בעיירה הטורקית רֵיהאנְלִי הגובלת בצפון מערב סוריה יש מחנה פליטים גדול, אחד מרבים בגבול הסורי. כבמחנות אחרים באזור, תושביו זוכים ליחס של חמישה כוכבים. הם חופשיים לצאת ולבוא כאוות נפשם ולבחור לעצמם עיסוק, ומקבלים סיוע רב מהמדינה לצד סיוע מסוכנויות זרות. תושבי האזור מספרים שחלק מן הפליטים הללו מתנהגים באדנות, לעיתים אוכלים במסעדות או לוקחים סחורה בחנויות בלי לשלם, ומפנים את המתלוננים לנשיא ארדואן, שהבטיח לדאוג לכל מחסורם.
מספר עשרות קילומטרים משם, בסוּרוּץ' שמול העיירה הסורית כּובַּאני (שעמדה בגבורה מול מתקפה קשה של דאע"ש), יש מחנה פליטים נוסף, אולם תנאיו שונים לגמרי. עבור השוהים בו מחנה זה הוא כמו כלא גדול. תושביו אינם אמורים לצאת ממנו, ותנועותיהם מפוקחות בקפדנות. ההבדל בין שני המחנות מעיד על הדרך שבה שלטונות טורקיה רואים את סוגיית הפליטים הסורים.
מאז החלה מלחמת האזרחים הסורית זורמים למדינה פליטים ללא הפסק. הערכת האו"ם מדברת על כמיליון ושבע מאות אלף (1,700,000) פליטים, אולם ההערכות בשטח קרובות יותר לשניים וחצי מיליון. לצד הפליטים שנרשמו במוסדות האו"ם, טוענים משקיפים טורקים, יש עוד רבים שנכנסו למדינה כתיירים או דרך הגבול, התמקמו באחת הערים, ובנו בה את חייהם בלא לדווח לאיש.
טורקיה ראויה להערכה רבה על נכונותה לקבל את הפליטים ועל ההיערכות המרשימה לטפל בהם לאורך זמן. אף מדינה אחרת באזור, ואולי בעולם בכלל, לא עשתה זאת ברוחב לב כה רב וביעילות כה מרשימה. הנכונות הזאת מעלה בזיכרון את נכונותה של האימפריה העות'מאנית לפתוח את שעריה בפני היהודים שגורשו מספרד לפני חמש מאות שנה וחיפשו מקלט.
אולם דומה שהפעם, לצד הנדיבות, פועלים כאן גם מניעים אחרים הגורמים להבדלים בין סוגי הפליטים.
בעיניה של האליטה החדשה בטורקיה – דתית, שמרנית, ועם זאת בעלת גוון מיוחד של גאווה טורקית סונית – רבים מן הפליטים הללו אינם בעיה אלא דווקא חלק מן הפתרון. כניסתם לטורקיה פותחת פתח לשינוי דמוגרפי חיובי. יחדיו הם תואמים את האידיאל של האליטה הזאת – קבוצה מוסלמית סונית, שמרנית ובעלת נטיות דתיות. הם אינם טורקים אמנם, אולם כניסתם לדרום-מזרח אנטוליה מייצרת משקל נגד רצוי לאוכלוסייה הכורדית המרדנית. בעיני בוחרי מפלגת השלטון, וסביר להניח שגם בעיני הנשיא ארדואן, זוהי אוכלוסייה רצויה לא רק כפליטים לטווח קצר, אלא גם כאזרחים לעתיד וכבוחרים פוטנציאליים.
אפשר אולי להרחיק לכת ולדמיין מצב שבו הכוחות הסוניים על גווניהם השונים משתלטים על סוריה ודוחקים החוצה את בשאר אל-אסד וצבאו. במצב כזה ייתכן שחלק מן הפליטים הללו יחזרו לסוריה, אולם ימשיכו את קשריהם עם טורקיה, בין כאזרחים בעלי דרכון ובין כאורחים רצויים. לכל המעט יכירו תודה למארחיהם נדיבי הלב. אולי אף ישאפו לחבור מחדש, באופן איתן יותר, למציליהם ולהכיר בגדולתם כשליטי העולם המוסלמי לשעבר וכמי שראויים לשוב ולהנהיג את העולם הערבי הקרוע.
בכל מקרה ההשקעה בפליטים אלה רצויה, נכונה, ומשתלמת מאד. יש טענות עיקשות, אם כי בלתי בדוקות, שחלקם כבר קיבלו תעודות זהות טורקיות, ואחרים עתידים לקבלן לקראת הבחירות הבאות.
אולם לצדם יש גם סוג אחר של פליטים, כורדים ברובם. הללו נתפסים בעיני השלטון כאיום. חלקם מזדהה עם ארגוני שמאל, ורבים מהם תומכים במחתרת ה-PKK ובהנהגה המדינית השואפת להקים מדינה כורדית בצפון סוריה, ואולי אף בדרום טורקיה. על אף גבורתם בהגנה על העיירה כובאני ובהדיפת כוחות דאע"ש, בעיני השלטונות כניסתם לטורקיה מהווה איום טרור ובעיקר איום פוליטי ודמוגרפי. במצב שבו המפלגה הכורדית התגבשה סביב 12% מן הקולות בבחירות, ובמצב מסוים היא עלולה לשמש לשון מאזניים בהקמת הקואליציה, תוספת של כורדים נתפסת כמרשם לאסון.
עם התמשכות הלחימה בסוריה, טורקיה תמשיך ותאמץ אל ליבה את הפליטים "הטובים," ולאורך זמן תשלב אותם באוכלוסייתה. מרביתם ייוותרו בשטח הטורקי ויקבלו אזרחות. אולם הפליטים הפחות אהודים יזכו ליחס שונה. כאן יעשו השלטונות כל שביכולתם לקצר את שהותם בשטח המדינה, ולהדוף אותם בהקדם האפשרי בחזרה אל מעבר לגבול הסורי.
