הקיפאון המתמשך בפרויקט הלאומי הפלסטיני מביא אינטלקטואלים לבחון מחדש מושכלות יסוד שהגדירו עד לאחרונה את תפיסת העולם הפלסטינית. שניים מאנשי הרוח הללו העיתונאים הפלסטינים מאג'ד כיאלי ומהנד עבד אלחמיד, ניהלו בעת האחרונה דיון מרתק על גבי היומון הפלסטיני אל־איאם סביב הפתרון המקווה לבעיה הפלסטינית והסיבות לחוסר היכולת לממשו.
הוויכוח בין כיאלי ועבד אלחמיד מתמקד בשתי שאלות מרכזיות:
- מהו הביטוי הפוליטי של המאבק הלאומי הפלסטיני? שתי מדינות? מדינה דו־לאומית? מדינה דמוקרטית אחת חסרת זהות לאומית?
- מדוע נכשל המאבק הלאומי במימוש יעדיו?
ברור כי חוסר הבהירות סביב השאלה הראשונה הוא גורם מרכזי בתשובה לשאלה השנייה. הרי אם לא יודעים לאן הרכב נוסע, איך ניתן להתחיל בנסיעה? נבחן אם כן את הסוגיות לפי סדר הצגתן.
איזו מדינה צריכים הפלסטינים?
במאמר שפרסם באתר פורום פלסטין תחת הכותרת "ויכוח סביב האפשרויות הפוליטיות, או: לעבר חשיבה פוליטית חדשה בזירה הפלסטינית", פורס מאג'ד כיאלי, עיתונאי פלסטיני תושב סוריה, את מגוון האפשרויות הפוליטיות העומדות בפני הפלסטינים: שתי מדינות לשני עמים, מדינה דו־לאומית או מדינה חילונית חסרת זהות לאומית הידועה גם כ"מדינת כל אזרחיה".
אף שהוא מגדיר את כל האפשרויות הפוליטיות כאוטופיות שאינן ריאליות בשלב זה של ההיסטוריה, כיאלי מצדד במעבר הדרגתי מצורת חשיבה המתמקדת בהכרחיות של פתרון שתי המדינות לצורת חשיבה המאפשרת מדינה אחת בין הירדן לים עבור כל האזרחים החיים בה. את חוסר התוחלת בקיומן של שתי מדינות תולה כיאלי בגורמים אלה: חולשת הפלסטינים ואי־יכולתם לנצח את הכיבוש הישראלי; חוסר הרצון של ישראל לסגת מהשטחים, בייחוד לאור העמקת פרויקט ההתנחלויות ובניית מכשול ההפרדה; הערבוב הדמוגרפי של ערבים ויהודים באותם חבלי ארץ.
לדברי כיאלי, בעוד שפתרון המדינה האחת נראה בלתי מציאותי כמו פתרון שתי המדינות, הרי שהוא מספק מענה לשאיפותיהם הלאומיות של שני העמים. לדבריו, פתרון המדינה האחת הוא "ההצעה היותר צודקת ובת־קיימה, ומייצגת טוב יותר את מגוון היבטי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מנגד, פתרון שתי המדינות לא צמח מתוך הרצונות האותנטיים של העם אלא נכפה מלמעלה. פתרון שתי המדינות מספק, לדבריו, מענה חלקי בלבד לצרכים של הפלסטינים, "בהתבסס על הקמת מדינה לחלק מהעם, על חלק מהאדמה, עם חלק מהזכויות. בעקבות כך, ויתור על הנרטיב המאחד של העם הפלסטיני, כלומר התייחסות לעם ולאדמה כחלקים ולא כיחידה אחת".
לא ניתן, מבין כיאלי, לדלג היישר מן המציאות הנוכחית לפתרון של מדינה אחת דמוקרטית, שהוא הפתרון הרצוי עבורו. לכן על הפלסטינים לאמץ חשיבה פרגמאטית הרואה בפתרון שתי המדינות שלב ביניים בדרך למדינה האחת.
