מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
20.01.2015

סימנים מעודדים במעבר ארז

סיפורו העגום של מעבר רפיח בשנים האחרונות משקף את האינטרסים של השחקנים השונים המעורבים בו, אולם הוא יכול גם לעצבם. החלטתה האחרונה של ישראל לאפשר לסטודנטים עזתים לצאת מהרצועה דווקא דרך מעבר ארז היא צעד מבורך, ואולי סימן מעודד להתרופפות המצור על עזה.

עדויות מהימים האחרונים מעלות כי הולך וגובר הלחץ בתוך רצועת עזה נוכח הקפאת משכורות פקידי חמאס והשיקום המתעכב לאחר מבצע צוק איתן. ישראל מחזיקה בשסתומים שיכולים להקל על הלחץ הזה ולמנוע את התפרצותו בעוד סבב של אלימות: אלה הם, כמובן, המעברים לרצועת עזה, המשמשים כיום בעיקר למעבר של סחורות פנימה והחוצה.

המעבר היחיד בו ישראל לא נוכחת, לפחות באופן פיזי, הוא מעבר רפיח. המעבר הפלסטיני-מצרי נפקד מהשיח הישראלי, באופן טבעי, אך הוא מוקד חשוב להבנת המתרחש ברצועה, במיוחד לאחר המבצע המצרי להריסת מנהרות ההברחה מעזה, ובחודשים האחרונים – להרחבת השטח המבודד את הרצועה ממצרים. מזה שבועות ארוכים יושבים מפגינים באוהלי מחאה מול המעבר, מתקבצים בכיכר החייל האלמוני בעיר עזה ומניפים שלטים מול משרד הפנים בעיר. ביום שישי האחרון אף התקיימה תפילת הצהרים, בנוכחות כמה מאות משתתפים, מול שעריו הסגורים של המעבר, ואחריה נישאו דרשות ונאומים.

מעבר רפיח (צילום מסך: יוטיוב)

ביום שבת האחרון נודע כי ב-20 בינואר ייפתח מעבר רפיח לשלושה ימים. מרגע פרסום ההודעה הופצו ברשתות החברתיות התנאים להגשת בקשת מעבר, ויומיים לאחר מכן פורסמו רשימות המאושרים שיזכו לעבור בכל אחד משלושת הימים. שמותיהם חולקו לטבלאות על פי הצורך (רפואי, משפחתי, מגורים, לימודים) ועל פי מספרי האוטובוסים שעליהם יעלו בכניסה למעבר. ההרשמה המוקדמת והקטלוג המפורט נועדו למנוע את ההתקהלויות ואף את האלימות שנראו בפעמים האחרונות בהם נפתח המעבר. מנהל אגף המעברים והגבולות במשרד הפנים בעזה, מאהר אבו-סבחה, פרסם אתמול כי ההרשמה נסגרה לאחר שאושר מעברם של 8000 איש. אלה שלא הספיקו להירשם הפעם הביעו בפייסבוק את אכזבתם הגדולה.

למעבר רפיח היסטוריה ארוכה של פתיחות וסגירות. אלה נעשו תכופות בעיקר מאז ההתנתקות הישראלית מרצועת עזה באוגוסט 2005, אז הוצבו במעבר כוחות של הרשות הפלסטינית תחת חניכה של נציגים מהאיחוד האירופי (EUBAM Rafah), וישראל פיקחה על הנכנסים והיוצאים מחדר בקרה בכרם שלום. המעבר נוהל אז על פי "הסכם המעברים" בין ישראל ובין הרשות הפלסטינית. לאחר חטיפת גלעד שליט ביוני 2006 צומצמה באופן משמעותי הפעילות במעבר, לדרישת ישראל, ועם עליית חמאס לשלטון ברצועה ביוני 2007 הוקפא הסכם המעברים והמעבר נסגר באופן מלא.

בתקופת שלטון חמאס ברצועה פתחו המצרים את מעבר רפיח לעתים רחוקות, לצורך מעבר של סטודנטים או אנשים שנזקקו לטיפול רפואי. הלחץ ברצועה הביא לכך שבינואר 2008 נפרצה החומה סמוך למעבר, ועשרות אלפים חצו את הגבול למצרים ללא פיקוח. לאחר אירועי המשט התורכי ביוני 2010 החזירו המצרים את המעבר לפעילות חלקית, ולאחר ההפיכה נגד שלטון מובארכ במצרים הופסק לחלוטין התיאום בין ישראל לבין מצרים, והפעילות במעבר הואצה. עם עלייתו של מוחמד מורסי לשלטון ביוני 2012 נפתח המעבר באופן מלא ונפח הפעילות בו חזר לתקופה שקדמה לחטיפת שליט – כ-40 אלף איש בחודש.

