מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
02.11.2015

על חרבנו נחיה והסכסוך ינהל את חיינו

"ניהול הסכסוך" של נתניהו ממקם אותו בין שתי גישות בימין הישראלי. זהו ביטוי מכובס לפסיביות, ומי שמצדד בכך צריך להביא בחשבון שמחיר הפסיביות הישראלית הוא המשך האקטיביות הפלסטינית. כך מנהל הסכסוך את חיינו.

תהליכים מדיניים תמיד הבהילו את הימין בישראל. ב-1979, כאשר חתם מנחם בגין על הסכם שלום עם מצרים, הפגין נגדו הימין הקיצוני, פגע בחיילי צה"ל והתפצל מהליכוד. כך קמה מפלגת "התחייה" שבראשה עמדו גאולה כהן, פורשת הליכוד, וחנן פורת, ממנהיגי "גוש אמונים", תנועה שהייתה בעלת השפעה רבה בציונות הדתית. שש שנים לפני כן, ב-1973, איבדה ישראל למעלה מ-2,200 לוחמים במלחמת יום הכיפורים. למרות המחיר הנוראי סירב הימין הקיצוני לנוסחה "שטחים תמורת שלום". אנשי "התחייה" ו"גוש אמונים" היו מוכנים לסבבי מלחמות של אלפי הרוגים, אך לא להחזיר את סיני למצרים.  

שבר דומה התרחש ב-2005, כאשר הוביל אריאל שרון נסיגה של ישראל מרצועת עזה. הפעם היו אלה ליכודניקים כמו אריאל שרון, ציפי לבני, אהוד אולמרט, מאיר שטרית, צחי הנגבי וגדעון עזרא שעזבו את מפלגתם והקימו מפלגה חדשה – "קדימה". שוב מצא עצמו הימין מתפצל לנוכח מהלך מדיני הכרוך בהחזרת שטחים.

לצד המהלכים הללו קיימת בימין ציפייה שאם "ניכנס חזק" באויבינו נפתור את בעיותינו הביטחוניות. כך הובילו מנחם בגין ואריאל שרון את ישראל בשנת 1982 להרפתקה הלבנונית, שבמהלכה הצליחה ישראל לגרש את ערפאת ואנשיו מלבנון ולקבל במקומם את חזבאללה ואיראן. בתוך כמה שנים, בעיקר על רקע לחימתו נגד ישראל ששלטה אז בדרום לבנון, התחזק חזבאללה וביצר את נוכחותו בלבנון. כעשרים שנה אחרי שישראל נכנסה במלוא עוצמתה ללבנון היא נסוגה ממנה, לאחר שאיבדה למעלה מ-1,200 חיילים, בעוד חזבאללה משתלט על לבנון ומתגאה בכך שהביס את צה"ל.

באותן שנים הניח הימין גם את היסודות לאינתיפאדה. האינתיפאדה הראשונה פרצה ב-1987, אחרי עשור שברובו היה השלטון בידי הליכוד, על רקע הרחבת מפעל ההתנחלויות והסירוב להכיר בזכויות הפוליטיות של הפלסטינים. חמור מכך, באותו עשור צמח באזור שחקן חדש וקטלני – חמאס. כמו בלבנון, השימוש הבוטה בכוח והסירוב להידברות עם הצד השני הנביטו את האויבים המרים ביותר של ישראל. הפופולריות של חמאס וחזבאללה נבעה במידה לא מבוטלת מכך שייצגו את הקו התקיף שהתנגד באופן האלים ביותר לכיבוש הישראלי בשטחים ובלבנון. "הכניסה בכוח" הובילה לשחיקת ההרתעה של ישראל, אשר סולקה מלבנון, נסוגה מעזה והותירה את האזורים הללו לחזבאללה ולחמאס

נתניהו מיקם את עצמו בין שני קווי הפעולה של הימין, ומנווט בין שניהם: הוא לא ינהל משא ומתן וימסור שטחים, אך הוא גם לא "ייכנס חזק" ויסכן חיילים. על כך הוא סופג ביקורת מיריביו בימין.

רבים מכנים את הדרך שנתניהו בחר בשם "ניהול הסכסוך", שפירושו מדברים הרבה (ומזיקים), עושים כמה שפחות, ומקווים שאת השריפות הפורצות מדי פעם ניתן יהיה לכבות לפני שיפילו חללים רבים. במסגרת זו אין מניעה מלדבר על שתי מדינות ובמקביל לטרפד תהליך מדיני, ולדבר על שימוש בכוח ובניית ההרתעה הישראלית ובמקביל להיכנע לדרישותיו של חמאס ולשחרר למעלה מאלף פלסטינים בעסקת שחרור מחבלים.  

היתרון בגישה זו, מנקודת הראות של נתניהו, הוא שאין צורך בצעדים מרחיקי לכת, לא בכיוון מלחמה ולא בכיוון שלום. החיסרון בגישה זו הוא שמישהו אחר קובע את סדר היום ואת גורלה של ישראל. המישהו האחר הזה יכול להיות ילד בן 13 שיוצא לדקור ישראלים, חמאס או תנועות אחרות המשגרות טילים לתוך ישראל ומשתקות חצי מדינה או חופרות מנהרות אשר משבשות את חייהם של תושבי עוטף עזה, פוליטיקאי אירופי המקדם חרם על תוצרי השטחים וחותר לחרם כללי על ישראל, אנשי עסקים קוריאנים הלוחשים באזני אנשי עסקים ישראלים שהם ישקיעו בישראל אחרי שזו תפתור את הסכסוך עם הפלסטינים, או אמנים האומרים שהם מסרבים לבוא למדינה המחזיקה בשטח כבוש ומתעללת בתושביו.

"ניהול הסכסוך" הוא ביטוי מכובס לפסיביות. מי שמצדד ב"ניהול הסכסוך" צריך להביא בחשבון שמחיר הפסיביות הישראלית הוא המשך האקטיביות הפלסטינית. כרגע הפסיביות של נתניהו גורמת לכך שהוא לא מנהל את הסכסוך, אלא הסכסוך מנהל את חיינו.

מאמרים נוספים