מאמרים

ניתוח ופרשנות
David Peterson From Pixabay
17.10.2019

כך יעשה לאיש ששיתף פעולה עם ישראל

בחודש שעבר שב ללבנון מפקד הכלא האכזרי בו נכלאו מתנגדי צד"ל וצה"ל. החזרה מהגלות הציתה דיון סוער על החנינות שקיבלו משתפי הפעולה עם ישראל, ונגעה בצלקות שהותירו 18 שנות כיבוש ישראלי

בשבועות האחרונים קמה סערה רבתי בלבנון, סערה המערבת את כל גורמי הכוח ואת כל המפלגות הגדולות במדינה, אישים פוליטיים, ולא מעט "חיילים (וחיילות) אלמונים" שהשתתפו במאבק בצה"ל בשנים 2000‑1981.

הסערה החלה בתחילת ספטמבר, כאשר בנמל התעופה ע"ש רפיק אל־חרירי בביירות נחת עאמר אל־פאח'ורי, מג"ד לשעבר בצד"ל, ומפקד כלא אל־ח'יאם הידוע לשמצה, הכלא שבו נכלאו לבנונים ופלסטינים באשמת פעילות נגד צבא דרום לבנון ונגד צה"ל ברצועת הביטחון. אין זה סוד שהכליאה באל־ח'יאם כללה גם חקירות ועינויים של העצירים, כדי לשבור את רוחם ולסחוט מהם מידע מודיעיני יקר ערך. אל־פאח'ורי ברח לישראל בעקבות נסיגת צה"ל מדרום לבנון בשנת 2000, לאחר זמן־מה היגר לארצות הברית ואף קיבל דרכון אמריקאי. כאשר נחת אל־פאח'ורי בביירות זיהתה אותו משטרת הגבולות והוא הועבר לחקירה, אולם אז התברר שהעונש שנגזר עליו בעבר בעוון שיתוף פעולה עם האויב – הומתק.

השמועה על חזרתו של אל־פאח'ורי ללבנון התפשטה במהירות, וכבר באותו השבוע (ב־12 בספטמבר) נערכה ברחבה שמול בית המשפט העליון בביירות הפגנה של אסירים משוחררים מכלא אל־ח'יאם במחאה על החנינות ועל המתקת עונשם של משתפי הפעולה עם צד"ל ועם ישראל. ההפגנה הופנתה בעיקר נגד "המחנה הכתום", "הזרם הלאומי החופשי", מפלגתו של הנשיא מישל עַוּן, ונגד ג'ובראן בציל, שר החוץ וחבר מפלגתו של עון. למוחרת (ב־13 בספטמבר) התפרסמו בעיתון רב התפוצה אל־ג'דיד תצלומים של רשימה בכתב יד, ובה פרטיהם של 60 תושבי דרום לבנון שנאמר עליהם כי היו משתפי פעולה עם צד"ל וישראל, ושכיום נעשים מהלכים לנקות אותם מאישום בשיתוף פעולה עם האויב.

תמונה עם הרמטכ"ל

בתמונה נוספת שהופצה באמצעי התקשורת נראה הרמטכ"ל הלבנוני ג'וזף עַוּן בחברתו של עאמר אל־פאח'ורי. הבהרה שיצאה אחר כך מטעם צבא לבנון הסבירה כי מפקד הצבא לא הכיר את אל־פאח'ורי ושהתמונה צולמה במהלך קבלת פנים חגיגית שהתקיימה בארצות הברית.

רגישותו של "המחנה הכתום" של מישל עון בשאלת הלבנת תיקיהם של אנשי צד"ל לשעבר, קשורה בעובדה שמישל עון הוא בן למשפחה נוצרית מדרום לבנון. בני משפחתו ומעגל הקרובים לו מכירים, מן הסתם, נוצרים (ושיעים) שנאלצו לברוח לישראל ולפזורה הלבנונית בעולם בעקבות נסיגת צה"ל ומואשמים בלחימה לצד צד"ל. להיכרות בין מישל עון למפקד צד"ל לשעבר אנטואן לחד שורשים עמוקים. בסוף שנות השמונים תיווך אנטואן לחד בין מישל עון, שהיה אז נשיא לבנון, לבין סמיר ג'עג'ע, מפקד הכח"ל – מיליציית "הכוחות הלבנונים", תיווך שלא עלה יפה.

