מאמרים


תגיות
מאמר
תצלום אילוסטרציה (pixabay)
18.02.2020

להיות פליטה סודאנית במצרים

כתבת עומק על מצבם של פליטים סודאנים במצרים חושפת עד כמה הם מופלים ביחס לפליטים סורים, למשל. הסיבה לכך היא גזענות ותרבות מושרשת, שבגינה שחורים מוגבלים לעיסוק במקצועות מסויימים במדינה
מונא עלאם, סופרת ועיתונאית מצרית, סוקרת במאמר שהתפרסם באוקטובר 2019 באתר העצמאי א־ספיר אל־ערבי את מצבן של פליטות סודאניות במצרים. היא מביאה את סיפוריהן של כמה פליטות בשמות בדויים לצד ממצאים מחקריים ופרסומים מקצועיים על בעיית הפליטים הסודאנים בכלל, ועל בעיית הנשים הסודאניות בפרט. עלאם מקדימה כי אומנם בסיפורים ששמעה מופיעות בעיות דומות, אך לכל אחת מהנשים יש משהו שמייחד את סיפורה ואת אישיותה. את הנתונים הנוגעים לפליטים אספה עלאם בין היתר מפרסומיה של נציגות נציבות האו"ם לפליטים במצרים (UNHCR Egypt).
 
הסיפור הראשון הוא של נאילו בת ה־19, שמדברת בלהג מצרי כאילו נולדה במצרים. היא תלמידת תיכון שהגיעה מדרום סודאן עם משפחתה כשהייתה תינוקת, והצליחה להשתלב בחברה המצרית. היא צופה בערוצי הסרטים ומאזינה לזמרים מצרים ידועים. למרות גילה הצעיר, היא מגלה הבנה רבה בפוליטיקה ומודעת למצב בארץ מולדתה. לדבריה, הבורות הפושה בקרב הסודאנים היא הבעיה הגדולה ביותר, וזה מה שגרם לה להצטרף לפעילויות וליוזמות שונות שארגונים מקומיים ובין־לאומיים מקיימים עבור הפליטים, ובהן פעילויות שנועדו לשלב ילדי פליטים עם ילדים מצרים. גזענות והטרדה הן מהבעיות הבולטות שבהן נאילו נתקלת במצרים. כבר בגן הם זוכים ליחס משפיל. ברחוב זוכות ילדות ונשים לכינויים כמו שחורה או כושית, וההורים אינם יכולים להגיב, מפני שהם זרים, ומפני שהשלטונות עשויים לצדד בתושבי המקום.
 
נאילו עצמה זכתה ליחס שונה מצד חבריה בבית הספר, שכן בזכות השפה והתעניינותה הצליחה להשתלב לגמרי. היא אפילו סיפרה לכותבת על כך שלמדה מחבריה איך לרמות במבחנים. היא מותחת ביקורת על שיטות הלימוד המצריות, שאינן דואגות לתרבות האפריקאית, אלא מתמקדות במצרים. נאילו סבורה שאחד הדברים החיוביים אצל המצרים הוא הסתגלותם לזרים לאחר תקופה מסוימת. היא מדגימה איך פליטים סודאנים זוכים ליחס שונה מצד אנשים שונים, למשל יש מי שמשכירים להם דירות במחירים רגילים, ואילו אחרים מכפילים את המחיר. לטענתה, פליטות חשופות יותר להטרדה מינית מאשר המקומיות, שזוכות להגנה מצד קרוביהן. אצל נאילו עצמה, הטרדות מצד שכנים ובמיוחד מצד שכניהם המתבגרים ונסיונותיהם להיכנס אל ביתם, גרמו למשפחתה לשנות את מקום מגוריה.
 
כמו ילדי פליטים רבים, נאילו עבדה מגיל צעיר בכמה מקומות בשל מצב כלכלי קשה. במקומות אלו, הפליטים תמיד הוגבלו לתפקידים מסוימים ונחותים ממה שהיו רגילים בארצם, כך שהכנסתם קטנה. לדבריה, הילדים שנאלצים לעבוד, לרוב נתונים לניצול וליחס מחפיר. הצורך בכסף גורם לחלק מהבחורות לעסוק בזנות, והיא עצמה מכירה באופן אישי מישהי כזו - בת 19, אימא לשני ילדים, שנשואה לגבר שתיין בן חמישים, ואינה מקבלת כל סיוע. בקשה לסיוע אורכת חודשים, שכן דורשת להגיש טפסים שאינם תמיד בידי הנזקקים לסיוע.
 
