מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
אחמד דוואבשה בבית החולים (תמונה: דף הפייסבוק של כפר דומא)
25.12.2015

תג מחיר כארגון טרור יהודי

הגדרתו של "תג מחיר" כארגון טרור, והטיפול בו ככזה, הם קריטיים במציאות הנוכחית שבה מתנגדי הסדר הקיים מהצד היהודי והפלסטיני נוטשים בהדרגה את פרקטיקות הביניים שלהם מן השנים האחרונות לטובת אימוץ דפוסים של אלימות קשה וישירה

לא ברור אם רצח בני משפחת דוואבשה בכפר דומא משקף שינוי עמוק בדפוסי הפעילות של נוער הגבעות היהודי בגדה המערבית, אך האירוע, ומה שמסתמן כלכידת מבצעיו, הם הזדמנות לשינוי תפיסתי עמוק בכל הנוגע לתופעת "תג מחיר".

"תג מחיר" היא ביסודה תפיסת התנגדות שפיתחו "נוער הגבעות" בעקבות ההתנתקות מרצועת עזה והפוטנציאל להתפתחותה לכדי פינוי מאחזים בגדה המערבית. התנגדות זו מלכתחילה לא נועדה לחולל טרור במובן של הרג בני אדם במטרה לקדם מטרות אסטרטגיות, אלא להבטיח את המשך האחיזה היהודית בשטחים, ובעיקר את נוכחותם של נוער הגבעות במאחזים. בעקיפין היא נועדה גם להפגין את מחאת הדור הצעיר על רפיסות דור ההורים בתקופת ההתנתקות.

האמצעי לכך היה פעולות הטרדה שכוונו הן כלפי האוכלוסייה הפלסטינית הן כלפי זרועות הממסד הישראלי, ובעיקר גורמי הצבא. "תג מחיר" אלים הוצמד לכל ניסיון לפגוע בהתנחלויות: הצתת מסגדים וחילולם (כולל בתוך תחומי הקו הירוק), פגיעה בכלי רכב וברכוש צה"לי, חסימת צירי תנועה מרכזיים, ואלימות מילולית ופיזית כלפי פלסטינים וכלפי אדמותיהם, מקניהם ורכושם. אולם בשונה מדפוס הפעולה של המחתרת היהודית בשנות ה-80 ושל מחתרת בת עין משנת 2002 לא כוונה האלימות הזו מלכתחילה להרג ולרצח של פלסטינים.

מה שניתן להגדרה כהיגיון פעולה אלים-למחצה של נוער הגבעות היה חלק מתהליך נרחב יותר שהתחולל בעשור האחרון בקרב קבוצות המסתייגות מהסדר הפוליטי-חברתי הקיים בין הים לנהר, כולל בצד הפלסטיני. קבוצות אלה בחרו דרך ביניים בין מלחמה כוללת לבין טרור נקודתי, שהמשותף לשניהם הוא פגיעה בנפש האדם ובגופו והרצון בהכרעה מוחלטת של הצד שכנגד.

דרך הביניים הזו הייתה אימוץ של פרקטיקות מתוחכמות של התנגדות שביטאו חוסר נחת מהמציאות מבלי להשתמש באלימות קשה. מאז האינתיפאדה השנייה אומצה הדרך הזו גם בצד הפלסטיני; במישור הרשמי הייתה זו ה"אינתיפאדה הדיפלומטית" של הרשות הפלסטינית נגד ישראל, ובמישור האזרחי היו אלה מחאות עממיות בשטח, הפגנות, יידוי אבנים ואף ניסיונות לקבוע אחיזה בשטחים שנויים במחלוקת. כל אלה הם ביטויים של מאבק שגלום בו מימד מובהק של התנגדות לסדר הקיים באמצעות אלימות מוגבלת. כך נמנעים הפעילים, יהודים כפלסטינים, מתגובה קשה כלפיהם וכלפי המערכת הפוליטית-חברתית שבתוכה הם פועלים.

תופעת "תג מחיר" משתייכת לדפוס הפעולה הזה. כלל הגורמים במערכת הישראלית השלימו עם נוכחותה משום שהבינו כי האלימות שלה אינה חוצה את הקווים האדומים של טרור ואינה דורשת את תשומת לבם וטיפולם. ראשי המתנחלים היו יכולים לראות במעשי הבנים הסוררים מעין משובת נעורים לגיטימית במסגרת מיזם ההתיישבות ביהודה ושומרון, והממשלות השונות היו יכולות להמשיך לשתף פעולה עם ציבור המתנחלים ומנהיגיו כשכולם מגדירים את מחוללי התופעה כעשבים שוטים. לא פחות חשוב, כך התאפשר ל"נוער הגבעות" לשוב בשלום הביתה מבלי להסתכן בתשלום מחיר אישי וקולקטיבי כבד בגין פעולותיהם בשטח.

אולם, להבדיל מהמחאה הדיפלומטית והעממית הפלסטינית (טרום האינתיפאדה השלישית), רכיב האלימות הטבוע בפעולות "תג מחיר" יצר מדרון חלקלק שסופו רצח, כפי שאירע בפיגוע הטרור בכפר דומא. מי שהשלים עם "תג מחיר" התנהל למעשה כמהמר במשחק רולטה. כדי לעצור את ההתדרדרות נדרשת המדינה עתה להגדיר את "תג מחיר" כטרור. המהלך לא יהיה סמנטי בלבד; הוא ישמוט את הקרקע מתחת להגיון האופרטיבי העומד מאחורי דפוסי הפעילות הללו, משום שיחייב את הממסד לטפל בטרור היהודי כשם שהוא מטפל בטרור הפלסטיני.

מהלך כזה הוא קריטי במציאות הנוכחית שבה שני הצדדים, היהודי והפלסטיני, נוטשים בהדרגה את פרקטיקות הביניים שלהם מן השנים האחרונות לטובת אימוץ דפוסים של אלימות קשה וישירה האחד כלפי השני.

מאמרים נוספים