מאמרים
ניתוח עומק
הפגנה בעד מורסי בקהיר, יולי 2013 (רויטרס)
17.02.2021

האם האחים המוסלמים הם סוציאליסטים?

בתחילת העשור הקודם האחים המוסלמים הוכרה לראשונה במצרים כמפלגה פוליטית וחבר התנועה מוחמד מורסי זכה בבחירות לנשיאות. בתוך כמה חודשים נוספים הגיעו הדרישה שיתפטר, מורסי סירב, הודח והושם במעצר עד מותו בשנת 2016. אבל מה הייתה בתווך המדיניות של התנועה? והאם אידאולוגיה אחרת, כלכלית דווקא, הייתה עשויה לשנות את מהלך האירועים?
עבור מצרים כולה היו השנים 2013-2011 דרמטיות במיוחד. מחאות המונים שפרצו בינואר 2011 שמו סוף לדיקטטורה רבת־השנים של הנשיא מובארק, שהוחלפה בדמוקרטיה פרלמנטארית רב־מפלגתית רק כדי שזו תסיים עד מהרה את חייה הקצרים בהפיכה צבאית בקיץ 2013. עבור תנועת "האחים המוסלמים" במדינה, הייתה התקופה הזו סוערת לא פחות: בתוך כמה חודשים התנועה הוכרה כמפלגה פוליטית, רשימתה זכתה ברוב המושבים בבחירות לפרלמנט וחבר התנועה מוחמד מורסי זכה בבחירות לנשיאות. בתוך כמה חודשים נוספים עוררה נשיאותו של מורסי ביקורת ציבורית חריפה שהגיעה לשיאה בהפגנות ענק בשנת 2013 בדרישה שמורסי יתפטר. מורסי סירב, הודח והושם במעצר עד מותו בשנת 2016.
 
רצף אירועים מהיר כמו זה מעלה שאלות רבות, כשאחת הבולטות שבהן נוגעת למדיניות הכלכלית של "האחים המוסלמים" בתקופת שלטון התנועה. מה הייתה אותה מדיניות? אילו אמונות עיצבו אותה? האם היא השתנתה לאורך השנים שקדמו לנשיאותו של מורסי? והאם אידאולוגיה כלכלית אחרת הייתה עשויה לשנות את מהלך האירועים? במאמר שפרסם באתר האינטרנט של רשת אל־ג'זירה, משיב חוקר האסלאם והעיתונאי המצרי הישאם ג'עפר על השאלות הללו. הוא טוען שבשל סיבות שונות, תנועת האחים המוסלמים מימשה בעת שלטונה מדיניות כלכלית ניאו־ליברלית והיא שהביאה למפלתה. בתגובה, פרסם הכלכלן עבד אל־חאפז א־סאווי באותה במה ביקורת חריפה על הדברים, והגן על מדיניות התנועה. להלן סקירה וניתוח של שני המאמרים והערות עליהם. 
 
עלייתם ונפילתם של ה"אחים": ההיבט הכלכלי-חברתי
כבר כאן, ראוי לומר שהניתוח של ג'עפר שלהלן משקף היטב עמדות שהוא מביע גם מעל במות אחרות. אף שהוא מזוהה עם זרמים אסלאמיים (בפרט עם האסלאם המתון ה"וַוסַטי") – ובין השנים 2015־2019 הוא אף נכלא בתואנה שהוא שייך לתנועת "האחים המוסלמים" – הוא מרבה לבקר את התנועה. ביקורתו נסובה לעיתים קרובות על נושאים כמו מדיניות כלכלית, צדק חברתי ומאבקים מעמדיים, ופעמים רבות מובלעת בביקורת שלו עמדה סוציאליסטית ברורה. 
 
