מאמרים


תגיות
מאמר
ילדים נוצרים בכנסייה בעיראק, חג מולד 2017 (רויטרס)
17.02.2020

האם נגזר גורלם של הנוצרים בעיראק?

מאמר רחב יריעה באתר הביקורתי הליברלי דרג' מעלה תמונה קודרת על הקהילה הנוצרית בעיראק: רבים מבניה ובנותיה סבורים כי עתידם נחתם, ומהגרים מהמדינה עקב מצוקת השלטונות ועליית האלימות הסונית והשיעית
"לא ניתן להשוות בין הגורל שלנו ובין גורל היהודים. היהודים נאספו מכל קצווי תבל והקימו ישות משלהם. אנחנו, לעומתם, מגורשים ממולדתנו לכל עבר זה מאה שנה, וזהותנו כבר אבדה". 
(מתי קורקיס, נוצרי שגלה מביתו באזור מישור נינווה בעיראק)
 
במילים האלה פותח באסם פרנסיס, עיתונאי עיראקי, מאמר רחב יריעה שהתפרסם באתר התחקירים דרג'. המאמר, שכותרתו "האם זה סופם של הנוצרים בעיראק?", עוסק בגורל הנוצרים בעיראק, בעיקר באזור מישור נינווה, בשנים האחרונות. המאמר משובץ בהתבטאויות רבות בנושא הן מפי אזרחים שהתראיינו לכתבה והן מפי דמויות משמעותיות בנוף הפוליטי והדתי בעיראק שדבריהן פורסמו בתקשורת. התמונה שעולה מהדברים קודרת: ניכר כי מרבית הנשאלים סבורים שהקיום הנוצרי בעיראק ילך וידעך בהדרגה היות שהנוצרים ממשיכים להגר מן המדינה. כך עולה מדבריו של פאדי ס', שהיגר גם הוא מהאזור: "אי־אפשר לייפות את המציאות ואי־אפשר להחזיר את הזמן לאחור [...] אני ואלפים כמוני לעולם לא נשוב אל בתינו, ונעזוב את המדינה בהזדמנות הראשונה שתימצא".
 
בחלקו הראשון של המאמר פרנסיס מציג את ההגירה ממישור נינווה. מישור נינווה הוא אזור גאוגרפי בצפון עיראק השוכן בתפר שבין מחוז נינווה של עיראק ובין כורדיסטן העיראקית. לפי הערכות ארגונים שונים, לפני השתלטות דאעש על מרבית השטח בקיץ 2014 חיו באזור כמאה אלף נוצרים. הארגון הרצחני העמיד בפניהם את הבחירה בין שלוש אפשרויות: להתאסלם, לשלם מס גולגולת או לעזוב את בתיהם. 90% מתושבי האזור היגרו למחוזות אירביל ודהוק, שניהם מחוזות בכורדיסטן העיראקית. עשרת האחוזים הנותרים הם אלה שחיו בשטחי המחוז שדאעש לא כבש, אשר נותרו בשליטת המיליציה הכורדית, הפשמרגה.
 
לאחר ששוחרר האזור משליטת דאעש בשנת 2017, רק 50% מהנוצרים שבו אל בתיהם בעיירות ובכפרים באזור. בנפת חמדאניה, למשל, שמנתה בעבר 67 אלף נוצרים, שיעור החוזרים נע בין 40% ל-65%. בנפת תלכיף, שמנתה 35 אלף נוצרים, המצב קיצוני עד יותר: רק שלושים או ארבעים משפחות נוצריות שבו אליה. שיעור שיבה דומה ראתה גם העיר מוסול. פרנסיס קושר בין הגירת הנוצרים ממישור נינווה ובין מגמה רחבה יותר שהוא מכנה "הגירה כרונית של נוצרים מעיראק". בעיראק כולה חיו לפני הפלישה האמריקנית בשנת 2003 מיליון וחצי נוצרים; כיום, לפי הערכות שונות, חיים בה רק 300 אלף נוצרים. פרנסיס מוסיף כי למרות תבוסת דאעש ומאמציה של עיראק לשקם את אזור מישור נינווה, ולמרות שהממשל האמריקני העביר ב־2018 חוק שנועד להעניק סיוע לקורבנות רצח העם שביצע דאעש, נוצרים ממישור נינווה מוסיפים להגר מהאזור, לרצות להגר ממנו, או לא לשוב אליו לאחר שהיגרו.
 
