מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
21.08.2013

כשהימין רוצה גם מטאטא יורה

"קייטנת הג'יהאד" של אונר"א בעזה היא מצג שוא תעמולתי של מכון חשיבה שמרני בישראל, שהתקשורת הפופולרית קופצת עליו כמוצאת שלל רב. בדקנו וניתחנו את הרידוד והסילוף שנועדו לתחזק את השיח ההיסטרי על זכות השיבה.

"קייטנת האו"ם בשכם ועזה: ג'יהאד ואלימות", זעקה הכותרת ב-nrg, ומתחתה נכתב: "סרט מתעד מדריכים שקוראים לכיבוש אלים של עכו ויפו". בכתבה עצמה תוארה קייטנת "השלום מתחיל כאן" של אונרא, שבה, כך נטען, נחשפים החניכים בין היתר ל"הטפות לאלימות נגד ישראל, להשמדת היהודים ולכיבוש מדינת ישראל". על החשיפה חתום "המרכז לחקר מדיניות המזרח התיכון". באתר האינטרנט של המרכז, אשר חושף גם את הגישה השמרנית של העומדים מאחוריו, ניתן לצפות בשני האקדחים המעשנים: הסרטונים "בתוככי כיתת הלימוד של אונרא" ו"קייטנת הג'יהאד". הסתקרנתי, צפיתי, ולא התאכזבתי: שוב הסתבר שכאשר הימין רוצה גם מטאטא יורה; שהימין "חוקר" עניינים הנוגעים לסכסוך בשטחיות רבה; ושהתקשורת הפופולרית בולעת את אותה רדידות נושנה בחדווה גדולה.

"מחקר" שאינו מתבסס על עיון שיטתי בחומר ראשוני וניתוח שלו אלא על הצגה מגמתית של חצאי אמתות אינו אלא תעמולה. אולם מכיוון שהשיח ההיסטרי בעניינים אלה רווח כל כך בתקשורת הפופולרית ומעצב דימויים בשיח הציבורי, כדאי לפרק אותו לגורמים ולהתייחס אליהם בנפרד.

נתחיל בחינוך ל"זכות השיבה", שעומד במוקד הביקורת של המרכז על פעילותה של אונרא. האם זכות השיבה מונעת בהכרח פיוס היסטורי בין יהודים לערבים או סותרת את פתרון "שתי מדינות לשני עמים"? לא ולא. כפי שכתב כאן יאיר ולך בעבר, רפטריאציה היא רק אחד המרכיבים, ולא בהכרח העיקרי, בשיח הערבי-פלסטיני על זכות השיבה. חשוב מכך, האתוס הפלסטיני של זכות השיבה מקביל לאתוס הציוני של שיבת ציון. אם ייחתם הסדר קבע על שתי מדינות, שבמסגרתו יפונו רוב ההתנחלויות, האם יְצַפּוּ אנשי "המרכז לחקר מדיניות המזרח התיכון" מיהודים דתיים ולאומיים לשכוח את ערש עמם ומולדתם? האם יתמכו אנשי המרכז בתביעה פלסטינית למחיקת כל זכר לערגה ולכיסופים לארץ האבות ממערכת החינוך הישראלית? כנראה שלא. לכן, עשרות ה"הוכחות" המופיעות בסרטונים לרצונם ולחלומותיהם של צאצאי הפליטים הפלסטינים לשוב למקומות שמהם גורשו או ברחו אין בהן ולא כלום.

כנראה שגם אנשי ה"מרכז לחקר מדיניות המזרח התיכון" מודעים לכך. אחרת לא היו מַפְנִים את הזרקור אל מה שהם מגדירים כחינוך לאלימות ולג'האד בקייטנות אונרא ובכיתות הלימוד שלהם. אלא שבהיבט הזה המרכז מוציא דברים מהקשרם, מסלף ולפעמים אף ממציא תרגום יצירתי במיוחד למילים ולמשפטים בערבית, תוך שהוא סומך על הבורות של הישראלי והמערבי הממוצע בשפה הערבית. ובשביל זה, כמו שאומרים, אנחנו כאן.

במקומות רבים בסרטונים אפשר להתרשם כי המראיינים לא רצו להבין את מרואייניהם אלא ביקשו לצייר את עיגול המטרה סביב דבריהם. מה שלא התאים לתזה לא נשאל מלכתחילה, ואם נאמר באופן ספונטני על ידי המרואיין, תמיד אפשר להוריד את הדברים בעריכה. למשל, מורה באונרא מסביר ("בתוככי כיתת הלימוד של אונרא", דקה 03:46) כי ודאי שיש הבדל בין מורים בעלי רקע אידיאולוגי שונה. "מורה המשתייך לזרם דתי מסויים יחשיב את ישראל כמדינה שצריכה להימחק", הוא מודה. כאן נקטעו דבריו. ההמשך המתבקש בנוגע למורים בעלי רקע אידיאולוגי אחר נפל, כנראה, על רצפת חדר העריכה, משום שאינו משרת את המטרה. כולם רוצים להשמידנו: מש"ל. וזה עוד לפני שתהינו האם מורה המשתייך לזרם דתי או לאומי מסויים בישראל עלול, באותה מידה, לרצות במחיקת רעיון המדינה הפלסטינית.