"מובן שלא ניתן להציג את פתרון המדינה האחת כאלטרנטיבה לפתרון שתי המדינות, או כניגוד לו, כשם שלא ניתן לדלג מעל המציאות או להתנבא על העתיד. שכן פתרון שכזה יחייב שלבי ביניים ופשרות, ביניהם אולי קיומה של מדינה עצמאית או שלטון עצמי או משטר אפרטהייד. איש לא יכול להתנבא לגבי צורת הישות הפלסטינית העתידית או לגבי אופי היחסים בין ישראל והפלסטינים בהתאם לנתונים האזוריים וליחסי הכוחות השולטים כיום. במילים אחרות, הרעיון הוא שפתרון המדינה האחת יוצר אופק עתידי אפשרי לאיחוד המאבק של העם הפלסטיני במסגרת פלסטין השלמה. הוא מאפשר היצמדות לנרטיב הפלסטיני ההיסטורי ולזהותו הלאומית, כשם שהוא מאחד את הזכויות האינדיבידואליות עם הזכויות הקיבוציות והלאומיות."
בניגוד לגישתו הסקפטית של כיאלי כלפי כל הפתרונות הפוליטיים לסכסוך, אך בייחוד לפתרון שתי המדינות, מביע מהנד עבד אלחמיד גישה בוטחת יותר המאפיינת את הזרם המרכזי באש"ף תחת הנהגתו של מחמוד עבאס. כיאה למאמר המתפרסם בביטאון של הרשות הפלסטינית, מגן עבד אלחמיד בחירוף נפש על פתרון שתי המדינות לא כפתרון של "לכתחילה", אלא כפתרון היחיד האפשרי בדיעבד, במאמר שכותרתו "לאלו פתרונות פוליטיים אנו זקוקים?"
"העם הפלסטיני, בכל מקומות יישובו, צריך להכתיר את התפתחותו כישות במדינה עצמאית. כן, הוא זקוק למדינה באופן נואש, למרכז לגיטימי הזוכה להכרה, מרכז דמוקרטי עבור כל הפלסטינים הנשען על חוק ומערכת משפט עצמאית. מדינה זו תתווה מערכת חוקים מודרנית ומערכות בריאות, חינוך, ביטוח לאומי וזכויות ביטוי וזכויות אזרח. את כל אלה כשלה הרשות מליישם."
אולם, מוסיף עבד אלחמיד, "כישלון הרשות אינו מבטל את הצורך בה (במדינה). השינוי כאן יטפל ברשות ולא יטפל במטרה שהיא מדינה."
לדברי עבד אלחמיד, פתרון של מדינה אחת לא רק שאינו אפשרי (בכך ייתכן שהוא מסכים עם כיאלי), אך גם אינו רצוי. "הרוב המוחלט של הישראלים תומכים בהמשך הכיבוש והסיפוח בהתבסס על האינטרסים הספציפיים והמשותפים שהמציא הכיבוש," כותב עבד אלחמיד. הבעיה, אם כן, אינה באידיאולוגיה ציונית שיש לעקור מן השורש כדברי כיאלי, אלא באנשים המחזיקים באידיאולוגיה זו.
פתרון המדינה האחת מצריך, לדעת עבד אלחמיד, השוואה בין הצרכים והרצונות של הישראלים לאלו של הפלסטינים, השוואה שהוא דוחה מכול וכול.
"בכמה מקומות מערבב כיאלי בין האינטרסים והציפיות של הקולוניאליסטים עם האינטרסים הסותרים של התושבים המקוריים ומנסה בדמיונו ליישב ביניהם. בהקשר זה, הוא מאפשר לדמיונו להסיק שפתרון המדינה האחת יבטיח הזדהות בין־לאומית (עם הפלסטינים – א"מ) משום שהוא יערער את טענת ישראל להיותה בסכנה קיומית. אבל אין בעולם 5 מדינות התומכות (בפתרון המדינה האחת – א"מ) בעוד שיותר מ־150 מדינות תומכות במדינה עצמאית!"
