מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
10.08.2013

שערי המזרח התיכון נסגרים בפני טורקיה

עלייתו לשלטון של הצבא המצרי, העויין את ארדואן כיוון שהוא השפיל את הצבא הטורקי, מהווה מהלומה ליחסי טורקיה עם מדינות המזרח התיכון. בשל גישתה המתנשאת טורקיה נותרה ללא בעלות ברית במזרח התיכון
ידידיי באיסטנבול ממשיכים לעסוק ב"מודל הטורקי" ובדרך שבה, אם יאמצו אותו ממשלות "האביב הערבי", ישנה המודל הזה את פני המזרח התיכון. עיקרו של המודל הוא השילוב המאוזן של דמוקרטיה חילונית, לפחות להלכה, וגמישות רבה בכל הנוגע לכניסתם של גורמים אסלאמיסטיים מתונים לפוליטיקה. ואכן, הממשלה הטורקית חתרה ליישום המודל ויצרה קשרים עם ממשלות ערב כדי לסייע להם ולהובילם בדרך לשינוי. היום דומה שדבר מכך לא נותר.

מנקודת ראותה של הממשלה הטורקית הבטיח "האביב הערבי" בונוס נוסף. עלייתן המפתיעה של מפלגות המסונפות לאחים המוסלמים לשלטון בתוניסיה ובמצרים, עליית כוחן במדינות המגרב ובמלוכות המשרק, והשתלטותם של אסלאמיסטים על מלחמת האזרחים הסורית, צבעו את המזרח התיכון כולו בצבעים אוהדים לשמרנות של מפלגת הצדק והפיתוח. הקשרים הישנים של ראש הממשלה ארדואן, הנשיא גוּל, ושר החוץ דאווּטְאוֹלוּ עם ידידיהם באזור הבטיחו דיווידנדים רבים לממשלת אנקרה.

אבן הראשה במדיניות המזרח-תיכונית הייתה מצרים החדשה. עם הפוטנציאל הגדול של כלכלתה ומרכזיותה בעולם הערבי מצרים אמורה הייתה להיות המקום שממנו תצא הבשורה הטורקית לכלל העולם הערבי. בינואר השנה הגיע אליה ארדואן, מלווה בעשרות אנשי עסקים. בביקור זה היה זהיר יותר מאשר בעבר ונמנע מלהישמע כאח הגדול המנחה את מצרים. יחד עם זאת הביע תמיכה בלתי מסויגת בנשיא מורסי, השקיע שני מיליארד מכספי הממשלה כמלווה ארוך-טווח, וסייע בחתימת עסקאות רבות. מצרים הפכה גם למוקד סחר גדול שסייע בעקיפת הגבול הסורי והנתיב העיראקי שסכנותיו גוברות מיום ליום.

מעבר לכל אלה אפשרו היחסים החמים עם מצרים למפלגת השלטון להטיל לשולחן את הקלף האהוב על ציבור בוחריה – דאגתה לפלסטינים ברצועת עזה. היחסים הקרובים הבטיחו גישה לחמאס, וארדואן תכנן כבר מפגש מתוקשר היטב עם ראשי החמאס בעזה שבו יכה בישראל על יחסה הנוקשה, ויבטיח סיוע הומניטארי לאחים הפלסטינים. בעיני הממשלה הטורקית הייתה לקשר זה עם החמאס חשיבות רבה, בין השאר בגלל שאפשרה לממשלה להוכיח שהיא עדיין שחקנית משמעותית בפוליטיקה המזרח תיכונית.

בחודשיים האחרונים התמוטט כל המבנה המרשים הזה כמגדל קלפים. ההפיכה במצרים שהביאה לשלטון את הצבא ערערה את כל יסודות מדיניות החוץ המזרח-תיכונית של טורקיה. במשך החודשים בהם משל מורסי במדינה הביטו קציני המטכ"ל המצרי בזעם על התמיכה הטורקית, על הנכונות לסייע לאחים המוסלמים, וגם בחשש שהמודל שמציע ארדואן כולל גם תהליך דיכוי של הצבא המצרי במתכונת הטורקית החדשה.

עם ההפיכה חשפו שתי המדינות את זעמן זו על זו. טורקיה בחרה להכריז על ההפיכה כבלתי חוקית, תמכה באופן בלתי-מסויג במורסי ובאחים המוסלמים, ולא הותירה את המרווח המתבקש ביחסים בינלאומיים כדי להמשיך בקשר דיפלומטי תקין עם מצרים. שלטונות מצרים, מצדם, מיהרו להבהיר שהממשלה הטורקית איננה אורחת רצויה יותר, והטילה מגבלות שונות, רשמיות ובלתי-רשמיות, על המשך היחסים המדיניים והכלכליים.

ההפיכה המצרית גם חשפה את הרתיעה של רבות מן המדינות השמרניות יותר בעולם הערבי מן השלטון החדש במצרים. סעודיה, שכספה קונה לה את העוצמה שמדינות אחרות משיגות באמצעות צבא ואוכלוסייה, התגלתה כעוינת במיוחד למשטרו של מורסי ולא הצליחה להסתיר את שמחתה על מפלת האחים ועל השתלטותו המחודשת של הצבא. בעקבות כך נוצר גם קרע דיפלומטי בין סעודיה לבין טורקיה, ומדינות רבות אחרות בחצי האי הערבי ובצפון אפריקה נטו גם הן לתמוך בעמדת ריאד.

המלחמה בסוריה והתמיכה האיראנית בה, והשתלטות השיעה על עיראק סגרו בפני אנקרה כבר לפני שנתיים את הנתיבים הקרובים לגוש המזרחי של סוריה-עיראק-איראן. אולם היה זה המהפך המצרי שניתק את מרבית העוגנים שעדיין נותרו לה במזרח התיכון. השלטון בטורקיה עדיין מקווה שההפיכה המצרית תיכשל ומורסי יחזור לשלטון, אולם כרגע הסיכויים לכך נמוכים, והתוצאה היא שההשקעה העצומה של טורקיה במזרח התיכון נכשלה כישלון חרוץ.

אין זו רק אשמת הטורקים. איש לא יכול היה לצפות במדויק את התגלגלות האירועים במזרח התיכון בדרך שבה התפתחו, אולם הבעיה נובעת במידה רבה מדבקות במדיניות אידיאולוגית ולא פרגמטית. בסיכומו של התהליך אפשר לומר שלכל אורך הדרך היה ניגוד מובנה ועמוק בין ההכרזה על רצונה של טורקיה ב"אפס בעיות עם השכנים" ובין המדיניות הכושלת, שנסמכה על העדפות אידיאולוגיות ברורות.

תהליך השתרשות הדמוקרטיה במזרח התיכון הוא ארוך ומפותל. ההנחה שצד אחד רוצה בדמוקרטיה וכל האחרים חותרים לדיקטטורה היא נאיבית ולא מתוחכמת. אם רצונה של טורקיה לשוב  ולהתחבר למזרח התיכון עליה להבין שהתהליכים העוברים על האזור יימשכו עוד שנים רבות בטרם יצליחו תושביו לזהות במדויק את שיטת השלטון וסוג המשטר המתאימים להם. עד אז יש צורך במדיניות מאוזנת, זהירה, ובמידה גדושה של ריאל-פוליטיק. בימים אלה זהו מצרך נדיר באנקרה.
מאמרים נוספים