פרנסיס בוחן את דברי מרואייניו ובודק מדוע נוצרים אינם חוזרים למקומות שעזבו. בראש ובראשונה הוא מציין את הרס האזור ואת האבטלה הפושה בו. הוא מביא לצורך כך את דבריו של האב ת'אבת חביב, כומר בכנסייה באחת העיירות במישור נינווה. האב חביב מספר שבתים רבים נהרסו או נפגעו במהלך הלחימה עם דאעש ועד היום לא נמצאו משאבים על מנת לתקנם. חביב מוסיף כי חלק מהצעירים מעדיפים להישאר באזורים שהיגרו אליהם מפני שרמת הביטחון והתשתיות גבוהה וגם אפשרויות התעסוקה רבות. אותן הנקודות עולות בדברים שאומר לפרנסיס מתי קורקיס. הוא מסביר שבגלל האבטלה הגואה באזור מישור נינווה וחוסר ההצלחה לשקם את הבתים ואת התשתיות, מי שכבר חזרו לאזור שוקלים להגר ממנו שוב.
 
מריה ג'מיל, צעירה שחיה בדהוק, מספרת כי תקוותיהם של המהגרים ממישור נינווה מתגשמות בכורדיסטן: צעירים נוצרים שהיגרו לחבל דהוק מצאו שם הזדמנויות עבודה רבות, חיי פנאי ואפשרויות טובות לחינוך והשכלה להם ולילדיהם. עתה הם כבר קשורים למקום ואינם רוצים לעזוב אותו. ויליאם ורדא, פעיל זכויות אדם עיראקי ואחד ממייסדי ארגון חמורבי לזכויות אדם, אופטימי מעט פחות. הוא טוען כי לאור הסוגיות שמקשות על החיים במישור נינווה, בכורדיסטן אמנם חיי הנוצרים טובים יותר, אבל גם היא אינה גן עדן עבורם והם חוששים מהתעוררות של נטיות קיצוניות סביבם.
 
חבר הפרלמנט העיראקי ומנהיג מפלגת התנועה הדמוקרטית האשורית, יונאדם קאנא, מציין סיבה נוספת שבעטיה רק מעטים מבין הנוצרים שבים אל מישור נינווה. לאחר קריסת דאעש, ארגון הגיוס העממי – ארגון הגג של המיליציות הלוחמות נגד דאעש – תפס את השליטה הביטחונית באזור מישור נינווה; קאנא טוען כי נוצרים באזור אינם חשים בטוחים מפני שאנשי הגיוס העממי במקום אינם נוצרים. הנוצרים השבים לאזור, למודי אלימות על רקע דתם, מתקשים לסמוך עליהם. לדבריו, בכפרים שבהם כוחות שמירת הביטחון הם נוצרים השייכים לזרוע הצבאית של התנועה הדמוקרטית האשורית, שיעור המהגרים השבים לביתם גבוה יותר. בהתייחסו ספציפית לעיר מוסול, שעלתה לכותרות כשדאעש השתלט עליה בשנת 2014, מונה קאנא את הסיבות לכך שכיום נותר בה רק נוצרי אחד מכל אלף שחיו בה בשנת 2003: שלטון חוק רעוע, חוסר צדק, ומדיניות של אפליה מכוונת כלפי נוצרים המועסקים במוסדות המדינה – עניין חשוב לאור האבטלה הפושה באזור.
 
בהקשר של הביטחון האישי, פרנסיס עצמו מציין כי דאעש שב ליזום תקיפות בעיראק, ובכלל זה במישור נינווה. את חשיבות זהותם של כוחות הגיוס העממי המוצבים במישור נינווה, סוגיה שהזכיר קאנא, מדגיש גם פרנסיס: לדעתו, הנוצרים אינם שבים לבתיהם באזור בשל החשש מהתלקחות עימותים בין כוחות צבאיים על השליטה באזור. תקדים לכך הוא רואה באירועים בחודש אוגוסט האחרון: כוחות מחטיבה 30 של הגיוס העממי, מיליציה שאנשיה הם בני המיעוט האתני־דתי השבקי, סירבו להיענות לדרישתו של ראש ממשלת עיראק ולהעביר לידי הצבא את השליטה על המחסומים בצידה המזרחי של מוסול. תומכי המיליציה אף חסמו את הכביש שבין מוסול לאירביל עד שראש הממשלה נסוג חלקית מדרישתו ואפשר למיליציה השבקית להחזיק בחלק מהמחסומים. הנוצרים ומיעוטים אחרים, כמו היזידים, חוששים כי ייקלעו לעימותים שעלולים להתלקח באזור; מלבד זאת, הנוכחות של כוחות השבקים מעוררת חשש לשינוי דמוגרפי ולהתבססותה של אוכלוסייה שבקית, שתתפוס את מקומה של האוכלוסייה הנוצרית המצטמקת והולכת.
 