אכן, גישתו של כיאלי הדוחפת אותו להעדיף פתרון של מדינה אחת דמוקרטית, מזכירה את זו של מחמוד עבאס (אבו מאזן) בכתיבתו המוקדמת על הסכסוך. כמו כיאלי, גם אבו מאזן העמיד מן העבר האחד של המתרס את הפלסטינים ואת היהודים, ומן העבר השני – את האידיאולוגיה הציונית, האויבת המשותפת של שני העמים.
כך כותב כיאלי:
"בחינה של המצב הפלסטיני המסובך מחייבת מציאת פתרונות פוליטיים חדשים […] הדבר יחייב שינוי בפירוש המקובל למושג 'שחרור'. במשך חצי מאה שלט בכיפה הרעיון ששחרור פירושו חזרה לרגע של שנת 1948 והבסת הפרויקט הציוני באמצעים צבאיים. לא ייתכן כי מושג זה יישאר בקיפאונו למרות כל השינויים. רעיון ה'שחרור' כעת מחייב את שחרור הערבים והיהודים בו־זמנית מהציונות, ומציאת פתרון תרבותי ואנושי לכל תופעות הסכסוך הערבי-ישראלי על בסיס דמוקרטי וליברלי, ואולי גם לאומי. הבסיס צריך להיות אמת וצדק, כמו גם עקרונות החירות, הכבוד והשוויון."
בספרו "הציונות התחלה וסוף (א־צהיוניה בדאיה ונהאיה, 1977), יוצר אבו מאזן דיכוטומיה חריפה בין היהדות כדת מוסרית וטהורה ובין הציונות, שאותה הוא רואה כתנועה אימפריאליסטית וגזענית. כמו כיאלי, שאף אבו מאזן בשנות השבעים והשמונים "לתכנת מחדש" את היהודים, בעיקר יוצאי עדות המזרח, כך שיתנכרו לתנועה הציונית שהעלתה אותם לישראל, ישתפו פעולה עם הפלסטינים, ואף יבקשו לשוב לארצות מוצאם במזרח התיכון הערבי. עם הזמן, התפכח אבו מאזן מתפיסה זו כשהבין את השורשים הזהותיים העמוקים הטמונים בציונות, כנראה בעקבות שיחותיו הראשונות עם יהודים בשמאל הישראלי, ובחר לצדד בפתרון החלוקה כרע במיעוטו.
כיאלי, מצידו, ממשיך לראות בשנת 1948 את שורש הרע, כלומר את התשתית האידיאולוגית שעליה קמה ישראל. הוא מאשים את עבד אלחמיד ואת דומיו בבחירה שרירותית ב־1967 כתחילת הסכסוך, תוך התעלמות מהאידיאולוגיה הציונית הרעילה שפעפעה בישראל עוד קודם לכיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה.
"יש לגיטימציה לחשוב על מעבר מאסטרטגיה של עימות ישיר עם ישראל על עצם קיומה לאסטרטגיה של פירוק היבטים מרכזיים באותו קיום. יש להחליש את יסודותיו הציוניים והפונקציונאליים ולחזק את מגמות האינטגרציה בקרב הישראלים. הצעה זו בעיקר תחליש את התפיסה העצמית של ישראל כקורבן או כהיותה מוקפת במרחב ערבי הרוצה להשליך אותה לים. (יש לפעול) בין אם במישור הבין־לאומי או בין הישראלים/היהודים עצמם."
יתרה מזאת, לדעת כיאלי, פתרון שתי המדינות מוחק באחת את השתתפותם של מיליוני הפלסטינים שאינם חיים בתחומי הגדה המערבית ורצועת עזה. מימושו גם לא ישנה את האופי הלעומתי של ישראל כלפי הפלסטינים.
