מאמרים

ניתוח עומק
צילום מפת סין: מתוך ויקיפדיה
01.10.2020

לקראת מפנה למזרח: האם חזבאללה ולבנון יבשרו סדר עולמי חדש?

בין הפתרונות שהוצעו בלבנון להתמודדות עם המשבר הכלכלי הכבד, אחד היכה גלים רמים במיוחד: קריאתו של חסן נסראללה לפנות מזרחה – לסין. יש שרואים בכך נקודת מפנה היסטורית, המגלמת הבטחה לכינון סדר עולמי חדש. האמנם? וכיצד זה אמור לתרום ל"חיסול הישות הציונית"?
"פנייה למזרח היא בחירה אסטרטגית שמתחייבת מהעידן שבו אנו חיים: עידן שאינו רק שקיעת ההגמוניה המערבית, כי אם גם מהפכה היסטורית שתצמיח עולם חדש".
 
גם טרם הפיצוץ הטראגי בנמל ביירות, שגבה את חייהם של 190 איש (אומדן לא רשמי), קשה היה שלא לשים לב למשבר הכלכלי החריף בלבנון בשנה האחרונה. ממשלה מושחתת, מגזר בנקאי פושט רגל, מטבע לאומי בצניחה חופשית וסנקציות אמריקאיות – כולם צופים עתיד קודר לכלכלה הלבנונית. בין מגוון הפתרונות שהוצעו בשיח הציבורי במדינה, אחד היכה גלים רמים במיוחד: קריאתו של מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה לפנות מזרחה. בחודשים האחרונים הוא הופיע פעם אחר פעם בתקשורת והטיף להסתייע במדינות המזרח כדי לפתור את המשבר הכלכלי. הוא קרא "להיגמל מהדולר" ובכך להקהות מעוקצן של הסנקציות האמריקניות, ופקפק באפשרות של קבלת סיוע מארגונים פיננסיים מערביים. במקום זאת, הוא קרא לשתף פעולה עם מדינות כמו סין, איראן, עיראק ורוסיה, ולפי עדותו אף יזם בעצמו מגעים לטובת חוזי מסחר בלירה לבנונית ופרויקטים משותפים עם המדינות הללו.
 
לדעת העיתונאי הפלסטיני אחמד חסן, קריאה זו היא הרבה יותר מפתרון למשבר הכלכלי בלבנון: היא נקודת מפנה היסטורית שלא נראתה בחמש מאות השנים האחרונות. היא מגלמת הבטחה לכינון סדר עולמי אידיאולוגי וכלכלי חדש, נטול הגמוניה מערבית. במאמר שפרסם ב־7 ביולי בעיתון הלבנוני אל־אח'באר, הוא מנמק קביעה זו באמצעות עבודות של שני היסטוריונים של הסחר העולמי: הסוציולוגית האמריקנית ג'נט אבו לוגוד (Abu-Lughod) והסוציולוג הגרמני אנדרה גונדר פרנק (Frank).  
 
הגמוניה של המערב: אפיזודה חולפת
כדי להבין מה צופים אבו לוגוד ופרנק למערכת הכלכלית העולמית בעתיד, ראשית יש להבין את טענותיהם לגבי תולדותיה. לפי מחקרה של אבו לוגוד "לפני ההגמוניה האירופית" (Before European Hegemony: The World System A. D. 1250-1350), אירופה הימי־ביניימית נמצאה בשולי הכלכלה העולמית. מערכת הסחר הגלובלי באותה עת התבססה על חלוקת עבודה בין שמונה אזורים גיאוגרפיים מסין ועד מערב אפריקה, אשר כל אחד מהם התמחה בהפקת תוצרת מסוג מסוים והפיץ אותה ליתר האזורים בנתיבי הסחר הימיים. אירופה החלה לתפוס מקום משמעותי במערכת רק בשנת 1250, תודות לנתיבים שנפתחו בפניה בים התיכון כתוצאה ממסעות הצלב. בחלוף השנים ועם דעיכתם של קשרי מסחר קיימים, תפסה אירופה מקום מרכזי יותר ויותר במערכת; ובמאה ה־16, עם ההשתלטות על יבשת אמריקה וכינון הסחר הימי האטלנטי, היא נעשתה למרכז המסחר העולמי.
 