לנוכח מצבם הקשה של הנוצרים במישור נינווה והסיבות למצב זה, פרנסיס סוקר שורת התבטאויות הנוגעות לגורל הקיום הנוצרי בעיראק. הראשון שהוא מצטט הוא לואיס סאקו, העומד בראש אחת העדות הנוצריות הגדולות בעיראק – הכלדאים־קתולים. באפריל האחרון פנה סאקו אל הנוצרים בעיראק והזהיר מפני שתי תופעות המסכנות את קיומה של הקהילה הנוצרית: ההגירה, המפוררת את הקהילה הנוצרית במדינה בכלל ובמישור נינווה בפרט, והכוחות הפוליטיים הנוצריים המקדמים אג'נדות צרות וזרות שאינן משרתות את הקהילה. שתי התופעות האלה ממוטטות את הקהילה הנוצרית בעיראק, אומר סאקו, ומדגיש: "מה שקרה הוא בגדר טרגדיה, אך העתיד לבוא גרוע אפילו יותר". כדי להתמודד עם הסכנות הללו הוא קורא לכונן מקור סמכות אחיד לכלל העדה הנוצרית במדינה.
 
בתגובה טוען וליד מתוכא, פעיל זכויות אדם עיראקי, כי אין כל תועלת בדברים קשים כדבריו של סאקו: איומים בהיכחדות הקהילה הנוצרית רק זורעים ייאוש בלב הנוצרים באזור, אולם הם אינם משפיעים כלל על הממשל בבגדאד, שאינו מייחס כל חשיבות לקיומה של קהילה נוצרית במדינה. מתוכא סבור כי את הקריאות יש להפנות אל הקהילייה הבינלאומית, העשויה ללחוץ על הממשלה להגן על הנוצרים.
 
פרנסיס מזכיר כי הרעיון לפנות אל הקהילייה הבינלאומית איננו חידוש של מתוכא: כבר בינואר 2019, עוד לפני הצהרתו של סאקו בחודש אפריל, פרסמו נציגי שלוש העדות הנוצריות הגדולות בעיראק והרשות לשיקום נינווה קריאה משותפת לממשלות ולסוכנויות הסיוע לסייע לנוצרים בעיראק "בחלון הזמן הצר שיש לשיבת הנוצרים למולדתם". הן ביקשו סיוע כלכלי שיאפשר את שיבתן של משפחות נוצריות אשר מכשלות חומריות מונעות מהן לחזור לביתן. כך, מדגישה הפנייה המשותפת, יוּשב לנוצרים גם הכבוד האנושי שהם זכאים לו ותימנע הגירה של נוצרים נוספים.
 
אותה נימה דרמטית עולה גם ממסמך של הכנסייה האשורית. המסמך, שהכנסייה פרסמה בחודש מאי 2019, מזהיר שהנוצרים בעיראק נתונים בסכנת השמדה לאחר עשור של טרור כלפי מיעוטים דתיים ואתניים. בשאר ורדא, הארכיבישוף הכלדאי־קתולי של העיר אירביל, התבטא גם הוא בנושא באותם ימים ושב והדגיש שמאז הפלישה האמריקנית לעיראק הצטמק מספר הנוצרים במדינה לחמישית מכפי שהיה. הוא הוסיף ואמר שדאעש הביא את הקיום הנוצרי בעיראק עד לסף הכחדה. בשתי ההתבטאויות מודגש העבר הארוך והמפואר של הנצרות בעיראק, העומד בניגוד לסכנה הקריטית שהיא עומדת בה כיום.
 
גישה ספקנית מעט פחות כלפי גורל הקיום הנוצרי בעיראק משמיעים יוחנא בוטרוס משה, ארכיבישוף מוסול מטעם הכנסייה הסורית־קתולית, וגם וליד מתוכא. מחד גיסא הם מזכירים שעוד נותרה עבודה רבה בשיקום בתיהם ההרוסים של הנוצרים שהיגרו מאזור מישור נינווה. מאידך גיסא הם אומרים כי הודות לאגודות צדקה נוצריות ולכספי סיוע ממדינות המערב ומארגונים בינלאומיים – כספים שהכנסיות מנהלות אותם בחוכמה – הקהילה הנוצרית "שבה לאיטה למסלול החיים". שניהם מדגישים את הניגוד בין ההתגייסות הזאת ובין פועלה של ממשלת עיראק בשיקום: זו אינה פועלת די הצורך לטובת השיקום, ונותנת מעט מדי ומאוחר מדי.
 