"האם הקמת מדינה פלסטינית בגדה וברצועה על 22% מאדמת פלסטין תגרום לישראל להפסיק להיות מדינה קולוניאליסטית, מתנחלת וגזענית? ומה בדבר שאר עמנו מקרב הפלסטינים של 48'? האם הם חלק מעם פלסטין, או שמא הם חלק מעם ישראל? ומה לגבי הפליטים הפלסטינים? האם גם הם חלק מעם פלסטין?"
מדוע נכשל המאבק הלאומי הפלסטיני?
נראה שמעבר לחוסר ההסכמה סביב הפתרון הפוליטי הרצוי, חלוקים כיאלי ועבד אלחמיד על הסיבות לכישלון התנועה הלאומית הפלסטינית במימוש יעדיה עד כה.
את מאמרו הראשון פותח כיאלי בטענה שהפלסטינים לא פיתחו חשיבה פוליטית ראויה לשמה. לדבריו, זוהי חלק מבעיה רחבה יותר שממנה סובל העולם הערבי שם אין מתעניינים בתרבות פוליטית, אין תרבות דיון וקבלה של דעות מנוגדות, ואין מסגרות מתאימות לחילופי דעות ולדיון ביקורתי.
השיח הפלסטיני, הוא טוען, מתבטא באמוציונאליות ובהתססה של השומעים. דוברים ערבים מתמקדים במתן עצות מוסריות או אידיאולוגיות במקום לבחון באופן קר רוח את הגורמים הבין־לאומיים והאזוריים המשתנים. "הדבר מסביר את הקיפאון המחשבתי ואת זה של אמצעי הפעולה שלהם," כותב כיאלי, "הנמצאים באותו מקום שבו פרצו בשנות השישים, למרות כל השינויים וההתפתחויות שהתרחשו מאז."
חוסר הגמישות המחשבתית, טוען כיאלי, היא זו שמקשה על הפלסטינים לפרוץ החוצה מפרדיגמת שתי המדינות ולדמיין סוגים אחרים של פתרונות פוליטיים, כאלה שאינם מבוססים על עימות ישיר עם ישראל על בסיס המאבק המזוין.
"לשם ההגינות, יש לומר שהבעיה בזירה הפלסטינית אינה טמונה באופי הסיסמאות, התפיסות והאפשרויות הפוליטיות הקיימות (נכונות או לא). היא גם לא טמונה בנטיות הנשענות על רצונות ועל משאלות הרחוקות מנתוני המציאות. למען האמת, הבעיה ביסודה טמונה ביכולותיה המוגבלות ובניהול הכושל שלה, כמו גם בהתערבויות ובהסתבכויות ערביות ובין־לאומיות ובאופי האויב שהיא עומדת בפניו."
אם, לדעת כיאלי, האויב הגרוע ביותר של הפלסטינים זה הם עצמם ורק אחר כך גורמים חיצוניים, הרי שלדעת מהנד עבד אלחמיד קשה להאשים את הפלסטינים בחוסר תזוזה לאור המכשולים הבלתי אפשריים העומדים בדרכם. "התקיעות (שעליה מצביע כיאלי) נכונה," כותב עבד אלחמיד, אבל הסיבות לה מצריכות עיון מזוויות שונות. מדוע לא הצליח העם הפלסטיני במולדת להפוך את הכיבוש לסוגיה מפסידה?"