בחיבורו "שובו של המזרח" (ReORIENT: Global Economy in the Asian Age), פרנק מקבל את הניתוח העקרוני של אבו לוגוד אולם סבור שעליית המערב אירעה בנקודה מאוחרת אפילו יותר, לאחר תקופת הגמוניה מזרחית. הוא סבור שניצול העושר של יבשת אמריקה אומנם הניב לאירופה רווחים, אולם אלה ממילא מצאו את דרכם למזרח, שבשנת 1750 היה מקור לשמונים אחוזים מהתוצרת העולמית. לדעתו, רק המהפכה התעשייתית של המאה ה־19 אפשרה לאירופה ליטול מהמזרח את הבכורה. אולם למרות הבדלים אלו, הטענה המרכזית של השניים זהה: אירופה לא יצרה את מערכת הסחר העולמי. בנקודה מסוימת בהיסטוריה, כתוצאה מנסיבות מובחנות בתכלית וכמעט שרירותיות, היא השתלטה עליו.
 
שתי העמדות הללו חריגות בשיח האקדמי העכשווי. אחד ממייצגיו הבולטים, הסוציולוג האמריקני עמנואל וולרסטין (Wallerstein), סבור שאירופה יצרה בראשית המאה ה־16 את מערכת המסחר העולמי יש מאין. לשיטתו, תהליכים כלכליים ייחודיים שהתרחשו ביבשת באותה עת אפשרו לבעלי ההון ליצור רשת מסחר חוצת אוקיינוסים, וזו שימשה אותם בתורה להגדיל את הונם. סחר עולמי, לשיטתו, אינו יכול היה להתפתח אילולי התפקיד שמילאה אירופה במאה ה־16. העמדה שלו, ומנגד גם עמדותיהם של אבו לוגוד ושל פרנק, זכו מאז פרסומן לגיבוי חוזר ונשנה מצד חוקרים נוספים. למעשה, מאז פרסום "לפני ההגמוניה המערבית" בשנת 1989 ועד היום, ניטשת מחלוקת אקדמית ערה על המקורות של מערכת הסחר הגלובלי.
 
קריאת תיגר על הנרטיב האירופי
לכאורה, דיון על מסחר ימי בימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת לא היה אמור לעורר מחלוקת כה עזה. אולם לתזות של אבו לוגוד ושל פרנק יש משמעות רחבה פי כמה: עולה מהן בהכרח כי מערכת הסחר העולמית אינה יכולה להיזקף לזכותה של הציוויליזציה המערבית וממילא אינה תלויה בה. השניים מראים כי לאורך תקופות ארוכות בהיסטוריה התקיימה מערכת מורכבת ומפותחת של סחר עולמי שאירופה לא הייתה חלק ממנה. נסיבות שרירותיות ולא הסגולות הייחודיות של אירופה ושל אנשיה, הן שהביאו לעליית המערב. מהו אפוא מקור אגדת הייחודיות האירופית? השניים סבורים שהיום ההגמוניה המערבית נראית כעובדה מוגמרת כתוצאה מתהליכים היסטוריים מובחנים שבמרוצתם יצר המערב שיח אירופוצנטרי לצידוק ההגמוניה הכלכלית שלו. במילותיו של ההיסטוריון פרנן ברודל (Braudel): "אירופה המציאה את ההיסטוריונים כדי לעשות בהם שימוש לקידום האינטרסים שלה".
 
תיאור כזה איננו מופרך מבחינה היסטורית שכן ההיסטוריה האירופית רצופה בדוגמאות דומות. למשל, כאשר השתלטו המעצמות הקולוניאליות האירופיות על עמים באסיה, באפריקה ובמזרח התיכון, היסטוריונים מערביים מיהרו ליצור גופי ידע, נרטיבים היסטוריים ותיאוריות מדעיות על אודות העמים הנשלטים. שלא במפתיע, הם "גילו" שהאחרונים נוטים לדבקות במסורת, לפסיביות ולכניעות. אולם, כאשר התאפשר לאותם עמים לבחון את עצמם בעיניהם שלהם, חופשיים מהפרספקטיבה האירופוצנטרית של הידע המערבי, הם מצאו דווקא את ההפך: אקטיביות, שינוי ועצמאות. כך, יחד עם השלטון הפוליטי הקולוניאלי, קרס גם הידע שהוא יצר, וקמה לו חלופה בדמות התיאוריות הפוסט־קולוניאליסטיות.
 