באופן דומה, הנרטיב שמציע ג'עפר לגבי עלייתה ונפילתה של התנועה מונחה על ידי רעיונות סוציאליסטיים. בעבר, הוא סבור, בשנות החמישים והשישים, נקטה התנועה מדיניות כלכלית סוציאליסטית; אלא שבעת שלטונה בתקופת נשיאותו של מורסי, התנועה מימשה דווקא מדיניות נאו־ליברלית. ג'עפר לא מציין בפירוט על אילו דוגמאות היסטוריות קונקרטיות הוא מתבסס בשתי ההבחנות הללו; אולם לכל הפחות באשר למשטר מורסי, הוא מציין שהאחרון נמנע מהשקעה בתעשייה ובטכנולוגיה, קיים קשרי מסחר עם המערב וטיפח יחסים טובים עם בעלי ההון הגדולים במצרים עצמה. ג'עפר גם קובע כי בשנים האחרונות הבורגנים בקרב חברי התנועה גילו עניין במה שהוא מכנה "כלכלת הרווחים של הבורגנות הערבית": "נפט, ספסרות, יבוא וכלכלה פיננסית". 
 
אותה מדיניות נאו־ליברלית היא היא הגורם שהנחיל לתנועה מפלה בשנת 2013. התנועה פשוט לא הבינה שבעיות של צדק כלכלי, מעמדי ופוליטי הן שהביאו לכתחילה למחאות שהביאו לנפילת שלטון מובארק. על כן היא אימצה מדיניות נאו־ליברלית שאין בכוחה לספק את הפתרונות הדרושים לבעיות של הציבור המצרי, ובכך עוררה תסכול עממי שהביא למפלתה. אולי, לו הייתה התנועה משמרת את מדיניותה הסוציאליסטית הוותיקה, היה בכוחה למנוע זאת. אולם הדבר לא קרה והתנועה איבדה את אמון הציבור וקרסה לתוך מחאות המונים והפיכה צבאית. 
 
אסלאם שחוסם שינוי חברתי
אילו גורמים הסיטו אפוא את תשומת ליבה של התנועה מהצרכים ומהדרישות של הציבור המצרי? הגורם הראשון שמונה ג'עפר הוא עיקרון מרכזי ביותר באידיאולוגיה של ה"אחים": הדעווה ("דַעוַה") – הקריאה להפצת דת האסלאם בקרב המאמינים. זוהי קריאה חובקת־כול במובן זה שמשימת הדעווה היא לקרב את כלל המאמינים אל האסלאם. על כן, השפה שבה משתמשת הדעווה מבליטה את המשותף לכלל הציבור ונמנעת ממונחים של צדק מעמדי, שמטבעם נוטים לעורר ניכור ודחייה בחלקים מן הציבור. במקרה דנן, שיח הדעווה היה מבחינת התנועה למוקש: בהתעלמות מן הבעיות המעמדיות שמהן סבלו, בני השכבות הנמוכות שהיוו את בסיס התמיכה הפוליטי של התנועה, חשו שנזנחו. לכן נסוגה הפופולאריות של התנועה עד שאבדה כליל במחאות של 2013. 
 
התנועה החמיצה בתקופת שלטונה את הבעיות החברתיות גם בשל מיקוד היתר שלה במוסר דתי שחוסם שינויים מבניים. כתנועה אסלאמית, ה"אחים" רואים חשיבות עליונה במצוינות דתית ובקיום מצוות הדת, בפרט עזרה לעניים באמצעות ה"צדקה (א־זכאה)". ברמת התנועה, ה"אחים" מחזיקים בעמותות מפותחות של סעד וצדקה לשכבות הנמוכות. כשלעצמו, אין בדבר פסול, אולם הדגשת הממד הוולונטארי של הסיוע לנזקקים מביאה לשימור המבנה הכלכלי־חברתי הקיים ובכך מעכבת חלוקה מחדש של המשאבים באופן צודק יותר. 
 
בתקופת שלטונו של מובארק היה דפוס זה ברור במיוחד, והתגבשה מעין הבנה לא־כתובה בין משטר מובארק לתנועה: מחד גיסא, מובארק לא הפריע את פעילות עמותות הצדקה של התנועה. הוא הניח להן לטפל במקצת הנזקים שהסבה המדיניות הניאו־ליברלית שלו לשכבות המוחלשות, ובכך אפשר לתנועה לקנות פופולאריות באותן שכבות. מאידך גיסא, עמותות הצדקה הפחיתו את תסכולן של השכבות הללו כלפי שלטון מובארק שהזניח אותן ונמנעה תסיסה שהייתה עשויה לחתור תחת השלטון הסמכותני של מובארק. שני הצדדים יצאו אומנם נשכרים, אולם האפשרות לשינוי חברתי מבני, עמוק וצודק התעכבה.
 
