מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
05.08.2014

מטרגדיה מופשטת לכאב אמיתי

אני מביט בתמונותיהן של ילדי משפחת אל-פרא, קרוביה של מכרה וירטואלית שלי מעזה, שנהרגו מהפגזת צה"ל ברפיח. גם אם יש משהו נאיבי ברצון להומניזציה של הצד השני, אני נוכח בכוחו של מפגש אנושי להפוך טרגדיה מופשטת לכאב אמיתי.

אני מביט בתמונות של יארה עבד א-סלאם אל-פרא, בת 8, ומוחמד מחמוד אל-פרא, בן 12, קרוביה של לילא אל-חדאד, מכרה וירטואלית שלי מזה תשע שנים. בני משפחת אל-פרא, חמישה ילדים, ארבעה מבוגרים, נהרגו ביום חמישי מהפגזת צה"ל ברפיח. בעקבות התקפת חמאס שהפרה את הפסקת האש, והחשש לחטיפת סג"מ הדר גולדין, החל צה"ל להפגיז את אזור התקרית באש כבדה ללא אזהרה, בפגזי שריון, ארטילריה ותקיפות אוויריות. מטרת האש הייתה למנוע מהחוטפים להימלט מהאזור. לפי הדיווחים, תושבי האזור נקלעו למלכודת אש שלא ידעו כמותה: "צה"ל הפגיז והפציץ בתים על יושביהם ללא כל אבחנה, וכשניסו להימלט מהבתים, הפגזים והפצצות השיגו אותם ברחובות, גם כן ללא אבחנה". לפי מקורות פלסטינים, כ- 130 בני אדם נהרגו בהפגזה. בני משפחת אל-פרא נהרגו בביתם, כשהם מנסים להסתתר מההפגזה.

אני מביט בתמונות ומחפש מלים. התמונות קשות מנשוא, לא רק משום שיארה, בת השמונה, מבוגרת מבתי בשלוש שנים בלבד, אלא בעיקר משום שאני יודע שאלה הם בני דודיה של לילא, שכתיבתה שימשה לי מקור השראה בשנים האחרונות. נתקלתי לראשונה בבלוג שלה, "אמא מעזה", לקראת ההתנתקות, לפני תשע שנים, ומיד נשביתי בכתיבה שלה: קולחת, חריפה, ומצליחה תמיד לשמור על חוש הומור ומבט אנושי בגובה העינים. כתבתי תגובות אצלה לא פעם, והתכתבנו באימייל ובסקייפ. לילא הייתה אחת ממכריי הוירטואלים הראשונים. מסוג הקשרים שאז היו לי חידוש גדול, אבל מאז כבר התרגלנו אליהם: אנשים שאתה מכיר כל כך טוב, ויודע עליהם ועל משפחתם כמעט הכול, גם אם מעולם לא נפגשתם. הפרוייקט האחרון שלה (שסוקר בכתבה במוסף "הארץ") היה ספר הבישול המעולה, "המטבח של עזה", שבו, כמו לאורך כל הכתיבה שלה, ניסתה לשלב את האישי עם הפוליטי, ולספר את הסיפורים הגדולים והעצובים של עזה – הפליטות, הכיבוש והמצור – דרך שמחות החיים של סעודות משפחתיות ומתכונים. הרעיון לדבר על פוליטיקה והיסטוריה כל כך טעונות דרך אוכל וסיפורים משפחתיים דיבר אליי מאד; חשבתי שיש בכך אולי דרך להבקיע דרך שיח החרשים הפוליטי, לפרק את השפה של מהדורות החדשות, למוסס את הדיבור (הגברי) הגאו-פוליטי על עמים ומנהיגים, נצחונות ותבוסות. 

עבד אל-רחמן ויארה אל-פרא, בני 8 (תמונה: משפחת אל-פרא)

רבים מדברים על דה-הומניזציה – אובדן היכולת לראות את בני האדם בצד השני – כאחד הגורמים שמזינים ומסלימים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לעתים אני חושב שיש בכך משום הגזמה. הבעיה אינה נעוצה בכך שהצדדים אינם מכירים או מבינים זה את זה. דה-הומניזציה אינה הסיבה להמשך הסכסוך אלא היא סימפטום שלו ושל סוגיות היסוד שלו – משטר של אפליה והדרה, כלכלה פוליטית הבנויה על הפרדה אתנית, וההד המתמשך של היסטוריה של עקירה וטראומה. הכרות הדדית "ברמה אנושית" אינה ערובה לדבר, ודאי שאינה מוליכה בהכרח לפתרונן של סוגיות פוליטיות.  אני חושש שיש משהו נאיבי ברצון להומניזציה של הצד השני, בתקווה שחיבור רגשי "לא פוליטי" ימנע טרגדיה פוליטית, באמונה שיהיה בכך כדי למנוע זוועה מהסוג שלה אנו עדים בקיץ 2014. אבל התובנות הספקניות שלי מתנגשות עם נסיוני שלי, שדווקא מצביע על הכוח של מפגש אנושי. כתיבתה הנהדרת של לילא אל-חדאד – המלים החכמות, המצחיקות, והכואבות שלה – פתחו לי חלונות ודלתות שאליהן חזרתי שוב ושוב, להציץ החוצה ושוב פנימה.  אני יודע היטב שהיכרותי האישית עם לילא, ועם ארבעה או חמישה אנשים אחרים שמשפחתם שוכנת בעזה, שינתה לחלוטין את האופן שבו אני חושב על הרצועה. ההכרות האנושית המינימלית הזו הפכה, עבורי, את הזוועה המתחוללת בעזה בשבועות האחרונים מטרגדיה מופשטת לכאב אמיתי; ממספרים ותמונות לשמות שאני מכיר.

כשהתחלתי לכתוב את הקטע הזה רציתי לכתוב ששום דבר לא מצדיק הרג של 130 אנשים בהפגזה חסרת אבחנה בבוקר קיץ אחד. ואז עצרתי, כי המלים האלה לא ישכנעו אף אחת. אני לא יודע מה הטעם לכתוב משפט כזה. ואני לא יודע מה כן יכול לשכנע. אני רק מסתכל בתמונות וחושב: אסור לנו לוותר.


ד"ר יאיר ולך הוא מרצה בתוכנית ללימודי ישראל בבית הספר ללימודי אסיה ואפריקה (SOAS) באוניברסיטה של לונדון

מאמרים נוספים