מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
26.10.2015

הסכנה האמיתית למדינת ישראל ולאזרחיה

השיח הציבורי והפוליטי ביחס לפיגועים המתחדשים נשען על תפיסה צרה ומקובעת, נטולת הקשר ועומק, המחלחלת לחברה הישראלית, מסכלת דיון אמיתי במתרחש ומעמידה בסכנה את עתידם של מדינת ישראל ואזרחיה.
שיח ציבורי, פוליטי וביורוקרטי עשיר ומגוון, הנסמך על ידע ונסיון היסטורי, פוליטי, כלכלי וחברתי ועל מבט השוואתי, הוא תנאי מקדים לחברה בריאה ובטוחה.

בשבועות האחרונים חלה עלייה חדה בפעולות אלימות, בעיקר בשימוש בסכינים, של יחידים פלסטינים נגד יהודים. בפעולות אלו נהרגו מספר ישראלים ונפצעו עשרות, ‏וסף החרדה ברחוב הישראלי גדל עד מאוד.

במהלך תקופה זו נחשף הציבור הישראלי למסרים רבים מגורמים שונים – ממשלת ישראל, נבחרי הציבור, התקשורת הישראלית ומכוני מידע ומחקר – בנוגע למקור האלימות הזו, היקפה, הסיבות לה והדרכים לעצרה. אלא שהמסרים והניתוחים הללו משתייכים ברובם המכריע לתפיסה אחת, צרה ומקובעת, חסרת הקשר ועומק, המחלחלת לשדרות רחבות בחברה הישראלית, מסכלת דיון אמיתי במה שמתחולל מול עינינו ומעמידה בסכנה את עתידם של מדינת ישראל ואזרחיה.

אנו בפורום לחשיבה אזורית סבורים כי שיח ציבורי ופוליטי לא הגון ולא אחראי מוביל לתפיסת עולם מעוותת, ובסופו של דבר לקבלת החלטות לא אחראיות ואף מסוכנות. כחוקרות וחוקרים של המזרח התיכון, יהודים וערבים, אנו נדהמים שוב ושוב מהדיון הדל המתקיים בישראל בנושאים כה דרמטיים וקריטיים. נפרט ארבע תופעות מייצגות, שקיימות באופן כללי בשיח הציבורי בישראל והלכו והתעצמו בשבועות האחרונים.

ראשית, הניתוק מההקשר. הן התקשורת הפופולרית הן רבים במרחב הפוליטי מתייחסים לאלימות כאילו החלה משום מקום. אולם היהודים והערבים החיים בחלקת הארץ שבין הים לנהר מצויים בסכסוך מתמשך ביניהם; הגדה המערבית נתונה תחת כיבוש צבאי מאז 1967, וירושלים אינה נתפסת כ"מאוחדת" בעיני רוב תושביה. רצועת עזה נמצאת תחת סגר. בישראל עצמה שוררת אפליה בין יהודים לערבים, המוכרת היטב לכל רשויות המדינה.

כל דיון באלימות הגוברת בין יהודים לערבים שאינו מתייחס לעובדה שבין ישראל לפלסטינים קיים סכסוך פעיל, מייצר מציאות מדומה שבה ישראל שוחרת שלום מיסודה והערבים והפלסטינים שוחרי מלחמה מיסודם. אולם כל עוד לא ייושב הסכסוך תיוותר האלימות ההדדית עִמנו; לעתים תִרחש מתחת לפני השטח ולעתים תתפרץ.

שנית, מאז החל גל האלימות האחרון נשמעת מכיוון ישראל עמדה דומיננטית אחת: יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) הוא האחראי לדם, וההסתה מבית היוצר שלו היא שהניעה פלסטינים לצאת ולפגוע בישראלים. אנו, בפורום לחשיבה אזורית, רואים בדאגה כיצד התקשורת, ברובה, "יישרה קו" עם העמדה הזו. אנו מבקשים להצביע על כך שזרמי עומק ברחוב הפלסטיני הם הסיבה להתפרצות האלימה, הרבה יותר מנאום של מנהיג פלסטיני שאינו זוכה לתמיכה רבה, שדיבר מעבר לים ושספק כמה פלסטינים האזינו לנאומו.

הפלסטינים בשטחים, ברצועת עזה או במזרח ירושלים אינם צריכים מסר ממטה האו"ם בניו יורק כדי לדעת שחייהם נטולי תקווה. התסכול בקרבם גדול. אמונתם כי אי פעם תתקיימנה שתי מדינות זו לצד זו כמעט נכחדה, אולם הם חפצים במוסדות לאומיים מתפקדים. בין הים לירדן יש רק עם אחד שיש לו מדינה – ישראל, ורק עם אחד שעדיין ממתין למדינה – פלסטין. זהו הסדר הקיים, וזוהי הסיבה היסודית להפרתו, לחוסר היציבות המתמשכת, לתסכול ולאלימות.