מסיבה דומה, סבור חסן, גם להכרת ההיסטוריה של הסחר העולמי יש חשיבות לגבי ההווה והעתיד. כיום, תפקידן של מדינות המערב במערכת העולמית קטן בהדרגה ורבים סבורים שהציוויליזציה המערבית שוקעת. לנוכח התהליכים הללו, פרשנים שמאמינים כי המערכת העולמית תלויה בתפקיד הייחודי של המערב, סבורים שהתוצאה הבלתי־נמנעת של שקיעתו היא התפוררות הסדר העולמי ודעיכה תרבותית וכלכלית גלובלית. לעומת זאת, עמדה שמרחיבה את טווח הבחינה אל ההיסטוריה המפוארת של המסחר הגלובלי טרם עליית ההגמוניה המערבית, מגלמת הבטחה לעתיד. היא מציעה שחרור מהאירופוצנטריות שדבקה בשיח האקדמי, בנרטיב ההיסטוריוגרפי, בפוליטיקה וביחסים החברתיים ואפשרות לעולם עתידי ללא הגמוניה מערבית. במילותיו של חסן, אותה מורשת עבר "פותחת מרחב לדמיין תמורות היסטוריות, מסגרות חשיבה ואפילו שינויים באורח החיים שיכולים לנבוע משקיעת ההגמוניה המערבית היום".
 
הדרך לירושלים עוברת בסין
הדיון בקריסת ההגמוניה המערבית נעשה מוחשי עם עלייתה של סין, שמצטיירת בעיני רבים כמרכז החדש של הסחר העולמי. קשרי המסחר של סין עם מדינות שונות בכל העולם מתפתחים במהירות, ומעמדה בכלכלה העולמית מתחזק. היא אף מובילה ברחבי העולם מיזמים בתחומים שהיו בעבר נחלתו המובהקת של המערב: תקשורת, תחבורה, תעשייה, תשתיות ובמידה פחותה אף צבא וביטחון. לדעת הכלכלן הלבנוני הבכיר עלי אל־קאדרי, כיום סין שולטת בתעבורת הסחורות האזרחיות בעולם כולו. ישנם מי שעוקבים אחרי התפתחות זו בדאגה, ומאשימים את סין באימפריאליזם כלכלי. אחרים סבורים שאין כל פסול בארגון מחדש של המערכת העולמית סביב מרכז חדש במזרח בדמות סין. אולם לכול ברור שסין אינה מתכוונת ללכת לשום מקום בזמן הקרוב.
 
לעובדה זו עשויה להיות משמעות שחורגת מתחום המסחר העולמי. אבו לוגוד ופרנק מלמדים שיצירת קשרי מסחר בין מדינות המזרח לבין עצמן, במנותק מהעולם המערבי, עשויה למקם את מרכז המערכת העולמית במזרח. כתוצאה מכך, עשוי לצמוח כוח הגמוני חדש עם סדר יום אינטלקטואלי, תרבותי ואידיאולוגי שאינו משרת את המערב. סין היא מועמדת מובילה להגמוניה מעין זו: האתגר הכלכלי שהיא מציבה בפני המערב בהווה היא עובדה מוגמרת, והיא נושאת מורשת היסטורית כ"כלכלה המשמעותית היחידה שהצליחה לעמוד בפני הניסיונות האימפריאליסטיים המערביים ליצור את העולם מחדש במאות האחרונות". עלייתה של סין היא אפוא גם קיצם של האימפריאליזם המערבי ושל ההגמוניה האירופוצנטרית. במילותיו של אל־קאדרי, "חמש מאות שנים של ציוויליזציה ברברית גזענית מסתיימות עם עלייתה של סין".
 
יש לדבר ביטוי גם במזרח התיכון: סופה של מדינת ישראל. לדעת אל־קאדרי, הנפגעת העיקרית מעלייתה של סין היא "חוד החנית של התעשייה הצבאית האימפריאליסטית האמריקנית" – מדינת ישראל. ייצור צבאי אמריקני הוא בגדר צינור החמצן הנחוץ לקיום האחרונה, ולכן היא נפגעה עמוקות מהירידה במעמד המערב ומההיחלשות הכלכלית של ארצות הברית. על כן, הידוק הקשר עם סין פירושו גם תרומה לחיסול הישות הציונית. נוסף על כך, לדעתו של מחבר המאמר חסן, התחזקותן של תנועות ההתנגדות לישראל בעולם הערבי מבטיחות כי הכחדת האחרונה היא עניין של זמן. השמדת ישראל, הנציג המקומי החזק של האימפריאליזם המערבי, תפתח בפני עמי האזור בחירה באיזה הגמון לדבוק; ולדעת חסן, "מחט המצפן של עתיד העולם מצביעה מזרחה". מי שמסרב לקרוא את המצפן ומבקר את סין יגלה ש"משבשלו התנאים למפנה היסטורי, שום דיכוי לא יצליח לעצור אותו". במזרח אפוא נפתח העידן שלאחר הציונות והגזענות המערבית, ואיתו פרק חדש בהיסטוריה האנושית.
 
