מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
24.05.2014

תקציב הבטחון: הזדמנות שהוחמצה

השימוש ב"מילואים" כמילת קוד לידע כללי על הצבא המשותף לכל הישראלים אינו רק שגוי עובדתית אלא גם בעייתי מבחינה מקצועית. שר האוצר ופקידיו החמיצו הזדמנות אמיתית להרחבת השיח והתודעה הביטחונית בישראל לדיון במהותו של בטחון לאומי.

שר הביטחון ושר האוצר מכופפים זה את ידו של רעהו. כמובן שזה לא אישי, רק מקצועי, וכמובן שאלה לא הם אלא עושי דברם – מקורות בכירים, סגני שרים ושאר חברי הפמליות.

לנו, היושבים מן הצד שישלמו את המחיר, לא נותר אלא להתבונן ולחשוב על הטיעונים שהללו מעלים בראשי חוצות.

בדרך כלל אנו נוטים להתגולל על מערכת הביטחון. "המערכת", כפי שהיא מוכרת לאלה הקשורים אליה, מצדיקה בהתנהלותה את הטינה שנדמה כי היא מתחילה לעורר. השר, ועוד יותר ממנו "גורמים עלומים" שונים ומשונים, מקפידים כל שנה לטעון שהכסף נגמר ולכן הבטחון בסכנה. יתר על כן, הם תובעים לא לקשר את תביעותיהם לסדר יום פוליטי כלשהו. מדבריהם המבולבלים והתוקפניים עולה תחושה של חוסר יעילות מובהק. איך יכול להיות שהם לא יודעים כמה כסף יש, ולכמה יזדקקו? ואם את זה הם לא יודעים, מה עוד הם לא יודעים? נדמה לנו שזה מקור חוסר הנוחות של האזרחים, ודאי שלא רצון לפגוע בבטחון המדינה.

אבל הפעם אנחנו רוצים להטות אוזן ביקורתית לטיעוניו של משרד האוצר. מה בדיוק אומרים ה"נערים" כשנדמה שהם משקפים איזה רצון ציבורי לקצץ בבטחון?

בדרכי למילואים, איך לא, שמעתי ברדיו איש מקצוע במשרד האוצר ואחרי כמה שעות גם את השר עצמו. איש המקצוע הסביר ש"זה לא חוקי" לבקש תוספת לאחר שהמו"מ הסתיים. זו הייתה תשובתו לטענה כי היעדר תוספת תקציב משמעה פגיעה בביטחון ישראל. חוץ מזה, הוא הוסיף, רוב עובדי המשרד, והוא בכללם, משרתים במילואים כלוחמים ביחידה קרבית, והם רואים במו עיניהם את הצורך בקיצוץ.

כששמעתי אותו חשבתי שאולי הוא לוחם טוב, אבל הוא החמיץ הזדמנות להיאבק לא רק על תקציב הביטחון אלא גם על מהות הביטחון.

במוחי הקודח דמיינתי את התשובה הבאה שלו (שכאמור לא נאמרה מעל גלי האתר): "ראו, מאזינים יקרים, לפתוח את המשא מתן לאחר שכבר נחתם הסכם זו פגיעה בביטחון הלאומי של ישראל. זוהי פגיעה במוסדות השלטון ובסדרי המנהל התקין ולכן, בשם ביטחון ישראל איננו ממליצים על התוספת הרצויה. חוץ מזה, באמת אין לנו כסף בקופה. ובשם ביטחון ישראל איננו יכולים להיעתר לדרישה הזו כיוון שהיא תפגע ביכולת הכלכלית של ישראל. זו דרישה שתפגע ביכולת של המשטר בישראל לקיים את צורכי הביטחון הלאומי הרחבים".

התשובה הזו לא נאמרה, וחבל. כמה שעות אחר כך אמר שר האוצר ש"כל מי שמשרת במילואים רואה שיש היכן לקצץ".