עבד אלחמיד טוען כי האסטרטגיה הפלסטינית המסורתית נשענה על שלושה יסודות: תיווך אמריקאי בין ישראל לפלסטינים, תמיכה של העולם הערבי ושיתוף פעולה עם ישראל עצמה (או כהגדרתו של עבד אלחמיד: "מדינת הכיבוש"). אולם כל שלושת הגורמים התבררו כמשענת קנה רצוץ: היה בלתי הגיוני שתנועת שחרור לאומי תישען על בן־הברית האסטרטגי של "מדינת הכיבוש" ולצפות שתביא לאותו שחרור, מה גם שהתנהלותה השמרנית של ארה"ב כ"שוטר בין־לאומי" עומדת בניגוד אינהרנטי לתנועות שחרור באשר הן. העולם הערבי, מצידו, החל לגלות יחסי תלות בישראל שהגיעו לשיאם ב"הסכמי אברהם" המהווים כניעה מוחלטת. באשר לישראל, עבד אלחמיד כמעט רואה כמיותר לציין את שאיפתה להגמוניה ולהכנעה של הפלסטינים.
"קריסתם של שלושת היסודות לא הפתיעה לאור היעדרות הגורם החשוב ביותר: העם הפלסטיני ושותפיו האמיתיים בשלוש הזירות: הבין־לאומית, הערבית והישראלית."
בעוד שהביקורת העצמית של כיאלי נוגעת למנטאליות הפלסטינית ולתפיסתו הפגומה את המציאות, הרי שחיצי הביקורת העצמית של עבד אלחמיד מכוונים אל עבר ההנהגה הפוליטית הפלסטינית. אף שהוא אינו כותב זאת במפורש, הרי שביקורתו העיקרית מופנית לבכירי הרשות הפלסטינית שאותם הוא מאשים בניתוק מהרחוב.
"מרכז קבלת ההחלטות הפלסטיני התייחס באופן אופורטוניסטי ואנוכי לתנועות המחאה הפלסטיניות העממיות. הוא לא שיתף אותן כגורם בסיסי באסטרטגיית הלחימה בכיבוש, ונותר מבודד מהדופק ומהאינטרסים של רוב העם. השלטון – לוז המדינה – התגלה כרשות חסרת סמכויות מחד גיסא, וכחסרת יכולת להציג מודל דמוקרטי שיזכה באמון העם ובכבוד מצד מדינות העולם מאידך גיסא. תחת זאת, הוא הציג מודל שלילי של שלטון עצמי פלסטיני ושל רעיון המדינה העצמאית. מרכז קבלת ההחלטות הפלסטיני אימץ את עמדות המשטרים הערביים המושחתים והדיקטטוריים נגד ההתקוממויות של בני עמם, דבר שהביא להגבהת החומה המפרידה בינה ובין הציבור הערבי."
המתקפה על ההנהגה הערבית הרחבה היא קלאסית עבור דובר מהזרם המרכזי של הלאומיות הפלסטינית. מאז תחילת האביב הערבי לפני כעשור, הצטרפה לספקנות הרגילה כלפי בגידתם של המשטרים הערביים הפלסטיניים זווית ביקורתית נוספת: מדובר במשטרים שמרניים המדכאים ביד קשה את ההתקוממויות הספונטניות של בני עמם ובכך עומדים בניגוד חריף לאופי המהפכני של התנועה הלאומית הפלסטינית. לעומת זאת, לחמאס ולארגוני השמאל שמר עבד אלחמיד ביקורת קצרה הרבה יותר:
"האופוזיציה הפלסטינית לא היתה במצב טוב יותר, שכן היא לא הציגה דרך אלטרנטיבית או מקבילה לדרך אוסלו, ולא הציגה מודל דמוקרטי. להפך, תנועת חמאס הציגה מודל דכאני ושמרני. הכוחות החילוניים והשמאלניים הפלסטיניים, מצידם, לא חיברו בין סוגיות השחרור החברתי לשחרור הלאומי, והצטרפו לתרבות השמרנית והרגרסיבית בחברה."