נוסף על כך, ראיית העולם של ה"אחים" מדגישה את מוסדות התנועה ובפרט את מנגנוני החינוך והאינדוקטרינציה שלה. משמעות הדבר היא שהתפיסות המשותפות לתנועה מתגבשות "מלמעלה מטה", כלומר נקבעות על ידי ההנהגה ומונחלות כלפי מטה אל חברי הארגון הזוטרים. במקרה דנן, הנהגת התנועה שהשתייכה למעמד הבורגני אימצה אידיאולוגיה כלכלית שהלמה את האינטרסים הכלכליים שלה – ניאו־ליברלית. לפיכך, והגם שהתנועה ככלל שואפת לצרף לשורותיה חברים ממגוון שכבות החברה, העקרונות שמכתיבים האידיאולוגים מבין החברים בתנועה אינם מביאים בחשבון את שאיפות המעמדות הנמוכים. 
 
יודגש: הטענה איננה שתנועת האחים המוסלמים נעשתה תנועה בורגנית. מרבית חבריה, בעבר ובהווה, שייכים לשכבות העירוניות והכפריות הנמוכות והם מהווים את לב בסיס התמיכה העממי של התנועה. אולם האופי ההיררכי הנוקשה שלה ונטייתה לקבוע מדיניות בלי להתייחס לרחשי ליבם של כל החברים, הביאו אותה לאמץ, כמפלגת שלטון, מדיניות כלכלית שהביאה למפלתה. 
 
העדר מדיניות ומחסור בכלים למימושה 
אולם, כל האמור לעיל הוא בגדר תסמין של בעיה יסודית יותר אצל "האחים": לתנועה פשוט אין אידיאולוגיה כלכלית קבועה. זו תנועה אסלאמית פונדמנטליסטית שמעלה על נס את העיקרון "האסלאם הוא הפתרון", אולם לדעת ג'עפר האסלאם הוא מסגרת כה רחבה של תפיסות ואמירות, עד כי במקרים מסוימים ניתן למצוא בו תימוכין לכל רעיון. כך, ה"כלכלה האסלאמית" שלעיתים מוגדרת כמדיניות הכלכלית של התנועה, היא ביטוי חסר משמעות שאימוצו משול לוויתור על מדיניות כלכלית כלשהי. ואומנם, לאורך שנות קיומה, התנועה נמנעה כמעט בכל מחיר מאימוץ אידיאולוגיה כלכלית אחת לאורך זמן. זאת משום שהיא ראתה בעצמה תנועה רעיונית מופשטת, כזו שנמצאת "מעל" לענייני הציבור והמדינה ואיננה מזוהה עם מחנה פוליטי־כלכלי זה או אחר. 
 
אומנם, אי אלו אידיאולוגים של התנועה הביעו עמדות קונקרטיות משמעותיות בנושאי מדיניות כלכלית ופיתחו משנות סדורות בתחום. אולם אין לכך משמעות רבה בעיני ג'עפר, משום שתנועות אסלאמיות ככלל חולקות תפיסה שמעשים חשובים יותר מעמדות תיאורטיות. אשר למעשיה של התנועה, אלה שיקפו בכל תקופה את צורת המשטר הכלכלי ואת מוסדות החברה בשעתם, פשוט משום שבתוכם פעלה התנועה. זה סוד המעבר מסוציאליזם לניאו־ליברליזם בחצי המאה האחרונה, ולמעשה מבחינת התנועה אין המדובר במפנה דרמטי במיוחד: תשובות הפוכות לשאלות של אידיאולוגיה כלכלית מקובלות עליה משום שהן פשוט אינן עקרוניות ל"אני מאמין" של התנועה. דפוס זה אינו נכון רק לכלכלה: עד המהפכה ב־2011 הסכינה התנועה עם המשטר החד־מפלגתי ששרר במצרים וויתרה על שאיפותיה הפרלמנטריות, ולאחריה אימצה בחום את הדמוקרטיה הליברלית הרב־מפלגתית. כל צעד מעין זה לווה באיתור צידוקים דתיים מתאימים מעולם האסלאם, כמיטב מסורת ה"אחים". 
 