סיפור נוסף הוא של נתאלי. אישה בשנות החמישים לחייה, מאזור הרי הנובה שבדרום סודאן, אחד ממוקדי הסכסוך במדינה. נתאלי גדלה במשפחה אמידה, אך הקשר עם בני משפחתה ניתק, והיא אינה יודעת עליהם דבר. בסודאן היא למדה בבית הספר גם על מצרים, בניגוד למצרים עצמה, שבה לא לומדים כמעט על סודאן, מה שמסביר לדעתה את הגזענות במדינה. נתאלי מאחלת לארצה עתיד טוב יותר, אך באופן אישי לא תחזור אליה, מפני שאינה יכולה נפשית לחזור לזוועות שחוותה. היא הגיעה למצרים לפני שלוש שנים והיא חיה עם ילדיה - הגדול בשנות העשרים והקטן לומד בתיכון. בעלה נהרג באחת ההתקפות על כפרי האזור, והיא עצמה נפצעה ב־2003 בזמן שכרעה ללדת. הם ברחו מההפצצה להרים, וכמה שנים לאחר מכן הצליחו לעבור לחרטום בעזרת הכנסייה שבה הייתה פעילה, שם הוציאה אישורים כדי לעבור למצרים.
 
בהתחלה היא עבדה אצל מאדאם שהתייחסה אליה בצורה לא יפה. את המאדאם הנוכחית היא לא תשכח לעולם, לדבריה, שכן היא מבינה את צרכיה ולא מורידה משכרה, גם אם היא אינה מגיעה לעבודה, ואפילו קנתה לה תנור חדש. נתאלי מחשיבה עצמה בת־מזל בזכות המאדאם הזו, אלא שמצבן של רוב העובדות במשק בית אינו כזה. היא מספרת שנשים רבות עובדות, ואילו הבעלים אינם מוצאים עבודה. אחרות איבדו את בעליהן במלחמה או עזבו עם ילדיהן, ואילו הבעל נשאר בסודאן. נתאלי מסתמכת על משכורתה מהמאדאם כדי לשלם דמי שכירות ועל קצבה כספית מנציבות האו"ם לפליטים לכיסוי הוצאות המחיה החודשית.
 
לפני יותר משנה הופסק הסיוע, ומפאת חוסר יכולתה לשלם את דמי השכירות, בעל הבית גירש אותה ואת ילדיה לרחוב. אחד העוברים והשבים ריחם עליהם ונתן להם מקום מגורים בשכר דירה מופחת. באותה תקופה, בנה ניסה למצוא עבודה באחת המסעדות ועבד שעות רבות באופן בלתי מוסדר. שכרו היומי היה פחות משלושה יורו. לדבריה, היא אינה מקבצת נדבות, אלא רק רוצה לספק את הצרכים הבסיסיים של משפחתה. פקידי הנציבות מזדהים עם מצבה הקשה, אך אינם עושים דבר, והסיוע מהכנסייה הוא סמלי.
 
נתאלי וילדיה הותקפו כמה פעמים ברחוב על רקע גזעני. לדבריה, חלק מהדברים שאומרים הילדים התוקפים מעידים על כך שהם חושבים שהיא אינה בן אדם. לדבריה עליהם ללמוד שאלוהים ברא גם את השחורים וגם את הלבנים. היא הגישה תלונות למשטרה, אך לשווא. ילדיה מושפעים נפשית ממקרים אלה, במיוחד בנה הצעיר, שמרבה לבכות. גם בתה נפגעה לאחר שהופסקו לימודיה בשל הפסקת מלגת הלימודים השנה. משרד הדוברות של הנציבות עדכן אותה שקשה לתת מלגות ללימודים פרטיים. מצד שני, ילדי הפליטים סובלים מגזענות בבתי ספר ממשלתיים, ואם הנציבות אינה מודיעה בזמן על ביטול המלגה, רבים מפספסים את מועד הרישום לבתי ספר ממשלתיים, ואז עליהם להגיש יותר מסמכים, והילדים נשארים בבית.
 