שלישית, בשבועות האחרונים הוזן הציבור הישראלי בנרטיב שעל פיו האלימות הפלסטינית בירושלים נובעת יש מאין, משום שלא היה שינוי בסטטוס-קוו-אנטה בהר הבית. בחודשים האחרונים ניתחנו, בפורום לחשיבה אזורית, את המתרחש בירושלים, את קדושתה למוסלמים ואת המצב הנפיץ בעיר. מאז שנת 2000 גדל מספר המבקרים היהודים, ובעיקר מהזרם הדתי-לאומי, בהר הבית/אל-אקצא. פוליטיקאים, בהם שרים בממשלה הנוכחית, העלו תביעות בנוגע להסדרים חדשים בהר הבית ועתיד השליטה בו. תהליך זה, במקביל לנוכחות גוברת של כוחות הבטחון בהר הבית והחמרת ההגבלות על תפילת פלסטינים במקום, עוררו בקרב הפלסטינים את החשד כי ישראל חותרת לשינוי הסטטוס-קוו בהר.

‏רביעית, השיח הציבורי בישראל מתמקד באירועים האלימים נגד ישראלים ונוטה להתעלם מאירועים אלימים נגד פלסטינים. מאז החל גל האלימות הנוכחי הצר צה"ל את חופש התנועה בגדה המערבית והרחיב את פעילותו בשטחים. יש לכך השפעה אדירה על הציבור הפלסטיני; כשם שרֶצח של אזרח ישראלי מעודד שנאה כלפי הפלסטינים בישראל, כך מוות של ילד בהפגנה בשטחים מעודד שנאה לישראל בקרב הפלסטינים. ברור כי הממשלה והתקשורת מחוברות דווקא לציבור היהודי בישראל, אולם מחובתנו להזכיר, כאנשי מקצוע האמונים על חשיבה רחבה יותר, כי תחושות המתח, הלחץ והתסכול ברחוב הפלסטיני אינן פחותות מאלה שבצד הישראלי. ההיסטוריה של הסכסוך מלאה דוגמאות על הצטברות מסוכנת של מתח בצד הפלסטיני לפני סבבי אלימות קשים, ומחובתנו להתריע על כך.

סגנית שר החוץ התפארה לאחרונה בראיון רדיו על הרצאה שניתנה לעובדים הבכירים במשרד החוץ מטעם ארגון שעוסק ב"הסתה הפלסטינית". ארגון זה בוחן את התקשורת הפלסטינית באופן סלקטיבי ובניתוק מההקשר הרחב של הסכסוך. נסיונותיה של ממשלת הימין לקדם את תפיסת עולמה בקרב המגזר הציבורי – לב לבה של הביורוקרטיה המקצועית – באמצעות מומחים המייצגים קו אידיאולוגי אחד ובאמצעות גיוס התקשורת הם מסוכנים, משום שהם משרישים תפיסת עולם אחת ויחידה. גם התעלמותם של מקבלי ההחלטות בישראל מהקביעה הברורה של גורמי צבא ובטחון כי יו"ר הרשות הפלסטינית אינו מסית, ואף מוביל מהלכי רגיעה, היא חלק מאותו משחק. היא מעידה על כך שגורמים חזקים במרחב הפוליטי מבקשים למנוע דיון אמיתי אף בעמדות הנשמעות מקרב הממסד הצבאי-בטחוני, שלא לדבר על גורמי חברה אזרחית.

בתקופה האחרונה קיבלנו, בפורום לחשיבה אזורית, פניות רבות מצד חוקרות, חוקרים ואף מוסדות לחקר המזרח תיכון באקדמיה הישראלית, אשר העלו בפנינו את חששותיהם מליקוי המידע והניתוח בתקשורת הישראלית, מהעדר הדיון הפתוח, מההצמדות לאקסיומות ומהשיח ההולך ומתלהם.

אנו סבורים כי בטחונה של מדינת ישראל לא יתחזק כתוצאה מהעלאת סף האלימות המילולית והפיזית נגד הרשות הפלסטינית והעומד בראשה. הדה-לגיטימציה הגוברת לפלסטינים ולשאיפתם להקמת מדינה לצד מדינת ישראל, וההסתה וההתלהמות נגד הפלסטינים בשטחים ובישראל, לא תשרתנה את בטחון מדינת ישראל ואזרחיה.

קיום דיון אמיתי בשיח הציבורי, הפוליטי והביורוקרטי, שיש בו יותר מדעה אחת ושנשען על עומק ועל ידע היסטורי, פוליטי, כלכלי וחברתי, כמו גם על מבט השוואתי ולימוד של מקרי בוחן ממוקדי סכסוך אחרים בעולם, הוא תנאי מקדים לא רק למחשבה ביקורתית אלא גם לחברה בריאה ובטוחה; חברה שמעזה ללמוד, שלא מבקשת להצדיק את כל מעשיה בדיעבד, שעתידה חשוב לה לפחות כמו עברה וההווה שלה, ושממשלתה יכולה לקבל החלטות שקולות ומושכלות.

מאמרים נוספים