נעשו ניסיונות שונים להסביר את העובדות הללו. נטען שזהו ביטוי לעקרון הפרגמטיזם של התנועה, הגורס כי כל האמצעים כשרים במטרה להפיץ את עקרונות האסלאם. "האחים" קיוו אפוא לשמר את שלטונם ואת היכולת להפיץ את האסלאם, ולשם כך אימצו גישה ניאו־ליברלית: זו תשמור על האינטרסים של גורמי הכוח הסובבים – בעלי הון מקומיים, אליטות מצריות ושותפות סחר מעבר לים – ובכך את תמיכת האחרונים בשלטון התנועה. אולם לדעת ג'עפר אין כל ממד פרגמאטי במדיניות ניאו־ליברלית: שפגעה בשכבות החלשות במידה כזו שהיא איבדה לתנועה את התמיכה העממית החיונית לשלטונה. 
 
בדומה לכך, נאמר שה"אחים" לא נתנו מענה לצרכים הכלכליים של הציבור המצרי משום שהם ביקשו להתמקד בדרישה אחרת שנשמעה במחאות ינואר 2013: הדרישה לעצב מחדש את זהותה של מצרים ובפרט לעשות אותה אסלאמית יותר. לדעת ג'עפר, אין בטענה זו ממש שכן דווקא מדיניות סוציאליסטית עשויה לחולל מודל זהות ותרבות חדש, כזה שיאתגר את תרבות הצריכה ואת ערכי הקפיטליזם. דבר כזה היה ודאי עשוי לשרת גם את הזהות האסלאמית של מצרים. 
 
לבסוף, גם אם היו מקבלי ההחלטות בתנועה מבינים מהו השינוי הנדרש, חסרו להם הכלים לבצעו. כיתר זרמי האופוזיציה במצרים, ה"אחים" לא העזו לדמיין מהפכה כמו זו שאכן התרחשה ולא התכוננו ליום שבו מוסרות קביעת המדיניות יינתנו בידיהם. בניגוד לזרמי אופוזיציה אחרים, הם גם מעולם לא החזיקו בפונקציות בכירות בשירות המדינה ונעדרו ניסיון בסיסי בממשל. כתוצאה מכך, סבור ג'עפר, "הם לא הבינו מהי מדינה וכיצד פועלים מנגנוניה" וגם כמפלגת שלטון פעלו "מתוך תודעה של מפלגת אופוזיציה ובאמצעים שמתאימים לארגוני חברה אזרחית". מכל הסיבות הללו, הייתה תקופת שלטונו הקצרה של מורסי בגדר כישלון של ממש במדיניות כלכלית, שהזיק לתנועה ולמצרים גם יחד. 
 
זהות אסלאמית כמדיניות כלכלית 
אם ג'עפר מבקר את מדיניותה הכלכלית של תנועת האחים המוסלמים מבחוץ - מעמדה של שמאל כלכלי, התגובה של א־סאווי למאמרו משקפת את מחויבותו שלו לתנועה, למדיניותה ולעקרונות המוצהרים שלה. הדבר אינו מפתיע בהתחשב בכך שא־סאווי הוא חבר התנועה ושימש יועץ כלכלי בכיר מטעמה למשטר מורסי. על כן, הוא דוחה את הניתוח של ג'עפר מתחילתו ועד סופו, על כל מרכיביו. 
 
ראשית, הוא מתעקש: האסלאם הוא הוא האידיאולוגיה הכלכלית של "האחים המוסלמים", ועקרונות השריעה (החוק האסלאמי) מגדירים שיטה כלכלית שעומדת בזכות עצמה. לפי שיטה זו, משמעותו של צדק חברתי היא בראש ובראשונה הבטחת זכותו של כל אדם לחיים בכבוד על שלל רכיביהם: "קיום, תבונה, דת, כבוד ורכוש". על כך אמונה הקהילה המוסלמית כולה, שמחובתה לסייע לאלה מתוכה שאינם יכולים לדאוג בעצמם לצורכיהם הכלכליים. בפועל, מוטל הדבר על המדינה, שאחראית להכווין את המשק באופן מתאים ולהפעיל מוסדות ביטוח לאומי, ועל החברה האזרחית – בקיום מצוות הצדקה האסלאמית. 
 
