מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
10.03.2013

תמימי דעה ותמימי דרך

כאשר ישראל דוחה מאמצי תיווך של "עופות מוזרים" כמו הרב פרומן או גרשון בסקין היא בדרך כלל יוצאת נפסדת ברמה הבטחונית. במצב של חוסר ודאות מדינית, דווקא הפתרונות הנאיבים הם המציאותיים ביותר.

בהספדו לרב מנחם פרומן זכרונו לברכה, חשף הלל כהן את המגעים שקיים פרומן בשנת 1996 עם ראשי החמאס בתקופת כהונתו הראשונה של ראש הממשלה בנימין נתניהו. לדברי כהן, הרב פרומן תפר עיסקה "שנועדה להביא לסיום הפיגועים ולשחרורו של השיח' יאסין..." כמו גם להעניק מקום מרכזי למאמינים בשיח הפוליטי היהודי-ערבי. על פי כהן, צמרת החמאס בעזה החליטה לחתום על טיוטת ההסכם שיזם פרומן והנוסח הועבר לעיון בכירים ישראלים ובכירי הרשות הפלסטינית. אך בזמן שישראל היתה אמורה לעבור על טיוטת ההסכם, נשלחו סוכני המוסד לעמאן להתנקש במנהיג החמאס ח'אלד משעל. כידוע, הסוכנים נכשלו במשימתם ונעצרו והשיח' אחמד יאסין שוחרר במסגרת עיסקה שנכפתה על ישראל ולא במסגרת תהליך פיוס. ההסכם מעולם לא נחתם. שאלתו של כהן "האם לולא ההתנקשות הכושלת היתה מגיעה העיסקה לכלל סיום?" נותרת ללא מענה, והוא מסכם בכך ש"השתלשלות האירועים הותירה אחריה תחושה קשה של החמצה."

קשה שלא לתהות על הדמיון בין הסיפור שהביא כהן לנסיון התיווך האחרון של גרשון בסקין, אשר הסתיים בהתנקשות ישראלית באחמד אלג'עברי, מפקד הזרוע הצבאית של החמאס ובמבצע עמוד ענן. גם פה מדובר בראש הממשלה בנימין נתניהו מצד אחד, בצמרת החמאס בעזה מצד שני ובאמצע מתווך אשר נתפס כעוף מוזר המונע מחזון של דו קיום ושלום, אשר "תופר" הצעה להפסקת אש ולהדברות. בשני המקרים החמאס קיבל את ההצעה (או לפחות דן בה ברצינות) ואילו ישראל ענתה בהתנקשות. כמו בסיפור של פרומן, גם בסיפור של בסקין ישראל שילמה לבסוף את מלוא המחיר (ועוד ריבית) וללא תמורה. בפעם הראשונה כאשר שיחררה את השיח' יאסין ללא הסכם, ובפעם השנייה כאשר חתמה על הסכם הפסקת אש אשר נתפס כנצחון מדיני של חמאס ובניגוד להצהרות הלוחמניות של הממשלה.

בשני המקרים ישראל יצאה קרחת מכאן ומכאן ואילו בחמאס קיבלו את מבוקשם, גם אם במחיר דמים. הדמיון העקרוני בין שני המקרים הללו מצטרף לערימת השאלות הקשות המונחות לפתחו של ראש הממשלה בכל הנוגע להתנהלותו בסוגיה הפלסטינית ובעיקר מול חמאס. ניסח זאת יפה ראש השב"כ היוצא יובל דיסקין: "אם נסתכל על זה לאורך השנים, אחד האנשים המרכזיים שתרמו להתחזקות חמאס זה ביבי נתניהו, עוד מהקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה. פעם אחת בגלל ההסתבכות של הפעולה בעמאן הוא שיחרר את השיח' אחמד יאסין. אחרי זה הוא שיחרר את כל האסירים בעסקת שליט, שזו עוד דחיפה לחמאס, ובסוף הוא איפשר את כניסתו של חאלד משעל כמו מלך לרצועת עזה בעקבות 'עמוד ענן.' אם אני מסתכל איפה היה החמאס לפני שחיסלנו את אחמד ג'עברי ויצאנו למבצע 'עמוד ענן' ואיפה הוא היום, אז מבחינה מדינית הוא במקום הרבה יותר טוב."

ישראל של ביבי שוללת פעם אחר פעם את הצעות התיווך והפסקת האש מול חמאס ומתייגת את השליחים כפעילי שלום הזויים, כחולמים וכתמימים, גם אם הוכיחו עצמם בעבר. אולם שלילה זו לא היטיבה עם האינטרס הישראלי בעבר, בהנחה שהאינטרס הזה הוא בטחון, יציבות וחתירה להסכם שלום.

ירושלים כמשל

בשנים האחרונות הדרכתי ישראלים רבים בסיורים בנושא הסוגיה המדינית במזרח ירושלים. פעמים רבות בסוף הסיור נשאלתי "אז מה הפיתרון? מה אפשר לעשות?" אני אמנם אדם מעשי אבל התשובה השגורה בפי לשאלה זו היא מתחום האמונה דווקא. הסיור אמנם עניינו "פוליטיקה אמיתית", אך בסופו ניתנת התשובה הבאה: עלינו להפנים ברובד העמוק ביותר שירושלים היא מרחב משותף. גם אם נבנה את החומה הגבוהה ביותר בינינו לבינם, בירושלים ניפגש תמיד. ישראלים ופלסטינים, יהודים, נוצרים ומוסלמים, דתיים וחילונים. כולנו חולקים מרחב אחד, סיפור אחד מורכב. נאיבי הוא מי שחושב שירושלים תהיה כולה שלו. גישה הזויה ונאיבית זו דנה אותנו לאבדון, לחיות ולמות על חרבנו. הדרך הראלית, הפרקטית, היחידה לחיות בירושלים בשלום ובשלווה, היא מתוך ההבנה העמוקה של מרחב משותף וקוסמופוליטי. במצב שבו ההווה אינו בר קיימא והעתיד אינו ברור, נראה לי שדווקא מה שנתפס כנאיבי הוא בעצם הכי מעשי: אם נהפוך את ירושלים לבירה משותפת, או אז לב הבעיה יהפוך למודל אפשרי של פתרון ויתקיים בה דבר הנביא "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה'... כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה." נאיבי מיתרגם בעברית לתמים, והרי כתוב כי "הולך תמים ופעל צדק ודבר אמת בלבבו", והרי ידוע כי "השלום והאמת אהבו."

מאמרים נוספים