מאמרים

ניתוח ופרשנות
23.07.2015

פרדוקס התעסוקה המסוכן של מדינות המפרץ

מדיניות עידוד תעסוקת המקומיים במדינות המפרץ נכנעה לשיקולים של תועלת כלכלית ויציבות פוליטית. אולם גם אם העובדים הזרים לא מהווים "איום דמוגרפי" ממשי, יוקר האחזקה של המערכות השלטוניות במפרץ מגביר את הסכנה ליציבותם של המשטרים.

לאחרונה ביקרתי חבר במושב ופגשתי שם פועל חממות פיליפיני, שסיפר לי כי היה בעבר פועל בניין בקטר. לדבריו, הוא מעולם לא פגש בקטרים מלבד בכניסה למדינה וביציאה ממנה. כל חייו התנהלו במתחם העבודה או סביבו, ורוב הפועלים ומנהלי העבודה היו פיליפינים, הודים ופקיסטאנים.

העובדים הזרים, ששיעורם עשרות אחוזים מאוכלוסיותיהן של מדינות המפרץ, הם חלק ממדיניות כלכלית-פוליטית ייחודית, שמתאפשרת אך ורק בזכות העושר שהציף את המשקים הללו מאז עשור הנפט (1973-1983). רמת המחייה הגדולה בעולם (קטר היא המדינה בעלת התל"ג לנפש הגבוה בעולם מאז 2012) מאפשרת למדינות אלה לבלום דמוקרטיזציה: מאחר שאינן זקוקות למסים מאזרחיהן, הן גם לא נדרשות להעניק להם ייצוג פוליטי.

שאלות הדת והזהות תופסות מקום משני עד שולי במדיניות התעסוקה של כל משקי הנפט במפרץ. מיליוני עובדים זרים ערבים הועסקו במפרץ בעבר, אך מאות אלפי עובדים פלסטינים ותימנים גורשו משם במהלך המלחמה בראשית שנות התשעים עקב תמיכת מנהיגיהם בסדאם חוסיין. מכל מקום, הסיבה העיקרית להחלפת העובדים הערבים בעובדים מזרח-אסיאתיים הייתה כלכלית גרידא: העובדים מהמזרח זולים יותר, יעילים יותר, ובניגוד לערבים היגרו למפרץ כרווקים. היותם לא מוסלמים מהווה יתרון, משום שלא חלות עליהם מגבלות שמקומות העבודה אמורים לכבד בהתאם לחוק הדתי. הפער הדתי אף מקשה על יצירת רשתות וקשרים מקומיים ובכך הופך אותם לנוחים יותר לשליטה; מדובר בעניין קריטי, אם מביאים בחשבון ש-90% מכוח העבודה אינו מקומי.

יום זעם במצרים (תמונה: Muhammad Ghafari, CC BY 2.0)

יום זעם במצרים (תמונה: Muhammad Ghafari, CC BY 2.0)

 

מאז תום עשור הנפט נמצאים כל משקי המפרץ בפרדוקס תעסוקה קשה. העושר הגדול משמש את השליטים לרכישת לגיטימיות באמצעות משכורות עתק במגזר הציבורי מזה והעסקת עובדים זרים מן העבר השני. העובדים הזרים מהווים גם "עסק מכניס": שיטת הכפאלה (ערבות) המסורתית הותאמה לתנאים החדשים השוררים בשווקי העבודה, ומשפחה שבה מפרנס אחד בעל הכנסה ממוצעת יכולה להעסיק משרתים בבית. כל עובד זר תלוי באופן טוטאלי בערב מקומי שיכול לגבות ממנו כסף, ואיבוד הכפאלה משמעו עזיבת המדינה תוך ימים ספורים לכל היותר.

האיום הדמוגרפי שנשקף לכאורה מהכמויות הגדלות והולכות של עובדים זרים הביא להפיכת מגמת תעסוקת הנשים, באמצעות תשלומי העברה גבוהים ביותר שמעודדים ילודה ופוליגמיה. זו מתאפשרת בהיקפים גדולים יחסית עקב נישואין עם נשים מוסלמיות שמוצאן מחוץ למשקי הנפט. ריבוי האוכלוסין והגידול המתמיד והמהיר בצריכה מעלה את הביקוש בעובדים זרים וחוזר חלילה. הניסיונות לעידוד תעסוקת מקומיים, בעיקר בתקופת הצניחה במחירי הנפט בין השנים 1986—2002, הוכתרו בהצלחה חלקית וזמנית בלבד.

הנטישה הסופית של מדיניות עידוד התעסוקה חלה בעקבות האביב הערבי, והדבר ניכר בעיקר בסעודיה, משק הליבה של מדינות המפרץ. מדיניות ה"אין מיסוי, אין ייצוג" הביאה להגדלת תשלומי ההעברה, הקלה במתן דמי אבטלה וחזרה לסבסוד תוצרת מזון מקומית. ערב הסעודית מתפילה מים בהיקפים אדירים על מנת לספק חיטה זולה, שאותה היא מוכרת במחירי הפסד כדי לווסת את העלייה במחירי המזון בעולם מאז 2009. הוצאות הביטחון המאמירות  מתווספות והופכות את הניהול הכלכלי של ערב הסעודית, כמו יתר משקי הנפט, לקשה מאוד.

במשך שנים רבות הייתה סעודיה שחקן מרכזי במזרח התיכון שכפה מחירי נפט נמוכים יחסית. משנת 2002 היא איננה מסוגלת עוד לעמוד בכך. תעשיית הנפט, שהייתה ונשארה החלק הארי של הפעילות הכלכלית, מהווה את מקור היציבות הפוליטית, אולם יוקר האחזקה של המערכות השלטוניות במפרץ המקיימות את עסקת ה"אין מיסוי, אין ייצוג" הולך ומכביד עליהן בצורה שמהווה סכנה ממשית ליציבות המשטרים. כל עוד רמת המחייה גבוהה ניתן לנהל ואפילו להחליש דרמטית את האופוזיציה (שבמקרה הסעודי מזוהה אוטומטית עם איראן). לפחות במקרה הסעודי הוכח כבר שניתן לרופף את אחיזת הממסד הדתי בחברה האזרחית מבלי להפסיד תמיכה. אולם ירידה דרסטית ברמת החיים, שיכולה לבוא או כתוצאה מירידה במחירי הנפט או כתוצאה מהצורך לקצץ את הוצאותיהן של הממשלות, תביא לשבר אמיתי במפרץ. 

מאמרים נוספים