בעמדה זו יש כדי לקעקע את הטענה שהעיסוק בזהותה האסלאמית של מצרים הסיט את הדעת מהבעיות הכלכליות שלה. זאת משום שבמקרה של מדינה מוסלמית, זהות ושאלות כלכליות אינן באות זו על חשבון זו אלא תלויות זו בזו. בהיעדר זהות, אסלאמית או אחרת, שממנה נגזרת אידיאולוגיה כלכלית – למדינה פשוט אין ערכים שלאורם תוכל לקבל החלטות כלכליות־חברתיות לגבי חלוקת משאבים ולגבי אופי המנגנונים הכלכליים. 
 
במילים אחרות, אידיאולוגיה כלכלית אסלאמית איננה מושג ריק מתוכן כי אם חלופה רעיונית מהותית וסדורה לקפיטליזם ולסוציאליזם. תנועות שמאל כלכלי ומפלגות פועלים אולי מתיימרות לטעון שהן היחידות שבכוחן להביא לצדק חברתי, ולשם כך מגדירות אותו באמצעות מונחים מלאכותיים כמו "מעמד" וגורמות לשיסוי קבוצות האוכלוסייה זו בזו. א־סאווי דוחה את ההגדרה שלהן והוא סבור שלבקר בשמה את המדיניות הכלכלית של ה"אחים" הוא לא יותר מניסיון נואל ומוטה לכפות על האסלאם אידיאולוגיות זרות ומונחים מומצאים. 
 
לפיכך, א־סאווי דוחה גם את הניתוח ההיסטורי של ג'עפר. למשל, הקביעה כי בשנות החמישים והשישים הייתה תנועת ה"אחים" סוציאליסטית היא פשוט שגיאה שמקורה בהתמקדות סלקטיבית רק באחד הקולות שנשמעו בנושא. דוברים אחרים הביעו דעות אחרות, כמו זו של א־סאווי עצמו וכן הקביעה ש"אין סוציאליזם באסלאם". 
 
בדומה לכך, הסתמכות על מחקרים מוטים היא שהביאה את ג'עפר לטעון שמשטר מורסי היה ניאו־ליברלי, וזוהי טעות. שורה של עמדות ושל צעדי מדיניות שנקט משטר מורסי מדגימים מדיניות שאי־אפשר להגדיר כניאו־ליברלית: בין היתר, קריאה לעצור את מגמת ההפרטה, קבלת כחצי מיליון עובדים חדשים לשירות המדינה, הגדלת מספר המשפחות המסתייעות בקצבאות ביטוח לאומי ועוד. כל זאת במסגרת תוכנית שכללה מחד גיסא פיתוח עצמאות תעשייתית וכלכלית בתחומי המזון, התרופות והנשק, ומאידך גיסא טיפוח מגזר פרטי חזק ותחרותי שיניע צמיחה כלכלית. חלפו ימי שלטון עבד א־נאצר בשנות החמישים, שבהם ניתן היה להפקיע את כספו של הציבור ולהלאים את המגזר הפרטי. בנסיבות התקופה הנוכחית, א־סאווי סבור, הייתה המדיניות של ה"אחים" ההוגנת ביותר. 
 
עובדה זו הבין גם בסיס התמיכה העממי של ה"אחים", והטענה כאילו התנועה איבדה את הלגיטימיות העממית שלה היא לכל הפחות לא מדויקת. טענה כזו ניתן להעלות רק בהסתמך על נתונים אמינים כמו תוצאות של בחירות חופשיות, ואלו לא התרחשו מעולם; ואילו מחאות ההמונים שקדמו להפיכה הצבאית הן פרי הכוונתם היזומה של גורמים שניסו לחתור תחת שלטון נבחר ולהכשיר את הקרקע להפיכה צבאית. 
 
