מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
26.04.2015

מהפכנים מצרים בין ייאוש לתקווה

הגנרל א-סיסי מצליח לשמור על הפופולריות שלו במצרים באמצעות תערובת של דמגוגיה, פופוליזם והפחדה מפני הטרור. המהפכנים הצעירים, שבעבר נהנו מתמיכת הציבור, עזבו את מצרים בייאוש או נטשו את הפעילות הציבורית. אולם סופה של המצוקה הכלכלית להחזיר את הקריאות "לחם, חירות וחיים בכבוד" לרחובות מצרים.

החברה האזרחית במצרים עומדת על סף תהום. מרחב הפעולה של הפעילים הליברלים והסוציאליסטים שהציתו את מהפכת 2011 הצטמצם בצורה דרסטית בשל דיכוי אינטנסיבי מצד המשטר, התקשורת המגויסת והאוכלוסייה העוינת. כתוצאה מכך, פעילים רבים חדלו מלעסוק בפעילות פוליטית ויש אף שעזבו את מצרים. אולם לצד הייאוש ואבדן העצות שוררת בקרבם גם ציפיה דרוכה להזדמנות הבאה להניף את נס המרד.

מאז ההפיכה הצבאית ביולי 2013 העבירו המשטר הצבאי, ומאוחר יותר משטר הגנרל-נשיא עבד אל-פתאח א-סיסי, שורה של חוקים דרקוניים המגבילים את חופש הביטוי וההתאגדות ואת חופש הפעולה של ארגוני חברה אזרחית. על מנת להכניע את החלקים באוכלוסייה שאינם תומכים במדיניות זו פתח המשטר במעצרים המוניים של מתנגדים וחשודים בהתנגדות למשטר. רובם תומכי האחים המוסלמים אך יש ביניהם גם פעילים חילונים.

לצד זאת פתח המשטר, בסיוע אמצעי התקשורת הנאמנים לו ברובם, במסע להשחרת דימויים של הפעילים הליברלים והסוציאליסטים. חוסר היציבות המתמשך והמצב הכלכלי הרעוע גורמים לכך שמצרים רבים מוכנים לוותר על זכויות אזרח ואדם בתמורה ליציבות. המשטר הצליח לקשור את ההפגנות לחוסר היציבות במצרים ולקשיים הכלכליים במדינה, וכך הפך את המפגינים לבוגדים. פיגועי הטרור היומיומיים מצדם של ארגוני ג'יהאד, בעיקר נגד יעדים של הצבא והמשטרה בסיני, מחזקים את התחושה כי מצרים נמצאת תחת מתקפה וכי עליה לנקוט צעדים קשים נגד גורמים "חתרניים", אף אם לא הוכח כל קשר ביניהם לפעולות הטרור.

כתוצאה מההגבלות החוקיות על פעילותם פסקה, או הצטמצמה מאוד, פעילותם של ארגונים חברתיים וארגוני זכויות אדם במצרים. פעילים עצמאיים רבים, שהיוו את חיל החלוץ של מהפכת 2011, פרשו ממעורבות חברתית ופוליטית או עזבו את מצרים.

משיחותיי עם פעילים מצריים עולה כי חלקם חשו עייפות וחוסר יכולת למצוא את מקומם בחברה המצרית כיום. כך תיאר זאת שאדי (שם בדוי), פעיל מצרי שלאחרונה עזב למערב אירופה: "בחברה המצרית כיום אתה צריך לבחור צד – אתה עם א-סיסי או עם האחים המוסלמים. זו בעיה עבורנו. נמאס מהחברה המקוטבת הזו". מוחמד, פעיל מצרי וכלכלן שכיום מתמקד בקריירה שלו, הסביר את אופן חשיבתו: "אנו נמצאים באופוזיציה תמידית למשטר מאז אמצע שנות ה-2000, והמאבק נהיה לעומתי יותר מאז אמצע 2011. לאחר זמן מה אתה נהיה עייף, אין לך כסף, אתה מיואש. אנשים רוצים להתמקד בחיים שלהם, בקריירה".

ייאושם של הפעילים נובע במידה רבה מהתחושה כי הציבור אינו לצדם כבעבר: "אנשים לא השתתפו ברובם בהפגנות, אבל מחאו להן כפיים בסתר. בעלי חנויות היו מכניסים מפגינים להתחבא אצלם", מספר מוחמד. "עכשיו יש יותר סיכוי שבעלי חנויות ירביצו למפגינים". שאדי מסביר את ייאושו מעמדותיו של הציבור המצרי: "אי אפשר להפיל את הכל על הדיכוי של האוכלוסייה. גם בעבר היה דיכוי. העובדה היא שגם בתוך האפשרויות המוגבלות שעמדו בפני אזרחי מצרים, אנשים בחרו באפשרויות הגרועות יותר."

לצד זאת, המשטר נוקט בגישה תוקפנית במיוחד כלפי מפגינים: "למרות שגם בתקופת מובארכ הפגנות תמיד לא היו חוקיות, המדינה לא רצתה להתמודד עם זה כל כך. היו מעט מעצרים. הם היו מרביצים למפגינים ומגרשים אותנו. עכשיו הם מנסים לעצור ולהרוג כמה שיותר אנשים", אומר מוחמד. השילוב בין עוינותה של האוכלוסייה לבין הדיכוי הקיצוני מצד המשטר לא מותיר ברירה בפני הפעילים: "לפעילים תמיד הייתה תחושה שאנחנו מוכנים שיהרגו אותנו, יירו בנו, יעצרו אותנו, אם יש לכך טעם. אני לא מוכן למות בשביל כלום. כיום, אפילו אם תיהרג, זה חסר משמעות", מסביר מוחמד. "הגיוני להתמרד כחלק מפעולה קולקטיבית בלבד. התקווה בעבר הייתה שהמספרים שלנו יגדלו – ראינו שאנשים צוברים אומץ ומצטרפים, אבל עכשיו, אין תחושה כזו. אנשים לא מוכנים להקשיב למסר של שינוי. זה מייאש. זה מרסק את הנשמה".

א-סיסי מצליח לשמור את הפופולאריות שלו באמצעות תערובת של דמגוגיה, פופוליזם והפחדה מפני האויב המלכד את אזרחי מצרים: הטרור. תקוותם של הפעילים היא כי האפקטיביות של הכלים הללו תישָחֵק ככל שגוברת המצוקה הכלכלית במצרים, וכי הם יוכלו לנתב את חוסר שביעות הרצון להתקוממות נוספת. הרצון ליציבות והפחד מהטרור מעניקים לא-סיסי מרווח זמן, אך נראה כי הנשיא אינו מנצל אותו על מנת להיטיב את מצבם הכלכלי של אזרחיו. השאלה כעת היא תוך כמה שנים נחזור לשמוע את הקריאות "לחם, חירות וחיים בכבוד" ממהפכת 2011 מהדהדות ברחובות מצרים.

מאמרים נוספים