בשל בעיית תקציב, נציבות האו"ם לפליטים יכולה לסייע רק ל־20 אחוזים מן הפליטים, כלומר 80 אחוזים מהם חיים בתנאים קשים, ולרבים יש חובות. הנציבות מנסה לסייע רק לנזקקים ביותר, כמו מוגבלים או חולים שמשולבים במשפחות פליטים אחרות – מקרים שמספרם עלה בתקופה האחרונה. לפי הדוברים של משרדי הנציבות בקהיר, לא ניתן לסייע לכל הנזקקים, והם קוראים לגורמים המממנים להגדיל את הסיוע. לפי תוצאות מחקר של הנציבות מ־2018, ב־37.5 אחוזים מכלל המשפחות מאפריקה, מעיראק ומתימן, בראש המשפחה עומדת אישה, ויש שוני בין הסיוע שניתן לסורים לזה שניתן לפליטים מלאומים אחרים. יש לציין שעד סוף יולי 2019, מבין רבע מיליון הפליטים ומבקשי המקלט שנרשמו במצרים, 52 אחוזים היו סורים, ורק 18 אחוזים היו פליטים מסודאן.
 
תופעה שמוזכרת רבות כשמדברים עם פליטים, היא העובדה שרבים מהם נאלצים למכור כליה. ד"ר סין קולומב, מרצה למשפטים באוניברסיטת ליברפול, ערך מחקר חשוב על סחר באיברים בקהיר מההיבט המשפטי–חברתי. לדבריו, קהיר נחשבת לאחד השווקים העולמיים הגדולים ביותר בתחום זה. המחקר כלל 27 ראיונות שהתקיימו בין החודשים מאי–יולי 2014 עם מהגרים סודאנים, ובהם 13 פליטים שמכרו כליה. ראיונות התקיימו גם עם ארבעה מתווכים או סוחרים שגייסו אנשים למכור את כלייתם וכן עם כמה מומחים רפואיים ועם עובדי ארגונים לא ממשלתיים. רוב המוכרים היו נשים.
 
על פי המחקר, המצב הכלכלי והחברתי מביא את המהגר למכור כליה כמפלט אחרון, למרות הסכנות הכרוכות בכך. לדברי החוקר, רוב המרואיינות שנאלצו למכור כליה, היו אימהות רווקות לשניים עד חמישה ילדים, ואף שעבדו שעות ארוכות במשק בית, הכנסתן לא הספיקה לצורכי המשפחה ולמימון בתי ספר לילדים. המחקר כולל עדויות קשות של גברים ושל נשים, ובהן של אישה בשם אמירה, סודאנית העוסקת בשירותי מין, שקיוותה לשפר את חייה בכסף שקיבלה תמורת הכליה שמכרה. אישה אחרת בשם היבה מספרת שהחלה לסבול מכאבים חזקים בבטן לאחר הניתוח ולא הצליחה למצוא עבודה מלבד במועדוני לילה.
 
סיפור אחר הוא של מוואדה, שסובלת מנחת זרועו של בעלה, שמכה אותה ואת ילדיהם הקטנים, לדבריה בשל תנאי העבודה והלחצים הכלכליים שבהם הוא נתון מאז הגעתם למצרים לפני פחות משנתיים. ביום הראשון של חג הקורבן, הוא פגע בה באופן שדרש התערבות רפואית, ולראשונה היא התלוננה במשטרה, אך זו לא עשתה דבר עד עתה. מוואדה רוצה להיפרד ממנו, אך הנציבות אינה מספקת לה פתרונות. נציגיה רק אמרו שיסופק לה שכר דירה לתקופה של חודש אחד בלבד, אלא שמוואדה היא עקרת בית ואין ביכולתה למצוא עבודה קבועה. מה יהיה אפוא עם ילדיה? היא הייתה רוצה לחזור לסודאן כדי לחבור למשפחתה. ואכן, פליטים שהשאירו רכוש בסודאן נוטים לחזור אליה, אולם היא ובעלה מכרו הכול. בעלה מסרב לחזור, מפני שלדבריו הנציבות במצרים מספקת הוצאות לימוד וטיפול לילדיהם, שסובלים מאנמיה. מוואדה סבורה כי אילו הייתה בסודאן, מצבה היה טוב יותר, מכיוון שהייתה מוקפת בבני משפחתה, ואילו כאן הכול סגור בפניה והיא אינה יודעת מה לעשות.
 