"מדיניות כלכלית צודקת והגיונית"
לצד פער עקרוני זה בין עמדותיהם, א־סאווי סבור שרבות מטענותיו של ג'עפר נשענות על ניתוח שגוי ועל התעלמות מהעובדות. למשל, הטענה כאילו פעילות החסד של האחים בתקופת מובארק נועדה לעכב שינוי חברתי־פוליטי מבני פשוט אינה עומדת במבחן המציאות. בתקופת מובארק, כמו לאורך יתר ההיסטוריה של התנועה במצרים, ה"אחים" נמצאו בעימות עקרוני ומתמיד עם מנגנוני השלטון סביב סוגיות חברתיות כלכליות. לאורך השנים, השלטונות שיבשו תדירות את פעילות אגודות הצדקה של ה"אחים" ולעיתים אף גזלו את כספן. ממילא, מופרך לראות בהפסקת פעילות הסעד כלי למימוש דרישות פוליטיות: תחילה, כל מוסלמי מחויב בה מתוקף דתו, ונוסף על כך, שלילת סיוע כלכלי ממי שזקוק לו איננה יכולה להתפרש כצעד מוסרי בשום תואנה. 
 
שגויה בעיני א־סאווי היא גם הטענה בדבר האופי המוכתב מלמעלה של התנועה. לאור ניסיונו, התנועה – שהחברות בה וולונטארית – אינה כופה דבר על חבריה. בהקשר זה, החובה היחידה שמוטלת על חברי התנועה היא דווקא למחות לפי הבנתם על משגים ועל חטאים, ויהיה החוטא בכיר ככל שיהיה. זאת מפני שהתנועה איננה מוסד נוקשה אלא שליחת הרעיון בדבר האופי חובק־הכול של האסלאם, ואנשיה אינם קדושים אלא רק דוברי הרעיון הזה. 
 
כמו כן, אי־אפשר לטעון שהתנועה לא נתנה מענה לתביעה לדמוקרטיה שביטאו המוחים ב־2011. מאז ועד קריסת שלטון מורסי, התנועה לא חדלה לרגע להיאבק על הדמוקרטיה ועל שלטון החוק. היא לא נרתעה גם כאשר הדבר פגע בה, בין היתר כאשר דווקא נציגי השמאל זכו בבחירות בחלק מהאיגודים המקצועיים, או כשההתעקשות על שקיפות הרחיקה מן התנועה את בכירי מערכת המשפט היישר לזרועות ה־deep state הוותיקה. יש בכך גם עדות חותכת שה"פרגמטיזם" של התנועה איננו, כמו שלעיתים נטען, אופורטוניזם מקיאווליסטי תאב כוח. אדרבה: הפרגמטיזם של ה"אחים" הוא למעשה גמישות בכלים הרעיוניים, הפוליטיים והכלכליים למען האינטרס העליון של התנועה – טובתה של קהילת המוסלמים, והיא בלבד.
 
לבסוף, אין יסוד לטענה שהתנועה השתלבה במנגנונים הקיימים ובסדר הניאו־ליברלי השליט בשל מחסור במיומנויות ממשל ותוכניות פעולה שמתאימות למפלגת שלטון. תחילה מפני שכאמור מדיניותה כלל לא הייתה ניאו־ליברלית. שנית, לתנועה היו גם היו תוכניות כלכליות הרבה לפני המהפכה, וכמי שהיה שותף בניסוחן – א־סאווי מעיד שהן דווקא כללו הרבה ממה שדרשו מבקרי התנועה משמאל. 
 
עם זאת, יש לזכור שתי עובדות: תחילה, כרבים לפניו, שלטון ה"אחים" החדש גילה ב־2012 ש"מה שרואים מכאן לא רואים משם", ונדרש לעצב מחדש את מדיניותו בהתאם למציאות שנשקפה אליו ממרום עמדת ההנהגה. שנית, לא היה כל היגיון בשינוי מהיר מדי במדיניות ובמבנה הכלכלה. הרס המוסדות הקיימים למען רעיונות של צדק חברתי, נאצלים ככל שיהיו, היה עשוי להתברר כצעד פזיז והרסני. לתנועה הייתה אם כן מדיניות כלכלית מגובשת, הגיונית וצודקת; ואם בוחנים את שלטון מורסי ללא הטיות, היא ניכרת מייד.
 