ניתן לומר, אם כן, שבעוד שביקורתו העצמית של עבד אלחמיד טמונה בתחום ההיסטוריה הפוליטית ומדעי המדינה, הרי שכיאלי מגלה עניין רב יותר בפסיכולוגיה החברתית ובהיסטוריה האינטלקטואלית של הפלסטינים. שוב, כמו אבו מאזן המוקדם, כיאלי מקדיש חלק ניכר ממאמרו הראשון דווקא לפסיכולוגיה של הצד היהודי כמפתח לפתרון הסכסוך בין הצדדים ולכישלונה של ההנהגה הפלסטינית בטיפוח מחנה שלום ישראלי חזק. לדבריו, "התנועה הלאומית הפלסטינית נכשלה בכך שלא התמקדה בפרדוקסים (בחברה) הישראלית ובהולדת תנועה ישראלית חזקה המתנגדת לכיבוש."
"הבעיה הגדולה ביותר של הפלסטינים, למרות מאבקם הארוך והמר, טמונה בעובדה שבכל הבחירות הפוליטיות שלהם, הם כשלו מלהבין את חשיבות הפנייה לאויב. כך היה בנאומיהם הפוליטיים או בבחירות באמצעי המאבק. הסיבה לכך היא תרבות פוליטית הרואה באויב הציוני מקשה אחת, ובחברה הישראלית – חברה מתנחלת/צבאי שאין בה אזרחים. תרבות זו רואה בישות הציונית קסרקטין צבאי ותו לא או בסיס של האימפריאליזם במרחב הערבי, לא פחות ולא יותר."
נראה שכיאלי מכוון לצורת החשיבה העולה מתוך מאמריו של עבד אלחמיד. בניגוד לכיאלי, הרואה באופק פתרון פוליטי שבו הן היהודים והן הערבים החיים כאן יכולים לנצח, עבד אלחמיד רואה בסכסוך משחק סכום אפס שבו הפסדו של הצד הישראלי הוא בהכרח ניצחונו של הצד הפלסטיני.
"ההיגיון של שני קוטבי הסכסוך, הישראלי והפלסטיני, מחייב אותנו לקחת בחשבון עמדה אחת ואת הניגוד שלה. הקוטב הישראלי נוקט עמדה של דחיקת הפלסטינים, כך שאם ישראל מסרבת למדינה ומחלישה את התנאים לה ומונעת את הקמתה, הרי שטבעי שהצד הפלסטיני ידבוק במדינה ולא יקבל את המניעה הישראלית. הם מסרבים למדינה – אלא אם תהיה מדינה מושפלת – משום שהיא מכשילה את הפרויקט שלהם ופוגעת בשאיפות הקולוניאליסטיות שלהם. מחנה הימין המתנחלי, המשפיע בישראל, רואה במדינה הפלסטינית ניגוד לפרויקט הציוני ותחילת הספירה לאחור שלו."
סיכום
למרות ההבדלים הרבים בין גישותיהם של עבד אלחמיד ושל כיאלי כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני, נראה שיש ביניהם מכנה משותף: שניהם מאמינים בפתרון שעיקרו דקונסטרוקטיבי, ומקדישים תשומת לב מעטה יחסית במתווה מפורט וחיובי לעידן שלאחר הסכסוך. בכך טמונה חולשת עמדותיהם.
עבור כיאלי, פתרון שתי המדינות אפשרי רק כתוכנית מעבר לפתרון קבע בצורת מדינה אחת ליברלית ודמוקרטית – מדינת כל אזרחיה. פתרון שתי המדינות, לטענתו, הונחת על הציבור מלמעלה, ואינו נותן מענה לצורך הבסיסי של הפלסטינים בשוויון.
אומנם בקריאה שטחית מביע כיאלי תפיסת עולם אופטימית יותר שלפיה דו־קיום יהודי-ערבי אפשרי במרחב המשותף, אלא שהתביעה הטוטאלית שלו לשינוי פרדיגמה בצד הישראלי קשה הרבה יותר להשגה. הדברים נכונים שבעתיים לאור העובדה שהוא אינו מפרט כלל כיצד ניתן להפוך שני עמים היפר־לאומיים הנתונים בסכסוך לאומי מדמם כמאה שנה לחברה מתפקדת ומגובשת.
