מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
20.05.2013

כשמדיניות מוחלפת בהסברה

דו"ח קופרווסר על פרשת מוחמד א-דורה מעיד לא רק על חוסר הבנה עמוקה לגבי תפיסת העולם את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא גם עד כמה הפכה ההסברה הישראלית תחליף למדיניות.

החלטת ממשלת ישראל להעיר דובים מרבצם ולפרסם דו"ח הטוען כי הנער הפלסטיני מוחמד א-דורה לא מת כמוה כהחלטה על הפלת "עובר" העומד לחגוג בר מצווה. מדוע דווקא עכשיו, כמעט 13 שנה לאחר שהתקרית מעוררת המחלוקת פעלה את פעולתה, נזכרה הממשלה לפרסם את הדו"ח? קשה לומר; אך דבר אחד ברור: בהיעדר מדיניות ממשלתית כלפי הפלסטינים, בלוטות ההסברה הישראליות נכנסות לפעילות יתר. 

מה הופך את דו"ח מנכ"ל המשרד לעניינים אסטרטגיים יוסי קופרווסר לכל כך חסר תוחלת? זו אינה רק העובדה שהוא פורסם באיחור של למעלה מעשור. הרי כבר בנובמבר 2000, פחות מחודשיים לאחר התקרית, פרסמה ועדה רשמית בראשות אלוף פיקוד דרום יום טוב סמיה דו"ח הקובע כי ישראל ככל הנראה לא אחראית למותו של א-דורה. אולם באורח פלא, מבקריה של ישראל לא קנו את מסקנות ועדת סמיה, וא-דורה הפך בכל זאת לסמל הפלסטיני של האנתפאדה השנייה. מדוע, אם כן, אמור העולם להשתכנע דווקא עכשיו בטענה מרחיקת הלכת שלא זו בלבד שא-דורה לא נורה בידי חיילי צה"ל, אלא שהוא כלל לא מת?

הלא כעת ישנן שתי אפשרויות. או שהסטטוס-קוו ימשיך להתקיים; ומי שהאמין לפלסטינים ימשיך להאמין ומי שהאמין לישראל ימשיך להאמין. או שמשפחתו של א-דורה תפתח את קברו ותציג את ישראל במערומיה. ג'מאל, אביו של מוחמד, כבר קרא לישראל להשתתף בועדת חקירה בינלאומית. האם ישראל תיענה לאתגר?

כך או כך, ההתעקשות הישראלית לפתוח מחדש את הפרשה מעידה יותר מכל על חוסר הבנה עמוקה, כמעט אוטיסטית, כיצד נתפס הסכסוך מבחוץ. העולם כבר מזמן לא מתעסק בעץ (מוחמד א-דורה) אלא ביער (הסכסוך הישראלי-פלסטיני). לעולם ממש לא אכפת מזווית הפגיעה של הקליעים בקיר או מהשאלה האם תזוזותיו של הנער לאחר הירי מעידות על מותו אם לאו. הרי כל מי שעוקב אחר הסכסוך יודע שילדים פלסטינים מצאו את מותם בקו האש של צה"ל, ברשלנות או בזדון, ויודע גם כי הפלסטינים פיברקו עדויות לא אחת. 

לעולם (או לפחות לחלק ההגון שבו) פשוט נמאס מהסכסוך הזה ומהילדים שמתים במהלכו, והוא סבור - בצדק או שלא בצדק - שבידי ישראל מירב הקלפים להפסקתו. דו"ח קופרווסר לא ישנה מציאות זו, ולכן הוא מיותר ומזיק. אבל הוא מעיד על תופעה רחבה יותר, והיא השחיקה בדיון הציבורי כאן על נושאי מדיניות והמרתו בדיון על הסברה. 

קחו למשל את ניל לזרוס, שהחברה שלו Awesome seminars נותנת ייעוץ והדרכה בנושאי הסברה ישראלית. בסרטון שהעלה השבוע לרשת, מציג לזרוס את הדילמה של ישראל אל מול סוריה -- האם לתמוך באסד או לתמוך במורדים -- לא כשאלה של מדיניות, אף לא של מוסר, אלא כבעיה הסברתית: איזו עמדה צריכה ישראל לנקוט כדי להצטייר טוב בעולם? 

דווקא להחלטת המדיניות האחת הראויה לשמה של נתניהו היה השבוע אפקט הסברתי לא מתוכנן. הדיון הציבורי בישראל סביב עסקת שליט עסק מעט מאוד בשאלה כיצד העניין יצטייר בעולם הרחב, ויותר בשאלה המוסרית של המדינה מול חייליה ומול המשפחות השכולות. דווקא החלטת המדיניות הזו הדהדה בעולם, ואף הגיעה לידיעת החיילים המצרים הפשוטים שנחטפו בשבוע שעבר בסיני. בסרטון הוידיאו הראשון ששחררו, התחננו החיילים לנשיאם מוחמד מורסי לגלות רחמים כלפיהם כפי שגילתה ממשלת ישראל כלפי גלעד שליט. 

כשישראל מקבלת החלטות בעלות ערך מוסרי, העולם רואה ומפנים. וגם כשהיא לא.

מאמרים נוספים