צבא דרום לבנון (צד"ל), ובשמותיו האחרים "צבא לבנון החופשית", "מליצית חדאד" ולאחר מכן "מליצית לחד", הוקם בסוף שנות השבעים על בסיס גדוד 1 של צבא לבנון, שהיה פרוס בגזרת בִּנת ג'בּיל בפיקודם של המיג'ור סעד חדאד ורס"ן סאמי שדיאק לאחר נסיגת ישראל וסיום מבצע ליטני ב־1978. האו"ם הכיר שצד"ל הוא הכוח השולט למעשה בשטח, וכוח זה פעל תחילה בתיאום עם קצינים ישראלים, ובהמשך כמעט בפיקוד ישיר של גורמים ישראלים דרך יק"ל (יחידה לקישור לבנון). עד סוף שנות התשעים שולמו משכורותיהם של החיילים מקופתה של ממשלת לבנון, ודגל מדינת לבנון הונף במחנות הצבא, לצד דגל ישראל, וביטא את היחסים המורכבים בין ישראל לתושבי דרום לבנון.

המתנקשת שהפכה לדוברת

לקדמת המאבק נגד הכשרתו של אל־פאח
'ורי, ששב עתה למולדתו, זינקה סוהא בשארה, אחת העצורות המפורסמות ששוחררה מבית המעצר אל־ח'יאם. באמצע שנות השמונים בחרה מפלגת הלאום הסורי בבשארה, אז סטודנטית קומוניסטית צעירה תושבת דרום לבנון, להיות מי שתתנקש בגנרל לחד, בשל מוצאה מהעיירה מרג' עיון. היא חזרה לעיירה מלימודיה בביירות, החלה ללמד חינוך גופני ומחול אירובי, והתחבבה על בתו של אנטואן לחד. לעיתים היא אף שימשה שמרטפית בביתו של הגנרל. ב־7 בנובמבר 1988 היא הגיעה לביקור בביתו של לחד, ובמהלכו שלפה אקדח וירתה בו כמה יריות סמוך ללב. בעקבות ניסיון ההתנקשות נעצרה בשארה ונכלאה בכלא אל־ח'יאם. בשארה הייתה כלואה באל־ח'יאם מעל עשר שנים, עברה עינויים והוחזקה בתנאים קשים. רק לאחר מאבק ציבורי רחב וארוך, ובסיוע ארגון אמנסטי, נעתר אנטואן לחד והעניק לה חנינה, והיא שוחררה ב־1999.

סוהא בשארה נעשתה לדוברת הרהוטה ביותר נגד החנינות שניתנו למשתפי פעולה עם צד"ל וצה"ל. היא תקפה בשצף קצף את עאמר אל־פאח'ורי ברשתות החברתיות ובראיונות עיתונאיים, ומובן שהיא זוכה לתמיכת ארגון החזבאללה ולאהדה רבה בקרב הלבנונים. מנגד החלה תנועתו של מישל עון, "הזרם הלאומי החופשי", במסע הכפשות נרחב נגדה ברשתות החברתיות. המאבק בעד החנינות לאנשי צד"ל ונגדן עדיין מתנהל בימים אלו ומסעיר את דעת הקהל הלבנונית.

הדיון המתחדש במורשת ההתנגדות לישראל, ולעומתו הדיון בשיתוף הפעולה עם ישראל נגד הפלסטינים, ולאחר מכן נגד חזבאללה ותנועת ההתנגדות, נוגע בעצבים החשופים והכואבים ביותר של הלבנוניות. 18 שנות הכיבוש הישראלי בלבנון השאירו צלקות פוליטיות, חברתיות, אישיות ואנושיות, שקשה מאוד לרפאן. ייתכן שהסכמה שבשתיקה להקל את חזרתם של "המהגרים בכפייה" תאפשר לחברה ולמדינה בלבנון להחזיר לעצמן מעט שפיות אנושית ותביא הקלה כלשהי. סביר שכמה מהחוזרים ישובו רק כדי למות במולדתם, שכן חלקם מבוגרים ומצב בריאותם רעוע.

עם זאת, אולי לא בפעם הראשונה, אפשר לראות כאן מאבק אמוציונלי חריף בין חזבאללה לבין בן טיפוחה, הנשיא מישל עון ו"הזרם הלאומי החופשי" שלו, בנושא שלשני הצדדים יהיה קשה מאוד להתפשר בו.

 

מאמרים נוספים