סיפור נוסף הוא של סלווא, שהגיעה עם משפחתה למצרים ב־2014. ב־2016 היא הגישה בקשה להתגרש מפני שבעלה לא מצא עבודה והתמכר לסמים. השניים התגרשו סופית ב־2018 לאחר הליך ארוך בבתי המשפט. מה שעיכב את ההליך היה בקשת השופט לעיין בעותק המקורי של החוק הסודאני, שהועבר מהשגרירות הסודאנית, דבר שארך זמן רב. עכשיו סלווא מגישה בקשה למשמורת על שתי הילדות לאחר שהגרוש שלה, שהשתחרר מן הכלא לא מזמן, איים שייקח אותן. הבעיה היא שהמשמורת של האם לפי החוק הסודאני נמשכת עד גיל 9 לבנות ועד גיל 7 לבנים. סלווא חשה שחייה הפכו סיוט במצרים.
 
בארצה הייתה עקרת בית וכמעט שלא יצאה מביתה, ואילו עכשיו היא נאלצת לשאת לבדה באחריות, כשהקצבה מהנציבות מועטה ואינה מספיקה לכיסוי ההוצאות שלה ושל בנותיה. קצבה זו לא גדלה בשנים האחרונות, אף שמחירי המצרכים וההוצאות עלו; לכך יש להוסיף אתגרים שונים כמו קשיים לימודיים של אחת הבנות שדורשים טיפול מיוחד. מצב זה נותן את אותותיו בלחצים נפשיים ופיזיים שסלווא חווה, ואשר מתבטאים בקושי שלה לישון.
 
נתוני מחקר מ־2018 על משפחות הפליטים מאפריקה, מעיראק ומתימן שהתפרסמו מטעם נציבות האו"ם לפליטים, מראים למשל כי 25 אחוזים מהפליטים מחוסרי עבודה ו־35 אחוזים מהם עובדים בעבודות זמניות. 76.5 אחוזים מהמשפחות הפחיתו את מספר הארוחות, ו־36.7 אחוזים מהמבוגרים אוכלים פחות כדי לאפשר לילדיהם לאכול יותר. דוגמה למחסור זה מצויה בסיפורה של חנאן, אישה בשנות העשרים לחייה, הבכורה מבין ארבע אחיות. הן הגיעו למצרים בלוויית אימן לפני שלוש שנים, לאחר שנמלטו מאלימותו של האב, אך האם עד מהרה עברה לאירופה. מרגע שנודע לשכנים שהן גרות לבד, הן היו נתונות להטרדות. באחת הפעמים ניסה אחד מהם להתפרץ לביתן ולתקוף את נור, האחות הצעירה, בזמן שהשאר היו בעבודה. בעקבות זאת, הן עברו לעיר אחרת.
 
התנהגותו האלימה של האב השפיעה על כולן, בפרט על נור. הן נאלצו לעבור דירה כמה פעמים בעקבות כעסם של השכנים על התנהגותה של נור ועל בגדיה. שנה לאחר שהגיעו למצרים, בא האב מסודאן ועקב אחריהן, והן נאלצו לעבור שוב. במצרים, חנאן חשה בדידות והרבתה לבכות, אבל קיבלה סיוע נפשי ועסקה בפעילויות שונות שמארגנים מרכזי סיוע לפליטים. מבחינה כספית, האחיות מסתמכות על מה ששולחת האם כל חודש וכן על עבודתן במקומות שונים. חנאן אינה חשה בהבדל גדול בין החיים במצרים לבין החיים בסודאן, שכן בשני המקומות הייתה האחראית לענייני הבית ועבדה.
 
