מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
15.04.2013

קורבנות של שלום

ישראלי "אמיתי" משעה את השיפוט ביום הזכרון וביום העצמאות ועולה על נדנדת העצב והשמחה. שמא בכך הוא עושה יד אחת עם תפיסת "על חרבך תחיה"? שמא הגיעה העת להתעקש: קורבנות למען שלום אחד יחסכו קורבנות במלחמות הרבה
ארבע דקות לשמונה בערב. נכנס הביתה בדיוק בזמן לצפירה. כולם כבר עומדים מול הטלוויזיה, מחכים. הקטן על הידיים של אמא, נרגש: גִיעַ אבא.

אבא, מותר למצמץ בשעת הצפירה? או לנשום? כן. אני מסתכל עליה: היא עושה צחוק? לא, היא רוצה להבין עד כמה הטקס הזה קדוש. אני לא יכול להסביר עכשיו. צריך רק לעמוד ולשתוק. אפשר לחשוב.

הקול העמום מתגבר בהדרגה והוא מנסר עכשיו בחוץ ובטלוויזיה. עכשיו הקטן מתעניין: אַ-זֶה? אני לא יכול להסביר עכשיו. ששש. אַ-זֶה? אַ-זֶה?!

אִי-גַם! הוא מריע.

נכון, נגמר.

אִי-גַם. אני מסתכל על המשפחות בטלוויזיה, הנשיא עובר מולן, לוחץ יד. נער צעיר, פנים רכות, מביט בנשיא. אני לא מכיר את אביו אבל רואה אותו במבטו. נער יתום לוחץ יד לאישיות רמת מעלה וחוזר הביתה אל האַיִן. אני מבקש לי נחמה בפני הנער: אולי הוא נרגש, אולי יחייך, אולי יהיה איזה זיק של מודעות למעמד, שיאפשר לי לשכוח מה עובר עליו כל השנה. אבל אני לא רואה דבר. רק נער שקיבל יום אחד הודעה שאביו איננו עוד. הקטן חוזר על האבחנה. אִי-גַם. נכון, נגמר. עבור כל אלה שאתה רואה.

הילדים כבר הלכו לישון ואנחנו רואים בטלוויזיה סרטים קצרים על החללים. זו נהרגה בפיגוע, ההוא מת בתאונת אימונים, זה נפל במלחמה וזה נהרג במבצע. כולם שונים אבל היעדרם דומה. אֵם צעירה בוכה על אישהּ. אולי היא תאמר שהכאב עובר והיא ממשיכה בחיים? משהו שינחם הורים לילדים קטנים שרואים אותה בטלוויזיה. אבל היא לא. היא רק אומרת שאין טעם לחייה, גם לא ילדהּ הפעוט. היא רוצה למות, להיות אתו, איפה שהוא לא נמצא. היא איננה אֵם כרגע, היא אוהבת ואהובה הלך מעולמה. אין נחמה.

אני נזכר באירוע המיוחד במינו בגבעת התחמושת, שבו לוחמים ומשפחות חללים ישראלים חלקו כבוד ללוחמים הירדנים שנפלו במקום. שם נשברו לי מיתוסים נוספים. כמה מהלוחמים התעקשו בפני: סתם נהרגו כאן אנשים. היה אפשר לעקוף את המוצב הירדני, או לחכות עד הבוקר. אבל המפקד הזה והזה והיחידה ההיא וההיא רצו תהילה. שמעתי סיפורים כאלה וקראתי עליהם, ממלחמות העבר וההווה. אבל זו הייתה פעם ראשונה שעמדתי מול אלה ששכלו חברים ופקודים והתעקשו: סתם נהרגו. הם לא אמרו את זה בטרוניה, או בביקורת. הם נהגו כמי שליבנו זאת ביניהם הרבה שנים. איך סתם?! אתם גיבורים מהלכים, גדלתי על השיר שלכם, בשתיים-שתיים-ושלושים. במלחמות ישראל נהרגים סתם? כן, יש שנהרגים סתם, ואתה תבכה עם המשפחות שלהם בטלוויזיה. ולעולם לא תוכל לדעת מי נהרג סתם ומי לא.

האויב שלי הוא כל מי שעלול להביא למותי, ולא משנה אם זה הצד שאני נלחם בו או המפקד שלי. וככל שתשנן את זה טוב יותר כך תחיה יותר. כשקראתי את זה ב"מלכוד 22", כשהייתי חייל, חשבתי שזה גאוני. ואחרי כמה שנים חשבתי על זה שוב, דרך מסננת הישראלי שיודע שרק על חרבנו נחיה, ואם לא נהרוג יהרגו אותנו, ופטרתי את המשפט הזה כמרד נעורים, משפט ריק שאין מאחוריו כלום, רק אנוכיות צרופה. ועכשיו שמעתי את הצנחנים ונזכרתי במשפט הזה, וחשבתי שגם מאחורי המלחמה לפעמים אין כלום, רק אנוכיות צרופה, והמפקד שלך באמת יכול להיות אויב שלך, ואם מי שנלחם אומר לי את זה, מי אני שאסתור אותו.

האקדמיה מחנכת אותך לחשוב על מושגים ולפרק אותם. לאומיות, זכרון, הנצחה, מלחמה, צבא, דגל, מדינה. המחקר ההיסטורי על מלחמות ברירה, מנהיגוּת צינית וצבאות שוחרי מדון בעולם כולו מפרנס אלפי ספרים ומאמרים. כמה מהם אני מלמד בעצמי. ביום הזכרון וביום העצמאות אני מכריח את עצמי להשעות את השיפוט. להתחבר לישראליוּת, לא לשאול שאלות: למוות חייבת להיות משמעות. לא נהרגים סתם.

אבל אני תוהה עוד שמא אני עושה יד אחת עם המלחמה, כמצב קיומי, בכך שאני לא שואל שאלות, ולא מבקש תשובות, דווקא בימים האלה. אולי המשמעות הגדולה ביותר שפטריוטים ישראלים יכולים לצקת לימי הזכרון והעצמאות היא להילחם על השלום באותם להט, תעוזה ויצירתיות שבהם הם לוחמים למען המלחמה, ובאותו רגש שבו הם כואבים אותה וזוכרים את חלליה. אינני יודע כיצד אפשר להימלט מהקללה הארורה של האנושות – מלחמה מאחדת ושלום מפלג. אבל אולי יבוא יום שבו "קורבנות השלום", המבוזים בשיח הישראלי, ימנעו קורבנות של סתם במלחמות.

מאמרים נוספים