מאמרים

מאמר
תצלום אילוסטרציה (pxfuel)
01.03.2020

נוצרים במדינות ערב: התבדלות או שותפות?

הקהילות הנוצריות במדינות הערביות מודאגות מחוסר היציבות באזור. דרך התמודדות אחת היא התבדלות ואף בקשת הגנה מהמערב. אולם יש דרכים נוספות, ובהן השתתפות במאבק להקמת מדינה ערבית אזרחית ודמוקרטית
כיצד חשים הערבים הנוצרים שחיים במדינות המוסלמיות במזרח התיכון? מה הם חושבים על אירועי "האביב הערבי" ועל המהומות האחרונות באזור? מהו יחסם אל השלטון שתחתיו הם חיים ואל האוכלוסייה שלצידה הם חיים? שאלות אלה מעסיקות את סעד כיוואן, עיתונאי וסופר לבנוני, שכותב בכמה עיתונים לבנוניים - ערביים וזרים, במאמר שהתפרסם בדצמבר 2019 באתר הביקורתי אל־ערבי אל־ג'דיד.
 
האירועים האחרונים בעיראק, בלבנון, בסודאן ובאלג'יריה מוכיחים לא רק את כמיהתם של אזרחי המדינות הללו לחירות ולשחרור מעריצות, אלא גם את רצונו של הדור הצעיר בהשפעה ובשינוי. אנשים רואים עצמם פחות כשייכים לחברה, לשבט, לעדה או למפלגה, ויותר כפרטים בעלי אישיות נפרדת, והם מתקוממים - נגד עריצים שמתייחסים אליהם כאל עדר ושנתמכים על ידי כוחות מבחוץ ונגד שליטים מושחתים הגוזלים את כספי הציבור.
 
"דור הסמרטפון" יכול להגיע לכל מקום ולבדוק כל דבר. בני הדור אינם בוטחים במשטר מדכא ומפגר שמנסה להרחיקם אלה מאלה ומהעולם באמצעות ביטול האינטרנט כפי שקורה בעיראק. הם מבקשים ללמוד מניסיונם של אלה שפתחו באביב הערבי, וסיימו במלחמות אזרחים, כמו בסוריה, או בשיבתו של המשטר המדכא, כמו במצרים. כיוואן סבור כי החירות תתממש רק במדינה שבה האזרחות מעוגנת בחוקים ובזכויות, חותרת לצדק ולשוויון, ושומרת על מגוון תרבותי, דתי, אתני ולשוני. שלטון כזה חייב להיות אזרחי ודמוקרטי ולא לאומי, דתי, עדתי או מפלגתי. רק מדינה כזו תוכל להתמודד עם הטרור הפושה בחברות הערביות והאסלאמיות. בעיראק, למשל, המחאה היא נגד המשטר העושק ונגד החסות החונקת של האיראנים, ופעיליה הם "עיראקים", ולא שיעים או סונים. בלבנון, ההתקוממות העממית היא ללא גוון עדתי, דתי או מפלגתי, אלא נגד השחיתות של הפוליטיקאים. 
 
על רקע כל זאת, מבקר כיוואן את מחרחרי הפחד והפילוג באזור הקובעים שהמיעוטים הנוצריים הערביים מודאגים מגורלם, חשים מאוימים ואף זקוקים להגנה מבחוץ. בין אלה, יש הקוראים לקואליציה של מיעוטים דתיים באזור מול הרוב הערבי הסוני, ויש המבקשים להתאחד תחת הנצרות המזרחית ולבקש הגנה עליה מפני "ציר ההתנגדות". כיוואן מודע לדאגה של הנוצרים שנפגעים משום שהם מיעוט, אלא שגם מיעוטים אחרים במזרח התיכון – דתיים, גזעיים ואתניים – נפגעים. לדבריו, הנוצרים צריכים לזכור שהם חלק אותנטי מהחברה שבה הם חיים בכל מדינה ובאזור כולו, ושהם חלוצי התחייה הערבית המודרנית ומעמודי התווך של הלאומיות באזור. במילים אחרות, בעבר, הם אלה שבחרו לחיות בשלום במקום שייתן להם זכויות ושבו ירגישו שייכים.
 
בתגובה לחששות ולהתאגדויות הנוצריות המתוארות, כינסו נוצרים לבנונים וערבים את הוועידה הראשונה של נוצרים ערבים בפריז. היוזמה הייתה של פארס סעיד, יו"ר סיידת אל־ג'בל (עמותה תרבותית נוצרית שנוסדה בשנת 2000 כדי לחזק תרבות נוצרית-אסלאמית משותפת שתחבר בין כל המגזרים בלבנון), בשיתוף פעולה עם מרכז המחקר הלבנוני "פוליטיקה". בוועידה זו השתתפו כמאה נוצרים ומוסלמים, ביניהם פוליטיקאים, אינטלקטואלים, חוקרים, אנשי תקשורת ופעילים מלבנון, מסוריה, מפלסטין, מעיראק, מירדן וממצרים. מישל כילו, סופר סורי נוצרי ופעיל למען זכויות אדם, השתתף בוועידה, וכן נציג מן הוותיקן. מיקום הוועידה בפריז ולא בבירות נבחר כדי לאפשר השתתפותם של סורים המתנגדים למשטר הסורי וחיים בגולה וכן של אישים פלסטינים שאינם יכולים להיכנס ללבנון.
 
הנוצרים בפריז ביקשו לעורר מחדש את הרעיון של הפטריארך הלבנוני אליאס אל־חואיכ, שנסע לוועידת ורסאי בפריז ב־1919 בייפוי כוחם של לבנונים נוצרים ומוסלמים ובתביעה שלבנון תהיה מולדת שוויונית לכל בניה על יסוד לאומי-פוליטי ולא דתי. המשתתפים אז הכריזו על השתייכותם למדינותיהם ועל השתתפותם עם כל האזרחים בבנייתה של מדינה לאומית אזרחית מודרנית, שבה יש הפרדה בין דת למדינה וכיבוד של זכויות האדם והאזרח היחיד ולא רק של הקבוצה.
 
למודי ניסיון מאירועי האביב הערבי, הפצירו משתתפי הוועידה בצעירים מלבנון, סוריה, עיראק, לוב, סודאן, אלג'יריה ותוניסיה לדבוק באופי השקט של המהפכה, ובד בבד לתבוע משטר דמוקרטי וחוקתי במדינותיהם, שיאפשר חיים שוויוניים לכל האזרחים ללא הבדלי מוצא וגזע. המשתתפים הכריזו גם על עמידתם לצד העם הפלסטיני ועל צידודם בזכותו להקים את מדינתו העצמאית ואת בירתה ירושלים, ערש הדתות המונותאיסטיות. גולת הכותרת של הוועידה הייתה קריאתם לשמור על הזהות הערבית הקולקטיבית, שהם מחשיבים כקשר תרבותי ולא לאומי, אידיאולוגי או דתי. 

בשיתוף עם מאמרים נוספים