מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
15.04.2012

מזל שאבו-מאזן לא מקשיב לביילין

דווקא ברגע ההיסטורי שבו למדה ההנהגה הפלסטינית לראשונה לקחת אחריות לגורל עמה, מבקש ביילין מעבאס להתנער מאחריות זו.
בתחילת חודש אפריל כתב יוסי ביילין, אחד מאדריכלי הסכמי אוסלו, מכתב פתוח ליו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס במגזין הנחשב Foreign Policy ובו הציע לו לפרק את הרשות הפלסטינית ו"להחזיר את המפתחות" לישראל.

"אני ואתה מבינים שהמצב הנוכחי הוא פצצת זמן מתקתקת," כתב ביילין. "הצהרה על סוף תהליך אוסלו – מוצדקת מתוקף העובדה שהדרך להסכם קבע חסומה – היא הברירה הסבירה והבלתי-אלימה ביותר בכדי להחזיר את הנושא לסדר היום העולמי, במטרה לחדש את המאמצים הכנים להגיע לפתרון כולל."

במכתבו הפתוח מבקש ביילין להחזיר את הפלסטינים לעמדתם ההיסטורית – כגוף שמשחרר הצהרות ריקות מתוכן ובלתי אפשריות. הרצון לאיים "לשבור את הכלים" כדי להתניע מחדש את תהליך השלום הוא טבעי כשהוא מגיע מאדריכל התהליך. אך במאמרו/מכתבו של ביילין חסר ניתוח כן ואמיץ של כלל הסיבות שהובילו למותו של תהליך אוסלו.

ביילין כותב שהתהליך "לא נכשל אלא הוכשל" על ידי ההתנקשות בראש הממשלה יצחק רבין, הטרור הפלסטיני, ונצחונות פוליטיים של מתנגדי ההסכם משני הצדדים. כל אלה, הוא טוען, הפכו את אוסלו מכלי לחלוקת הארץ לאמצעי להכשלת חלוקה כזו. אבל בפנייתו הפומבית לעבאס (ולא לנתניהו) ביילין מטיל מפורשות את האשמה הפוליטית לכשלון אוסלו על הצד הישראלי. בכך הוא מתעלם מהתנאים שמציב עבאס כיום לחידוש התהליך, תנאים שאינם חלק מתהליך אוסלו ומעולם לא היו.

על פי טיוטת המכתב של אבו-מאזן לנתניהו שהתפרסמה לאחרונה, הפלסטינים מעמידים ארבעה תנאים לחידוש המשא ומתן עם ישראל:

1.      נסיגה ישראלית לגבולות 1967 עם חילופים מזעריים של שטח בעלי גודל וערך זהה.

2.      הפסקת הבנייה בהתנחלויות כולל ב"מזרח ירושלים".

3.      שחרור "כל האסירים" הפלסטינים ובמיוחד אלה שנכלאו לפני 1994.

4.      החזרת המצב בגדה המערבית לזה שהיה בספטמבר 2000.

סבירות או לא, הדרישות הללו הן לב לבו של המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים ואינן יכולות להיות תנאי מוקדם לחידושו. האם לא עולה בדעתו של ביילין להטיל ספק במי מהדרישות הללו, או אף בכנות רצונו של עבאס לחדש את השיחות (כפי שהוא מפקפק בכנותו של נתניהו לעשות זאת)? האם אינו יכול לגלות אפילו שמץ של הבנה לראש ממשלת ישראל שאינו שש לחדש משא ומתן עם מנהיג פלסטיני שתמה תקופת כהונתו החוקית וששולט בפועל זה 6 שנים רק על כמחצית מבני עמו, דווקא בתקופה בה מנהיגים מסוגו מודחים על ידי בני עמם בהפיכות עממיות?

כך או כך, עבאס דחה היום את עצת האחיתופל של ביילין, שותפו לשעבר למשא ומתן. במהלך ביקור רשמי ביפן, נשאל עבאס אם בכוונתו לפרק את הרשות, והשיב בשלילה נחרצת. "לא כל כך קל לפרק את הרשות," אמר עבאס לעיתונאים. "הרשות הפלסטינית היא הישג ואסור לנו לפרק אותה, אלא עלינו לחזק אותה." לאחר שנים רבות שבהן איים בעצמו לפרק את הרשות ו"להחזיר את המפתחות", עבאס הבין שבעולם האמיתי עדיף להשיג הישגים במעשים ולא בהצהרות ריקות.

"לא נחזור על הטעות של 1948 או על הטעות של 1967," אמר עבאס לבטאון הרשות הפלסטינית אל-איאם.

אכן, תגובתו של יו"ר הרשות מלמדת על ניצני בשלות פוליטית בהנהגה הפלסטינית, אך לא פחות מכך היא מלמדת על עומק הייאוש במחנה השמאל הציוני. לנוכח פנייתו של ביילין להנהגה הפלסטינית לנקוט במהלך חד-צדדי כתגובה לחוסר המעש של ממשלת ישראל, ניתן בנקל להבין את הסלידה של רוב הציבור הישראלי ממחנה זה, כפי שהתבטאה בתוצאות הבחירות האחרונות לכנסת. ביילין מעדיף לפנות לשותפו לשעבר בצד הפלסטיני במקום לנסות ולשכנע את יריביו האידיאולוגיים בצד הישראלי.

"אני יודע כמה עשרות אלפי אנשים תלויים ברשות הפלסטינית לפרנסתם," כותב ביילין, תוך שהוא סומך את ידיו בנדיבות על גישת 'קידמה דרך קטסטרופה'; במקרה הזה הקטסטרופה של העם הפלסטיני. "אל תתן לראש הממשלה נתניהו להסתתר  מאחורי עלה התאנה של הרשות הפלסטינית – כפה עליו, שוב, את האחריות לגורלם של ארבעה מיליון פלסטינים."

אלא שהאחריות לגורלם של הפלסטינים לא תעבור לידיו של נתניהו, אלא לידינו שלנו, לאחריותה של מדינת ישראל. דווקא ברגע ההיסטורי שבו למדה ההנהגה הפלסטינית לראשונה לקחת אחריות לגורל עמה – דרך בניית מוסדות, גיוס השקעות ותמיכה בינלאומית, ותיאום בטחוני עם ישראל – מבקש ביילין מעבאס להתנער מאחריות זו.

"תציל אותנו מעצמנו," מבקש בעצם ביילין מעבאס, ובכך נועץ מסמר נוסף בארון הלגיטימיות שלו בקרב הציבור הישראלי. מזל שלפחות עבאס לא מקשיב לו.      

מאמרים נוספים