נעבור להטפה להשמדת היהודים ולכיבוש מדינת ישראל. הקריין ("בתוככי כיתת הלימוד של אונרא", 07:50) מודיע בדרמטיות כי "המאבק המזויין הוא חלק אינטגרלי מתכנית הלימודים של זכות השיבה" במוסדות אונרא. כהוכחה מצוטט שיר על השיבה שבו מופיעות, בין היתר, השורות: "תחת דגל התהילה, הג'האד והמאבק, בעזרת דם והקרבה". ראשית, האם שירי הדת, הלאום והמולדת הרווחים במערכת החינוך הישראלית נקיים מכל זכר לאלימות, לשימוש בכוח הזרוע לצורך הגנה מאויבים והתקפה עליהם? האם ילדי הגן בישראל לא עלולים להיתקל ב"רשימת צוררים", המתחילה בפרעה וביוונים ונגמרת בנאצים ובערבים, המבקשים (כולם!) להשמידנו? מערכת החינוך הישראלית, יש להזכיר, נכשלת לא פחות מזו הפלסטינית בנרטיב לאומי חד-צדדי, בהטיה שלילית בהצגת האחר ובחוסר הכרה בלגיטימיות של נוכחותו במרחב.

אולם העניין החמור יותר הוא כי ציטוטים מתורגמים מנותקים מהקשר, שגויים ולעתים מסולפים באופן מחפיר, חוברים יחד בסרטון "קייטנת הג'יהאד" כדי לייצר רושם מתמשך ושקרי של הטפה ממוסדת ושיטתית לאלימות. באחת הסצנות נראית מורה המשווה את חיי הפליטים במקומות מושבותיהם המקוריים לעליבות חייהם במחנות הפליטים כיום. היא מתארת (04:38) את מצבם טרם הפליטוּת ולאחר השיבה המיוחלת באותן מילים: מְעַזַּזִין מְכַּרַּמִין, שמשמעותן הכללית היא "חיים של כבוד". אולם התרגום בגוף הסרט מתייחס למצב שלפני הגירוש כ"בכבוד ובטוב", ולמצב לאחר השיבה כ"בכוח ובכבוד". כי ידוע שהיהודים מבינים רק כוח, ואם לא ידעתם, תדעו מהיום.

בסצנה אחרת מתעכבת מורה אחרת על האופן שבו יממשו הפליטים את חלום השיבה. התרגום מלמד כי היא אומרת (04:57): "אנחנו נלחם ונעשה בעזרת אללה ובכוחנו. בהשכלה, בג'יהאד, אינשאללה נחזור לבתינו". אכן דברים קשים. אולם התרגום המדוייק של דבריה הוא "אנו נילחם ונפעל באמצעות הידע שלנו ורוחנו. אם ירצה האל, בידע ובג'יהאד נחזור לארצנו". בחורה צעירה מאשרת (13:00): "בנוגע לדור שלי, ה[ג'האד למען השיבה – א"ד] יהיה באמצעות הידע". כל סטודנט מתחיל ללימודי המזרח התיכון יודע כי למלה ג'האד יש משמעויות רבות, שרק אחת מהן היא אלימות. במקרה זה ברור כי המורה והתלמידה מתייחסות לג'האד א-נפס, או ההתעלוּת הפנימית של המאמין. הפרט הבסיסי הזה חמק מתודעתם של מפיקי הסרטון. במקרה, ללא ספק.

את הסילוף הבוטה ביותר בסרטון קשה לפטור כיד המקרה. ילד חמוד ונרגש, המאבד את המילים כשהוא מבקש להסביר מיהם הפליטים ומהי השיבה (האינדוקטרינציה האיומה כשלה באופן חרוץ במקרה שלו, ללא ספק), מתאר במבוכה קלה (15:30) משחק חצר של יריות בין יהודים לערבים. היהודים פתחו, הערבים השיבו. "איך אתם משחקים ביריות? באיזה רובים?", שואל אותו המראיין. "ברובים מעץ", מחייך הילד. והתרגום? ניחשתם נכונה: " -- ואיך תנצחו? -- באמצעות טילים!". כשהימין רוצה, גם מטאטא יורה.

צילום מסך: יוטיוב

אונרא ופקידים פלסטינים מתגוננים מפני שיח השיבה-געוואלד באופן שאינו מחמיא גם להם. קשה להכתיר את קייטנת אונרא במילים "השלום מתחיל כאן", מכיוון שספק אם המדריכים והסגל דנים בה בשלום עם היהודים או בפיוס עמם. גם ההכחשה של שרת החינוך הפלסטינית ("בתוככי כיתת הלימוד של אונרא", 08:42) כי "זכות השיבה לא כלולה בתכנית הלימודים" הפלסטינית "באופן הזה" היא היתממות. פלסטינים יכולים להודות בפה מלא במה שיהודים דתיים ולאומיים מודים בו בפה מלא: אדמת המולדת וארץ האבות היא מהים עד הנהר. שני הצדדים יכולים, באותה נשימה, גם להודות, ולחנך את צאצאיהם בהתאם, שאין כל סתירה בין ערגה וכיסופים למולדת לבין פשרה טריטוריאלית שתאפשר לשני הצדדים לחיות זה לצד זה בין הים לנהר.

בינתיים ייטיבו מכוני חשיבה שמרניים בישראל לעשות לוּ יפנו את מאמציהם המחקריים להבנה אמתית ומדוייקת של מניעיהם, רצונותיהם ומרחבי הגמישות של הפלסטינים והערבים. זאת, כמובן, בהנחה שהימין הישראלי מעוניין גם בסדקים שיאפשרו פיוס, ולא רק בסדקים שימנעו אותו.

מאמרים נוספים