מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
מצבה לזכר מחמוד דרוויש בנוה שלום (תמונה: אבישי טייכר)
22.07.2016

שעה אחת של חסד עם מחמוד דרוויש

השבוע געשה הארץ לאחר שתכנית בגל"צ עסקה ביצירתו של מחמוד דרוויש כאדם וכאינטלקטואל, ולא כמסית פלסטיני שחתר תחת יסודות קיומה של מדינת ישראל. עד כדי כך היטפש השיח הציבורי בישראל. מי יתגייס כדי להשיבנו אל שפיות דעתנו?

באחד משיריו של מחמוד דרוויש, שאורכו לא עולה על דקה והוא רצוף חזרות על מספר מילות מפתח, מְשַחק המשורר עם ההד שיוצרות המילים. הן מתקשרות להד של הנוכחות הפלסטינית בארץ; זו שהייתה, זו שקיימת וזו שנעדרת. כדאי להקשיב לדרוויש, וגם לצפות בו, כשהוא מקריא את השיר הזה, מייצר את ההד בקריאתו וחותך את האוויר במילותיו: 

אני מכאן, וכאן אני. כך הדהד אבי.
אני מכאן, ואני כאן, ואני אני. וכאן כאן, והנני אני, ואני אני.
וכאן אני, ואני אני, וכאן אני, ואני כאן. והנני כאן, ואני אני.
וההד התקרב, שבר את המרחק, וקמה תחייתו לתחיה, ואז הד פגש בהד, וההד הדהד.
הוא תמיד כאן, כאן לתמיד.
גם מחר בזמן המחר, כשצורת ההד תתגלה כאן כארץ.
והד ייענה בהד. אז תישבר חומת היקום.
הוי אבי, הד יסוב סביב הד, עד שיתפוצץ.
כי אני מכאן, וכאן אני, ואני אני.
וכאן אני, ואני אני.

[תרגום חופשי: יוני מנדל]

 

נזכרתי בשיר הזה כשעלתה השבוע סערת דרוויש בתכניתו של קובי מידן. נזכרתי בו משום שנדמה שדווקא התגובה האינסטינקטיבית נגדו (שרת התרבות אמרה כי "גל"צ ירדה מהפסים" ושר הביטחון אמר ש"מדובר בליקוי מאורות שלא ניתן לעבור עליו לסדר היום") מעידה עד כמה גדול הפחד הישראלי מההד הפלסטיני הממשיך להדהד.

במילים אחרות, ישראל של שנת 2016 היא מדינה שבה הפופוליזם מאפשר קילוף של כל קליפות הפוליטיקלי-קורקט, אם היו כאן כאלו בכלל, ומראה לנו את המציאות נכוחה. מציאות שבה שר הביטחון אביגדור ליברמן מזמן את ירון דקל, מפקד תחנת הרדיו גל"צ, לשיחת נזיפה שבה מוזכרים היטלר ודרוויש באותה נשימה; שבה סגן שר הביטחון, אלי בן דהן, קורא לשר החינוך להוציא לאלתר כל אזכור של מחמוד דרוויש מתכנית הלימודים; ושבה ערוץ 20 מעלה לשידור פרשנים מטעם, במקרה זה מ"פ במילואים, שיוצא נגד שיריו של דרוויש וקובע כי "השיר תעודת זהות הוא השיר המזעזע ביותר מכל שיריו של מחמוד דרוויש". ההתלהמות הנוכחית, אחת מני רבות, מעידה יותר מכל כי ההד הדרווישי ממשיך להדהד כאן בשיא כוחו.

נראה כי הסערה נגרמה לא רק בגלל העובדה שהתכנית עסקה בדרוויש, אלא גם משום שהמומחה שהוזמן לתכנית על מנת להתראיין בנושא היה אלטייב ע'נאים. ע'נאים הוא משורר ועורך ספרות ערבי-פלסטיני אזרח ישראל, בן למשפחת משוררים, אדם חושב וביקורתי. כל אלה לא נתנו לו קרדיט מספק, ולתקשורת הישראלית כלל לא היה חשוב לברר את שמו או איך מאייתים אותו (ב-Ynet הוא היה "ראנייב", ארבע טעויות בשם עם חמש אותיות).

הבעיה העיקרית הייתה שהדיון בדרוויש בתכנית התקיים בצורה חיובית ואנושית. נקודת המוצא של הדיון הייתה שדרוויש היה אדם ואינטלקטואל ולא מסית פלסטיני שחותר תחת יסודותיה של מדינת ישראל; זו הייתה תכנית על איש רוח ערבי-פלסטיני שפעל במזרח התיכון, והדיון עליו לא נערך בכלים שאנחנו רגילים בהם. לא נאמר שדרוויש מסית ולא הייתה נגדו הסתה, לא נאמר שהוא עושה דה-לגיטימציה לישראל, לא הייתה פרשנות של ה"כתב לענייני ערבים", לא הועלה דובר של ארגון המזוהה עם הימין שטען כי בשיריו של דרוויש יש הצדקה לטרור, ועוד.

במילים אחרות, הדיון ה"אובייקטיבי" שהחברה הישראלית הורגלה לצרוך נעדר מהתכנית. מצב ברירת המחדל הישראלי, שלפיו דיון ביצירה ערבית פוליטית, או באישיות ערבית פוליטית, צריך להיעשות בפטרונות ומתוך רצון להשמיע, לתקוף ולהתגונן, וחלילה מתוך שאיפה להקשיב, להפנים ולנסות לקבל – המצב הזה נעלם לשעה אחת של חסד.

השיח הציבורי הפופולרי הופיע שוב בשיא רדידותו לאחר שהולהט על ידי פוליטיקאים משולהבים. את הלהבות הללו לא ניתן יהיה לכבות על נקלה, אבל טוב יעשו מוסדות תרבות, מחלקות רלוונטיות באקדמיה, וכל מי שיש לו או לה נגיעה לשפה הערבית ולהנגשתה לדוברי עברית אם יצטרפו לשיח הציבורי. דווקא כעת יש להעלות את שיריו של מחמוד דרוויש, לנתחם, לדון בפועלו האינטלקטואלי המרתק, להזכיר את תרומתו לגיבוש הזהות הפלסטינית ולהתמודד עם הביקורת שלו.

אל תעמדו מנגד, ואל תביטו מהצד על ההשטחה, הרידוד והזילות. קולו של דרוויש ממשיך להדהד בינינו; הכאן נותר כאן, וההד נותר אותו הד.

מאמרים נוספים