בירדן, שמשטרהּ הרפורמיסטי לכאורה נאבק להחזיק מעמד בפני רוחות האביב הערבי, מעמדן של נשים הוא אולי טוב יחסית למדינות ערביות שמרניות אחרות (בעיקר במפרץ), אולם גם בממלכה הקטנה הנשים מגלות כי האביב הערבי מיועד בעיקר לגברים. בתחילת חודש יוני הפיצו קבוצה של סטודנטיות מהאוניברסיטה הירדנית, האוניברסיטה הגדולה והוותיקה ביותר בממלכה אשר נהנית משם טוב בעולם הערבי כולו, סרטון בן שתי דקות וחצי תחת הכותרת "זה המרחב הפרטי שלי". הסרטון, אשר התמודד באומץ עם תופעת ההטרדות המיניות הנפוצות באוניברסיטה, היה תוצר של פרוייקט "מפגשים וסיפורים" המשותף לאתר האינטרנט הליברלי חִבְּר ולסטודנטיות בקורס "תיאוריות פמיניסטיות" שלימדה פרופ' רולא קַוַּאס, דיקנית הפקולטה לשפות זרות באוניברסיטה. ברקע לו עמדה גם מחאה על החלטה שהתקבלה לאחרונה לאסור לבישת טייטס באוניברסיטאות הממשלתיות. סטודנטיות ירדניות הגיבו להחלטה בהצהרה כי אם האיסור על לבישת פריט פופולרי זה ייאכף הן תלבשנה מכנסונים בתגובה.
הסרטון הקצר היה בהחלט נועז בקנה מידה ערבי, אף שלא נראתה בו ולו אישה אחת בלבוש לא צנוע. הסטודנטיות הצטלמו בשקט כשהן נושאות שלטים המצטטים את ההטרדות המילוליות שהן סופגות מדי יום – מ"ישבן עסיסי", "לאכול אותך", "תני לי סיבוב", וכלה בדברים בוטים וגסים הרבה יותר, לאוזן מערבית ובוודאי לאוזן ערבית-מוסלמית. בסרטון, שצולם בקמפוס האוניברסיטה הירדנית, נראות חבורות של בחורים הנועצים מבטים מפשיטים בסטודנטיות. המצולמות, חלקן עוטות חִגַ'אבּ, החזיקו גם שלטים שעליהם נכתב בפשטות "אני פוחדת לצעוד לבדי בלילה ברחוב". הסרטון הסתיים במילים: "החופש שלך מסתיים היכן שהחופש של הזולת מתחיל. זה המרחב הפרטי שלי".
הסערה הציבורית הייתה עצומה, אולם מכל הסיבות הלא נכונות. מיעוט התומכים במצוקתן של הסטודנטיות בפרט, ושל הנשים הירדניות בכלל, נבלע בהמולת הגברים (וגם כמה נשים שהפנימו את הדיכוי) שנזעקו למראה הסרטון המציג את קלונם ברבים. מכל עבר גאו הקולות שגינו את הסרטון, את ציטוטי ההטרדות, ואת העובדה שהסטודנטיות ה"לא צנועות" נשאו את השלטים על חזן או אזור חלציהן. באתרי האינטרנט אשר הציגו את הסרטון נכתבו קללות קשות נגד הסטודנטיות, כאשר אחת הטענות הנפוצות, והשקריות בעליל, הייתה כי המטרידים הם עשבים שוטים בלבד שאינם מייצגים תופעה רווחת. היו כאלה שטענו כי סטודנטיות שמתנהגות כך לא יכולות להתלונן על הטרדה ולמעשה אף "מזמינות" אותה. מעטים העזו להזכיר את הבעיה האמיתית, המוכרת היטב בשיח הציבורי הירדני: ההטרדות המתמשכות והיום יומיות של תלמידות בית ספר, נערות, בחורות ונשים במרחב הציבורי, אשר ידן של הרשויות קצרה מלטפל בהן.
לבסוף תבעו משפחותיהן של הסטודנטיות להוריד את הסרטון מאתר חִבְּר או לטשטש את פניהן של הסטודנטיות כדי ל"הגן על כבודן" של משפחותיהן. חִבְּר נאלצו לעשות זאת, בלא חמדה, כדי להרחיק את המשתתפות מהסכנה, והעלו גירסה ערוכה של הסרטון. לאחר מכן הגיע תורה של פרופ' קואס. הדיקנית הנוצריה הפכה מטרה לביקורת והאשמות בתוך האוניברסיטה, ופקפוק הוטל במניעיה וברמתה המוסרית. זמן קצר לאחר מכן היא נקראה לפגישה עם סגן נשיא האוניברסיטה, אשר זעם על השם הרע שהיא – ולא התופעה המבישה של הטרדות נשים – הוציאה לאוניברסיטה. בקיץ למדה הפרופ' קואס מהעיתונות כי הודחה מתפקידה שנה אחת לפני תום החוזה. לא נמסר כל נימוק מקצועי להחלטה. המהלך היה מקומם במיוחד על רקע סלחנותה של האוניברסיטה במקרה אחר: פרופ' לשריעה, הנחשב לאיש דת נאור ביותר, הסתובב בשנה האחרונה בקמפוס כשהוא נטפל לזוגות, תובע מהסטודנטים את מספרי הטלפון של אחיותיהם ומטריד אותן טלפונית כדי "ללמד את הסטודנט" לקח. את מעלליו העלה הפרופ' ליוטיוב למען יראו וייראו. לא ננקט כל הליך משמעתי נגדו.
פרופ' קואס זכתה לגיבוי בין-לאומי מצד הוועדה לחופש אקדמי של האגודה ללימודי המזרח התיכון (MESA), אולם ספק אם מכתב המחאה ששלחה הוועדה לנשיא האוניברסיטה הירדנית יועיל במשהו. התופעה של הטרדות נשים במרחב הציבורי נפוצה, למרבה הבזיון, גם במערב, אולם במדינות ערביות היא נחשבת למכה של ממש. האביב הערבי אפשר לכוחות האסלאמיסטים והשמרנים אשר עלו לשלטון להצר את צעדיהן של נשים במרחב הציבורי – במצרים, שם גם הכוחות הליברלים לא נחלצים לעזרתן; בתוניסיה ובמרוקו. אמנם עתה הביקורת על השלטונות היא חופשיה ונועזת יותר, אולם שינוי חברתי הוא אכן קשה הרבה יותר משינוי פוליטי. זהו מאבקן האמיתי של חברות ערביות בכלל ושל נשים ערביות בפרט: להחיש את הפרק הנשי של האביב הערבי.