בין סין לאיראן
לדעת חסן, העמדות הללו מהוות המשך ישיר לקריאות של נסראללה להדק את הקשרים הכלכליים עם המזרח. בפרט הוא סבור שנאומו של האחרון ב־16 ביוני אינו מבטא רק ניסיון לפתור את המשברים הכלכליים של לבנון, כי אם גם "הבטחה למהפכה היסטורית שתצמיח עולם חדש". האם היה נסראללה חותם על פרשנות זו כלשונה? בחדרי חדרים אולי, אולם באופן פומבי נסראללה דחה פרשנות זו מכול וכול. בימים שערב פרסום המאמר של חסן נשמעו בציבור הלבנוני טענות דומות בנימה ביקורתית דווקא: נטען שפנייה מזרחה תפגע בקשרים בין לבנון למערב ואפילו תביא לשינוי של הצביון התרבותי ושל המשטר הכלכלי במדינה. נסראללה התייחס לכך בנאום שנשא ב־7 ביולי. הוא הבהיר באופן הברור ביותר: פנייה למזרח היא מתווה כלכלי שנועד לפתור את המשבר בלבנון ותו לא. כל ניסיון לפרש את הדברים באופן רחב יותר ובפרט שיח על שינוי תרבותי הוא סילוף בכוונת זדון. לנוכח עמדות מופרכות כאלה, אמר נסראללה בלגלוג מופגן, "לא נותר אלא לצחוק".
 
הנימה המזלזלת היא כמובן מופע מוקצן שכוון בעיקר לדעת הקהל במענה לביקורת שהוטחה בנסראללה. הוא הרי לא נחשד ביתר חיבה לציוויליזציה המערבית האימפריאליסטית והדכאנית בראייתו. אולם נראה שהחלופה שמציע חסן לא הייתה מקובלת על נסראללה בכל מקרה. מאמרו של חסן מתמקד בסין שהיא לדידו החלופה המשמעותית ביותר להגמוניה המערבית. אשר לנסראללה, גם הוא אומנם התייחס לסין פעמים רבות בנאומיו האחרונים והוא שב וקרא להעמיק איתה את הקשרים המסחריים והכלכליים במסגרת הקריאה להתמקד במזרח. עם זאת, בתוכנית הפעולה שהוא מתווה, סין תופסת מקום משני לעומת מדינה מזרחית אחרת - איראן. האחרונה היא פטרוניתו האידיאולוגית הבלתי־מעורערת של ארגון חיזבאללה, ונסראללה ביטא שוב ושוב את מחויבותו האידיאולוגית המוחלטת לקו שלה. באותו נאום שנזכר לעיל, נסראללה לא יכול היה לוותר על תיאור מחמיא ביותר של הכלכלה האיראנית. חסן, לעומת זאת, אינו מזכיר את איראן ולו פעם אחת. ניסיונו לקשור בין הקולות שהביא במאמר שלו לבין דברים שאמר נסראללה הוא פרשנות יצירתית מאוד, לכל הפחות.
 
בשולי הדברים יש לציין גם שחסן אינו מסביר כיצד תיראה החלופה הסינית להגמוניה המערבית, זו שתשפיע עמוקות על דמותו של העולם בשנים הבאות. זוהי שאלה משמעותית שכן מדיניותה של ממשלת סין כיום אינה מבטיחה שהגמוניה סינית עדיפה בהרבה על החלופה המערבית. אזרחי סין אינם נהנים מזכויות פוליטיות מלאות ואין ערובה לחופש הביטוי שלהם; וכפי שמדגים יחס ממשלת סין למיעוט האויגורי במחוז שינג'יאנג, בסין זכויות מיעוטים אינן אפילו בגדר המלצה. בזירה הבין־לאומית, בשנים האחרונות מתרבות הטענות שסין פועלת במרמה להשתלט על משאביהן של מדינות אחרות, ומנהלת מדיניות חוץ אימפריאליסטית למשעי. אם תתפוס את מעמד הבכורה העולמי, האם תנצל אותו סין כדי להצדיק את פעולותיה? נראה שהיא כבר החלה בכך. כלל לא בטוח שכך היה רוצה חסן לראות את העולם החדש שלאחר ההגמוניה המערבית.

בשיתוף עם מאמרים נוספים