מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
21.10.2015

קיר הישראבלוף: לא חונקים את הגבול הנושם

מהלכיה המהוססים של ממשלת הימין במזרח ירושלים אינם מבשרים על שינוי מהותי במצב. ישראל ממשיכה לאחוז במקל הפלסטיני משני קצותיו: להבחין בין יהודים וערבים ברוח החזון הציוני לטיהור המרחב, ובה בעת לטשטש את הפיכתה של האוכלוסיה הפלסטינית שבין הים לנהר לחלק מהמרחב הישראלי

מאז ימיה הראשונים של הציונות ניכר מתח ביחסה למרחב הפלסטיני. מחד עמד עניינה בהקמת מדינה מטוהרת מנוכחותם של לא-יהודים, ומצד שני עמדה נוכחותה הכפוייה של אוכלוסיה פלסטינית בשטחה של המדינה המיועדת. מתח זה מלווה את מדינת ישראל, היורשת והמממשת של הציונות, מימיה הראשונים עד ימינו אלה. בשנת 1948 נאלצה מדינת ישראל, חרף נטיות הלב של מנהיגיה, להסכין עם נוכחות המיעוט הפלסטיני שבתחומה ולאזרח את התושבים הפלסטינים. בשנת 1967 בלעה ישראל לתוכה גם את המרחב הפלסטיני בתחומי הגדה המערבית ומזרח ירושלים, אך הפעם מבלי לשנות את מצבם המשפטי והמדיני של תושבי השטחים הללו.

דוד בן גוריון הוא זה שהניח את היסודות שעיצבו את התמודדותה של ישראל עם המתח הזה. התפיסה שהגה שאבה ישירות מגישתו הרוויזיוניסטית של ז'בוטינסקי שביקש להעמיד "קירות ברזל" בין היהודים ובין הערבים וליצור חציצה בין מרחביהם. אלא שמפא"י/מפלגת העבודה הוסיפה לקיר הברזל פרשנות חדשה ויצירתית, שבמסגרתה ישראל נמנעת מלהצהיר מפורשות על יעדי מדיניותה כדי שלא לעורר עליה ביקורת מסוגים שונים, ובה בעת מוודאת כי הקיר אינו עשוי מברזל, קרי, חדיר למחצה.

באופן זה יכלה ישראל, גם אם בלית ברירה, להחיל על אזרחיה הערבים/פלסטינים את כללי המשחק הפורמליים של הדמוקרטיה ולראות בהם חלק מהמרחב הישראלי, ועם זאת להבדילם מן המרחב היהודי באמצעות סימונם כגיס חמישי. הדבר נכון גם לגבי האוכלוסיה הפלסטינית בגדה המערבית; בינה ובין המרחב היהודי הובנה "קיר" המבוסס על סממני הפרדה פוליטית ומשפטית, אך הסטטוס-קוו-אנטה המדיני ועיבוי הנוכחות האזרחית של יהודים בשטחים הכבושים אפשרו לישראל להחזיק במרחב הטריטוריאלי הפלסטיני.

צילום: לילך אסף

גדה ההפרדה. צילום: לילך אסף

 

מנגנון זה הופעל גם על הפלסטינים של מזרח ירושלים. מחד, במסגרת "איחודה" של העיר הוענקה להם תושבות ישראלית והם הפכו לחלק מהמרחב השלטוני הישראלי. מאידך, מזרח העיר נפרד ממערבה והמציאות העירונית בשני חלקי העיר שונה בתכלית. גבולות השתי-וערב הללו אפשרו לישראל לאחוז במקל הפלסטיני משני קצותיו: להבחין בין יהודים וערבים ברוח החזון הציוני לטיהור המרחב, ובה בעת לטשטש את הפיכתה של האוכלוסיה הפלסטינית לחלק מהמרחב הישראלי. זאת משום שישראל לא הייתה מוכנה לשלם את מחיר העמדתו של "קיר ברזל" במובנו הרוויזיוניסטי.

גל האלימות הנוכחי מחדד את המתח שהמדיניות הישראלית נתונה בו, כפי שעשו זאת שתי האינתיפאדות ומהומות אוקטובר 2000 בעבר. אין פלא כי הממשלה אינה מאמצת את השם אינתיפאדה ומעדיפה לראות באירועים "גל של טרור" המוּנע מהסתה, במקרה זה של התנועה האסלאמית. ברור גם מדוע נמנעת הממשלה מצעדים בשטח שיכולים לצמצם את האלימות במחיר חיזוק קווי ההפרדה וסתימת הפרצות, כמו הטלת סגר על הגדה המערבית, מניעת כניסת עובדים פלסטינים לתחום ישראל והטלת סגר צבאי על השכונות הפלסטיניות במזרחה של ירושלים.

בלחץ התגברות הטרור בימים האחרונים מתחבטת הממשלה בלית ברירה בצעדים המצֵרים את תנועתם של פלסטינים מהשכונות המזרחיות של העיר למערבה. אולם, בניגוד לשיח הרווח בימים האחרונים בקרב פרשנים מסויימים, המהלך הטקטי הזה אינו מבטא נסיגה כלשהי מעקרונות ה"גבולות הנושמים" שאימצה מדינת ישראל מיום היווסדה. המציאות החדשה, בסך הכל, חושפת באופן ברור יותר את מערכת המתחים והסתירות במדיניות הישראלית ביחס למרחב הפלסטיני ואת התאמתה לנסיבות המשתנות.

לממדי ההפרדה הקיימים ממילא בין המרחב היהודי למרחב הערבי בירושלים רבתי נוסף עתה ממד ביטחוני-גיאוגרפי המשליך על המציאות הפיזית בעיר. אולם השינוי המקומי הזה אינו משקף שינוי עמוק ביחסה של ישראל למרחב הפלסטיני. גם גדר ההפרדה, שהוקמה בעקבות האינתיפאדה השניה, סימנה את גבולות ההפרדה הפיזית בין המרחב הישראלי למרחב הפלסטיני והחייתה כביכול את ה"קו הירוק", לא שינתה במאום את המציאות המדינית בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית. בוודאי שהיא לא בלמה תהליכים הפוכים של הידוק הסימביוזה הכלכלית בין ישראל ובין הגדה המערבית, שבחסותה נפרצו גם הגבולות הפיזיים – כפי שמוכיחים פיגועי הדקירה של פועלים פלסטינים בעריה של ישראל.           

מאמרים נוספים