את הטענה שמשמיעים משה ומתוכא לגבי חוסר מעורבותה של המדינה בשיקום מישור נינווה מנצל פרנסיס כדי לשוב ולעסוק בסיבות להגירת נוצרים מהאזור. הוא מביא את דבריו של ויליאם ורדא, המונה סיבות לחוסר האמון של הנוצרים בממשלה: בראש ובראשונה כישלונה להשקיע בשיקום, אך לא פחות מכך גם השחיתות הפושה, פושעים שאינם מובאים לדין, והשליטה בשטח שנתונה בידי חמושים. לדבריו, כל אלה גם מונעים יציבות שתאפשר השקעות ופיתוח כלכלי של מישור נינווה.
 
על סיבה נוספת למצוקת הנוצרים במישור נינווה עומד האב ת'אבת חביב. שאלת הריבונות על האזור, הוא מזכיר, נתונה כבר שנים במחלוקת בין ממשלת כורדיסטן העיראקית ובין הממשלה המרכזית בעיראק. המחלוקת הזאת יוצרת בקרב הנוצרים פילוג סביב השאלה לאיזה צד מוטב שישתייכו; מתוך כך, הן ממשלת ארביל והן ממשלת בגדאד חושדות, כל אחת מצידה, כי הם נאמנים לצד ה"לא נכון". וקיים גם חשש מפני ואקום ביטחוני שעלול להיווצר בהיעדר שלטון בשטח – אפשרות זו נראית ריאלית לאור סכסוך הריבונות. כל אלה מעוררים חששות אצל הנוצרים באזור ומביאים אותם להגר.
 
על כל הנאמר עד כה מוסיף פרנסיס ואומר כי קיימים גורמים מחוץ לעיראק שמפתים את הנוצרים לעזוב את המדינה: נוצרים שכבר עזבו מנסים למשוך אחריהם את בני המשפחה שנותרו מאחור, מדינות מערביות מציעות הקלות למהגרים מהאזור ומכירות בהם כפליטים, ועוד.
 
פרנסיס אינו מניח ללא פתרון את הבעיות שהוא מתאר. הוא מציין כי לדעת מרואייניו מה שנדרש לעצירת הגירת נוצרים מעיראק הוא שיפור כללי של המצב במדינה, אימוץ משטר אזרחי אמיתי שאיננו מפלה על רקע לאומי ודתי, בנייה מחדש של הערים שנחרבו, אגב שמירה על זהותן הנוצרית, ולבסוף גם פיתוח הכלכלה. יש מי שאף מוסיפים ותובעים הגנה מטעם האו"ם על הנוצרים בעיראק, או הגדרת מישור נינווה כ"מחוז של מיעוטים" – הכרזה כזאת עשויה להן על יושבי המחוז מהתנגשות בין ממשלות ארביל ובגדאד.
 
פרנסיס מסיים את המאמר בתיאורו של סאלם אדוארד, חנווני בן 62 מדהוק, שמילותיו אולי מרמזות לדעתו שלו בשאלת גורל הנוצרים במישור נינווה. אדוארד פסימי ומסביר שבצילה של מדינה חלשה, בתווך המאבק בין כוחות חמושים, ובהיעדר רצון לאומי של ממש – לא יהיה אפשר לעצור את ההגירה הנוצרית מעיראק. ציטוט דבריו של אדוארד חותם את המאמר:
 
"אפילו שני ילדיי שחיו בשכונה היגרו והשאירו אותי פה. יותר מכול כאב לי לראות אותם מציגים למכירה את הרהיטים וכלי המטבח. השכנים, באותו יום, נחלקו ביניהם: היו מי שניחמו אותם, היו מי שרצו לקנות, והיו שבירכו אותם על שהם עוזבים את הארץ הזו". הוא מתרומם מעל מושבו, צועד כמה צעדים אל מחוץ לחנות שלו, נעמד על המדרכה ומצביע אל הכנסייה שבסוף הרחוב. "בעוד כמה שנים", הוא אומר, "לא יבקר פה עוד איש. בדיוק כמו שקרה בבגדאד ובמוסול".

בשיתוף עם מאמרים נוספים