כיאלי טוען שעבד אלחמיד טועה גם לשיטתו הוא, אך אינו מספק תשובות טובות לשאלה כיצד מדינה דו־לאומית, או מדינת כל אזרחיה, תיתן מענה טוב יותר לנושאים שהוא מעלה:
"השאלה הנשאלת על ההיגיון שלך (עבד אלחמיד) היא: האם קיומה של מדינה פלסטינית בגדה וברצועת עזה על 22% מאדמת פלסטין פירושה שישראל תפסיק להיות מדינה קולוניאלית, מתנחלת וגזענית? ומה בדבר שאר בני עמנו מקרב הפלסטינים של 48'? האם הם חלק מעם פלסטין, או שמא הם חלק מעם ישראל? ומה לגבי הפליטים הפלסטינים? האם גם הם חלק מהעם הפלסטיני?"
אין ספק שהשאלות התיאורטיות הללו קריטיות עבור רובו של העם הפלסטיני. אבל לא ברור שמדינה אחת תוכל לפתור אותן. האם היהודים, שיהוו כמחצית מאזרחי המדינה האחת, יאמצו לחיקם את הפליטים הפלסטינים רק משום שהפלסטינים החליטו שמעתה הם נאבקים בציונות במקום בציונים? האם מאבק נגד אידיאולוגיה הוא תשתית מספקת לבניית אומה במאה ה־21? ברור שלא.
במובן זה, דווקא גישתו הפסימית יותר של עבד אלחמיד נראית קוהרנטית יותר. החברה הישראלית בעיניו היא חברה קולוניאליסטית, כובשת, חסרת תקנה. עם זאת, לא ניתן להביס אותה לגמרי, ולהשיב את המהגרים היהודים לארצות מוצאם (כפי שקיוו הפלסטינים שנים רבות). הרע במיעוטו הוא היפרדות: לא מתוך גישה של פשרה היסטורית (כפי ששווקו הסכמי אוסלו בשנים הראשונות), אלא מתוך הבנה קרה של מאזן הכוחות הבין־לאומי וכאקט של מאבק לאומי ושל שחרור.
"היכן האינטרסים המשותפים בין הקולוניאליסט לנכבש?" שואל עבד אלחמיד את כיאלי רטורית. אבל לפחות לעבד אלחמיד יש תקדימים היסטוריים להישען עליהם. אם הציונות היא אכן תנועה קולוניאליסטית, הרי שסופה הבלתי נמנע הוא סופן של התנועות הקולוניאליסטיות המערביות, שגם אם יתמהמה בוא יבוא. המתיישבים הצרפתים עזבו את אלג'יריה לאחר 132 שנה; הראג' הבריטי נמשך בהודו 89 שנה.
על איזה תקדים היסטורי יכול כיאלי להישען בבואו לתמוך בפתרון המדינה האחת שבה עם כובש בולע את העם הנכבש, השווה לו בגודלו, ומקים עימו מדינה מתפקדת? מדבריו של כיאלי עולה כי הוא אינו סבור שישראל היהודית היא "חברה קולוניאליסטית ותו לא". אבל כדי להתחיל לאתגר את הציונות כאידיאולוגיה לא מספיק לתקוף אותה במילים בוטות. יש להבין אותה לעומק, על חוזקותיה ועל חולושותיה, ובייחוד את מקור המשיכה שלה עבור יהודים שהגיעו ארצה מרקעים חברתיים וכלכליים שונים בתכלית. מדינה אחת מתפקדת תוכל בעתיד לצמוח רק מתוך שתי חברות המכירות זו את זו לעומק ומוכנות לוותר על ערכי יסוד לאומיים ודתיים בתמורה לחיים משותפים.