מתבקש לומר שזה טיעון מעניין במיוחד כשהוא נשמע מפיו של המילואימניק הידוע יאיר לפיד. אבל הדוגמה האישית שלו איננה הסיפור. זהו טיעון מעניין משום שהטענה הרווחת יותר ויותר בציבוריות הישראלית (זו ש-"יש עתיד" מבקשת לייצג, זו שקולה לא נשמע כביכול למרות תרומתה וקורבנה) היא כי הציבור כבר לא משרת במילואים בהמוניו. אם ככה, מה פשר ה"כל מי" בדבריו של שר האוצר והפקיד שלו? הוא מתכוון אולי לכך שמכיוון שרק מעטים משרתים, דווקא הם בני-סמכא? אפשרי, אך לא סביר. נראה כי הכוונה הייתה לדיבור סחבקי שכוונתו היא ברוח "כל אחד יודע ש".

צהל צהל כבר באים (צילום מסך: יוטיוב)

כך או כך זהו טיעון בעייתי. אם רק מתי מעט הם היודעים, מתוקף מה הם שואבים את סמכותם? בשורה כזו מן האיש שטוען שהוא הביטוי המזוקק של "ביחד" היא בשורה מלאת מתחים, ואולי גם פרכות. מי נכלל ב"ביחד" הזה? אם הוא מבוסס על המיעוט שעוד משרת, מה תוקפן המוסרי של תובנות ה-common sense של אותו "ביחד"? נדמה לנו ששר האוצר לא מבקש לפנות אל מיעוט, ולא תובע סמכות כנציגו של מיעוט.

אבל אם הוא מדבר מתוקף תבונה משותפת, אז הטיעון שלו בעייתי כאמירה מקצועית ומבוססת של שר אוצר. לא היינו רוצים לחשוב שהחלטות כלכליות מתקבלות משום ש"כולם יודעים ש". העולם הכלכלי מסובך גם כך לרובנו. מספרים לאזרחים שכלכלת ישראל נמצאת במצב מצוין (למרות שהולכות ומתרבות האינדיקציות לכך שזה לא בדיוק המצב) בזמן שרבים, גם בעשירונים העליונים, מתקשים להתמודד עם שחיקת הרווחה ועליות המחירים. במצב כזה, של סתירה, אנחנו מבקשים להניח שמי שעומד בראש יודע מה הוא עושה, שהוא מסוגל לקרוא את המתרחש בזירה המקרו-כלכלית טוב מאתנו, הקטנים, שתקועים ביומיום.

אם הוא לא מסוגל, אז כבר עדיף להקשיב לפקידי הביטחון המקצועיים והרשמיים. כל מי שעושה מילואים יודע מה קורה כאן? אם כך, המצב לא טוב. כל אזרח שרואה בטלה בבסיס מילואים וחושב שצריך לבטל תקן של קצין בטלן פה או שם (ההוא מארץ נהדרת כמשל) יודע כבר להשוות את הבזבוז התקציבי על הקצין הבטלן למחירה של צוללת? למחיר שעת מטוס? אם זה נכון, ישראל עוברת תהליך של אטומיזציה. אנחנו מתפרקים לפרודות, ללא קשרים מאחדים. הידע של "כל אחד" שקול לידע של "כל אחד" אחר. כשמדיניות נקבעת על סמך מה שאומר וחושב "כל אחד", לא רק שאיננו יודעים לאן הולכים, אלא אין לנו מושג היכן אנו נמצאים כרגע. כשהכל "מיקרו" אין שום מסגרת יחוס ולכן אין כיוונים, אין התקדמות, אין עבר ואין עתיד. יש רק הווה נצחי ומשתק.

הויכוח על תקציב הביטחון הוא חשוב, משום שהוא מתנהל במסתרים ומאפשר לא לדון בשאלה המעניינת באמת: מה היא חבילת הביטחון הלאומי? ביטוח לאומי הוא חלק מביטחון לאומי? סדרי מנהל תקינים ויכולת תכנון הם חלק מביטחון לאומי? ובכלל, מה זה לאומי? זהו הדיון החשוב.

ברגע שגולשים לשדה הפופוליסטי ש"כל העם במילואים, רק בישראל" הבכורה נותרת בידי מערכת הביטחון, שלחם חוקה הוא מה שלא מדברים עליו. ברגע שהופכים את ההסכמה הלאומית למשהו שאין צורך לתקף, לבחון או לבקר, היא הופכת להיות זהה לפחד או לגאווה הפטריוטית, רגשות שקשה לייצר מהם מחשבה בונה או מדיניות נבונה.

שר האוצר ופקידיו החמיצו הזדמנות אמיתית לשינוי השיח והתודעה הביטחונית בישראל.

מאמרים נוספים