דיון רחוק מפתרון 
בשולי הדברים, קשה להשתחרר מן התחושה שהדיון בין ג'עפר לא־סאווי נמצא מעבר להכרעה. ראשית, התיאורים העובדתיים וההיסטוריים של השניים סובלים מחוסרים. ג'עפר, מחד גיסא, אינו סוקר את מדיניות שלטון מורסי באופן שיטתי ומפורט שבכוחו להכריע אם אכן מדובר במדיניות ניאו־ליברלית; ואילו א־סאווי אומנם רומז שמפלת התנועה נבעה מפעילותם הסמויה של בעלי אינטרסים מהאופוזיציה, אולם זהו רק הסבר חלקי לעובדת קיומה של תנועה עממית שמנתה מיליונים ושהתנגדה בחריפות לשלטון ה"אחים". למעשה, גם אם היו מסכימים על האירועים, נראה שהשניים חלוקים ביניהם בסוגיות יסוד מהותיות מאוד כמו האם ל"אחים" יש אידיאולוגיה כלכלית; מהו צדק חברתי; האם זהות נוטה להשתנות כתוצאה משינויים חברתיים־כלכליים או שהיא מניעה אותם, ועוד. 
 
טיב הדיון אף עשוי לרמוז שעמדותיהם של השניים נידונו לכתחילה לשלילה הדדית: למשל, ביסוד העמדה שמבקש ג'עפר לבסס מוטמעת ראיית עולם מרקסיסטית שגורסת ששינוי חברתי הוא תהליך מהיר שנובע ממאבקים מעמדיים. א־סאווי, לעומתו, מגדיר את עצם הניסיון הזה ככפיית תבחינים מלאכותיים של אידיאולוגיות זרות וגם שולל את האפשרות ששינוי חברתי עמוק יקרה במהירות. נוסף על כך, ג'עפר מגבה את עמדותיו במחקרים אקדמיים ודוחה ניסיון ללמוד על מדיניות כלכלית מעמדות של הוגים אסלאמיים; ואילו א־סאווי נסמך בעצמו על הגות אסלאמית וטוען שהמחקרים ששימשו את ג'עפר מוטים לאידיאולוגיה שמאלית. הראשון מבקר את הנטייה להציג את התנועה כרעיון מופשט ולטשטש את הזיקות בינה לבין החברה והציבור; דבריו של השני מדגימים את אותה מגמה בדיוק. 
 
מה קרה אפוא בשנות שלטונם של "האחים המוסלמים"? האם, כפי שטוען ג'עפר, רק מדיניות סוציאליסטית הייתה עשויה לטפל במצוקות העם המצרי ולתנועה לא הייתה אפשרות לאמץ אחת מסיבותיה המבניות? אפשר שכך, אולם הקריאה לאמץ את המאבק המעמדי נשמעת גם מתוך תנועת ה"אחים". מאידך גיסא, האם בחינת המדיניות הכלכלית של התנועה בכלים סוציאליסטיים היא בלתי־הוגנת כפי שטוען א־סאווי, וכמי שהיה עד להתפתחויות מבפנים, אין מוסמך ממנו לקבוע שהתנועה ניהלה מדיניות כלכלית צודקת ועקבית? ייתכן, אולם אפילו הנהגת התנועה נסוגה במעט מהעמדה האפולוגטית שמבטא א־סאווי והודתה שביצעה בתקופת שלטונה משגים שתרמו במשהו להפיכה הצבאית, הגם שהתחום הכלכלי לא הוזכר בפירוש. נראה שהדיון אכן רחוק מפתרון, ואפשר רק לקוות שעד אז תזכה מצרים להתנסות ארוכה ובריאה יותר בהגדרה עצמית, בדמוקרטיה, ברווחה כלכלית ובשוויון.

בשיתוף עם מאמרים נוספים