מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
31.08.2016

להכיר רק את המצב הלא שוויוני

הפער בין המעמד הרשמי של השפה הערבית בישראל לבין שוּליותה בפועל, או בין החיצוניות הרב-לשונית לבין הפנימיות האנטי-ערבית, הוא החלון שדרכו חווים אזרחי ישראל את המציאות. בתוך החלון הזה נולדנו; רק אותו אנו מכירים, ואיננו יכולים לדמיין מצב שבו הערבית היא שפה רשמית למעשה ולא רק להלכה

בחודש שעבר התקיים הכנס המסכם של האגודה הישראלית לחקר שפה וחברה, אגודה רב‑תחומית המאגדת חוקרות וחוקרים העוסקים בחקר הלשון והמציאות הלשונית בהקשריהם החברתיים. באחד המושבים, שעסק בפער בין מעמדה הרשמי של השפה הערבית לבין מעמדה בשטח, הציעו המתדיינים ניתוחים שונים. בחינה כללית של דבריהם מעלה תמונה ברורה, ועגומה, ומסקנה מתבקשת: בכל האתרים ובכל המרחבים בארץ, ובכל מופעיה, סובלת השפה הערבית בארץ מאותה "מחלה" – היא קיימת ונעדרת, חובה ורשות, רשמית ולא-רשמית.

מעמדה המשפטי של השפה הערבית בישראל נובע מתקנה מנדטורית, אך זו אינה מיושמת. נדרש דיון בבג"ץ בשנת 2002 (עדאלה נגד עירית תל אביב) כדי לחייב את הרשויות להוסיף את הערבית לשלטי הרחוב בערים מעורבות. תקנה זו עדיין אינה מיושמת, עד עצם היום הזה, בחלק מהערים המעורבות. במקרה אחר, רק איום בעתירה לבג"ץ הכריח את רשות שדות התעופה להוסיף את השפה הערבית לשלטים בנתב"ג 2000.

גם בשילוט בכבישים הבין-עירוניים מתגלה נחיתותה של השפה הערבית. לעתים אינה קיימת, לעתים היא כתובה בשגיאות או בתעתיק ובאותיות שאינן קיימות, ולעתים היא משקפת את העברית או את ההיסטוריה הציונית. לדוגמה, המושב השיתופי בצרה, שהוקם בשנת 1946 על-ידי חברת רסקו, נקרא על שם העיר בצרה בעיראק, שבה לחמו מייסדי המושב במדי הצבא הבריטי. בשל העובדה שהאות צ' העברית כבר לא נהגית כ-ס' עמוקה (ص) המאפיינת שפות שמית כמו עברית וערבית, הפכה البصرة ל-بتسرة, מילה שאינה מאפשרת אף לקוראי ערבית להבין את שם המושב.

גם בבתי הספר ובאקדמיה הערבית היא נוכחת-נפקדת. במערכת החינוך היא נלמדת כשפת חובה, אך בפועל בתי ספר רבים מאפשרים בחירה בינה לבין הצרפתית, ותלמידים רבים מוציאים "פטור" מערבית – דבר שלא יעלה על הדעת במקצוע חובה אחר כמו אנגלית. במוסדות להשכלה גבוהה מכירים בכך שהערבית היא שפה רשמית, אך בעיקר מהשפה לחוץ. אוניברסיטת חיפה ניאותה להוסיף את המילים جامعة حيفا ללוגו שלה רק אחרי מאבק ממושך, באוניברסיטת תל אביב נאסר על עובדות במוקד הטלפוני לדבר בערבית עם מטלפנים ערבים, באוניברסיטה העברית התקיים כנס אקדמי ראשון בערבית רק בשנת 2015 (תשעים שנה מיום הקמתה), וכן הלאה.

בקצרה, מעמדה של השפה הערבית באקדמיה הישראלית הוא לכל היותר נחות, הן מהבחינה הסמלית, הן מהבחינה האינפורמטיבית (אתרי אינטרנט בערבית), הן מהבחינה המנהלית (תרגום טפסים לערבית) הן מהבחינה האקדמית (הוראה ומחקר).

מצב זה רווח במרחבים שונים בישראל ולכן אין גורם בלעדי האשם בו. מעמדה של השפה הערבית כנוכחת-נפקדת הוא המצב הבסיסי אליו "מושכת" המציאות, המוסדות ואזרחי המדינה, בעיקר היהודים שאינם דוברים ערבית. הפער בין המעמד הרשמי של השפה לבין שוּליותה בפועל, או בין החיצוניות הדמוקרטית והרב-לשונית לבין הפנימיות הלאומית היהודית והאנטי-ערבית, הוא, למעשה, החלון שדרכו חווים אזרחי ישראל את המציאות.

בתוך החלון הזה נולדנו; רק אותו אנו מכירים, ואיננו יכולים לתאר או אף לדמיין מצב שבו הערבית היא שפה רשמית למעשה ולא רק להלכה. אפשרות של הלימה בין מעמדה של השפה הערבית לבין היחס אליה עלולה לעורר בנו פחד (ערבית שתתגלגל על לשונם של ילדי ישראל כשפה ראשונה), חוסר אמון (כיתוב בערבית ללא תרגום), ואף תחושה של אבדן שליטה. זאת משום שיחסי הכוח הקיימים, המעניקים יתרון לדוברי עברית בעבודה, בשירות הציבורי, בתכתובת עם הרשויות, בפעילות ציבורית ובתרבות, כל זה יעורער מן היסוד.

אזרח ישראלי יהודי יכול לחיות חיים שלמים במדינתו, בלב המזרח התיכון, מבלי ללמוד ערבית או לדעת לקרוא סיפור ילדים בערבית. אולם קשה לדמיין חיים בישראל ללא שליטה, לפחות ברמה מסויימת, בשפה העברית. הפער בין "רשמית" ל"לא רשמית" מבטיח, למעשה, את הנצחת העליונות היהודית ביחסי הכוח בארץ. לכן מהלך אמיתי לקדם את הערבית כשפה רשמית ושוויונית לא צפוי לנו בקרוב; הוא יתרחש, אולי, כאשר הערבים אזרחי ישראל יהפכו מאזרחים שווי זכויות על הנייר לאזרחים שווי זכויות במציאות.

מאמרים נוספים