על מנת לעמוד בהיקפים הללו ולייעל את פעילות המעבר נעשתה בו מתיחת פנים רצינית: המבנה, שהוקם בשנת 1994, נבנה מחדש כדי לעמוד בסטנדרט הבין-לאומי של מעברי גבול. הותקנו בו מגנומטרים, סורקי CT לכבוּדה, מסועים עבור המזוודות ומיזוג אוויר, אולמות ההמתנה הורחבו והחלה לפעול בו קפיטריה. הפרויקט, שעלותו הוערכה במיליון וחצי דולר, בוצע על ידי המועצה לשיתוף פעולה של מדינות המפרץ (GCC) ונתרם על ידי הבנק האסלאמי לפיתוח (IBD) ועל ידי קרן הסעד המוסלמית (IIRO), כחלק מפרויקט השיקום של עזה לאחר מבצע עופרת יצוקה (דצמבר 2008). אולם, לאחר ההפיכה הצבאית במצרים ביולי 2013 וסדרת התקיפות על כוחות צבא ומשטרה מצרים בסיני, נסגר המעבר שוב בהוראת נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי, ונפתח מאז לעתים רחוקות בלבד. בחודש אוקטובר האחרון הוא נסגר כמעט לחלוטין לאחר התקפה קטלנית על בסיס צבאי בסיני שבה נהרגו 33 חיילים מצרים. מאז פעל המעבר במשך ארבעה ימים בלבד, במצטבר, ועבר בו מספר נמוך של אנשים.

דוחק במעבר רפיח היום, 20 בינואר 2015, לרגל פתיחתו לשלושה ימים

בחלוף השנים נעשה מעבר רפיח לסמל לאדישות הערבית כלפי מצבה של עזה מחד, ולברומטר המצביע על מצב היחסים בין תנועת חמאס, הרשות הפלסטינית, מצרים וישראל מאידך. סוגיית הסטודנטים שנתקעו ברצועה, שעלתה לכותרות בתקשורת הפלסטינית והערבית בשבועות האחרונים, מדגימה היטב כיצד כל השחקנים הללו משתלבים זה בזה. סגירת המעבר הביאה לכך שאלפי סטודנטים עזתים שלומדים באוניברסיטאות בארה"ב, באירופה או במדינות ערביות לא יכלו לצאת מעזה בתחילת שנת הלימודים האקדמית הנוכחית. חלקם איבדו בשל כך את הוויזות שלהם, מלגות לימודים, או את שכר הלימוד ששילמו, ויש שנאלצו להשעות את לימודיהם או לוותר עליהם כליל. כמה עשרות מהסטודנטים התקועים קראו לנשיא עבאס ולנשיא סיסי למצוא פתרון לבעייתם, והאשימו כי התוצאה תהיה הפיכתו של העם הפלסטיני לנבער. הם ביקשו פתרון חלופי לבעיית מעבר רפיח והציעו, די באומץ יש לומר, לצאת מהרצועה דרך מעבר בית חאנון, הוא מעבר ארז. על העצומה שקראה להשתמש במעבר הישראלי חתמו, לטענת דובר קבוצת המחאה בסאם ג'אד אללה, 1500 סטודנטים. באתר "גישה" מדווח כי בקשה רשמית אכן הוגשה למתאם פעולות הממשלה בשטחים. מעברם של חלק מהסטודנטים אושר ומאז חודש ינואר כמה עשרות סטודנטים אכן עזבו את הרצועה דרכו. בעקבות פתיחת מעבר רפיח היום פרסמו הסטודנטים מודעות תודה לשני האישים שלקחו בפומבי קרדיט על הצעד המצרי: הנשיא אבו מאזן ויריבו מוחמד דחלאן, אשר נהנים מהנקודות שמעניק להם הישג כזה בדעת הקהל.

אולם המתרחש במעברים אינו מבטא את הפוליטיקה האזורית בלבד אלא יכול גם לעצבה. מדינת ישראל אינה ששה להתערב בשיקוליה הביטחוניים של מצרים בסיני ובהחלטה האם לפתוח את המעבר או לסגרו. אולם לישראל יש חובה מוסרית ואינטרס חיוני לאפשר כניסה ויציאה של אנשים מהרצועה באופן חופשי ככל הניתן, בייחוד אם מביאים בחשבון את הלחצים המתנקזים אליו. לכן החלטתה של ישראל לאפשר לסטודנטים לצאת מהרצועה דרך מעבר ארז היא מבורכת, ויש לקוות כי זוהי תחילת הסרת המצור מעל הרצועה.
מאמרים נוספים