היא אינה מוטרדת מהקשיים הכספיים שכן הייתה רגילה לחיות בצמצום בסודאן. מה שמדאיג אותה הוא העתיד של אחיותיה, במיוחד הקטנה, שהשתנתה. הבנות מרגישות בחסרונם של ההורים, וחנאן מצליחה לישון היטב רק כשאימה מגיעה לביקור. כבר שנה שהאם לא יצרה עימן קשר, אפילו לא בחגים. חנאן נשאלה מה לגבי נישואים וענתה שקיבלה הצעה, אך היא חשה שהזמן אינו מתאים, שכן אחריותה נתונה לאחיותיה, והיא חוששת שמא תחזור על הטעות שעשתה אימה עם אביה.
 
נציבות האו"ם לפליטים וארגון Care הבין־לאומי (המתמחה בהגשת סיוע נפשי, חברתי ומשפטי לפליטים) דיווחו ב־2018 על 1,231 מקרים של אלימות מינית בקרב פליטים יוצאי אפריקה, עיראק ותימן. נתון זה פירושו 81 אחוזים מכלל המקרים שדווחו במדינה בשנה זו. מקרים אלה כוללים 696 מקרי אונס, והשאר מקרי תקיפה מינית, תקיפה פיזית, פגיעה רגשית ונישואים בכפייה. 267 מקרים מתוך כל המקרים בוצעו נגד ילדים; הרוב נגד בנות. מתוך כלל המקרים נגד הילדים, 107 הם מקרי אונס.
 
עלאם מביאה את דבריהם של כמה מומחים לנושאי פליטים כמו ד"ר חאמד א־תג'אני עלי, מרצה למדיניות ציבורית ויחסים בין־לאומיים באוניברסיטה האמריקאית בקהיר. לדבריו, המצב בסודאן אינו ברור, והרוב הגדול של הפליטים הסודאנים יישארו במצרים להערכתו עד שהמצב יתייצב בסודאן. חלק אולי יחזרו, אך באופן כללי המצב הכלכלי במצרים טוב יותר מאשר בסודאן. סדר העדיפויות של ממשלת המעבר בסודאן עתה הוא לנסות לשפר את המצב הכלכלי ואז את בעיית העקורים והפליטים. הוא מציין אף את הזכות של הסודאנים להכרה בין־לאומית ולהכרה בהם כפליטים, אך הנציבות מתקשה לכסות את כל המקרים, ותהליכי אזרוח באירופה הם איטיים מאוד.
 
אחמד חאמד, מאחת האגודות הציבוריות הפועלות בתחום הסיוע לפליטים בקהיר, אומר שמצרים נחשבת עבור פליטים רבים מדינת מעבר או מקום מגורים זמני ולא יעד סופי, שכן מטרתם היא לקבל אזרחות באירופה, בארה"ב או באוסטרליה. מובן שהמצב באירופה אינו אופטימי עבור פליטים, שכן הם עומדים בפני קשיים רבים, והימין הקיצוני שם שונא מהגרים.
 
עם זאת, במקום כמו גרמניה רואים בפליט הזדמנות להיפתח לתרבות חדשה ולא נטל. המדיניות שם היא לסייע לפליט עד שיהיה מסוגל לאחר כמה שנים לסייע למדינה בעצמו בעבודה ובתשלום מיסים. יש גם פעילויות רבות שמטרתן לשלב פליטים בחברה. בשונה מגרמניה, במצרים אין אפשרויות תעסוקה ואין רצון למצוא פתרונות כדי לשפר את המצב. נכון שחלק מהמשרדים דואגים לארגן פעילויות לפליטים, אך פעילויות אלו הן ספציפיות מאוד ופתוחות לאחוז קטן של פליטים. במצרים יש אומנם פרויקטים שמאורגנים לטובת הפליטים, אך הם אינם קבועים מכיוון שתלויים במימון. חאמד סבור כי בחברה המצרית באופן כללי יש בעיה לקבל פלורליזם תרבותי; וכי על תוכניות הלימודים להדגיש את ערכי הפלורליזם ורעיונות נוספים שיגרמו לאנשים לקבל את האחר.
 
לפי איאת אל־חבאל, עיתונאית מצרית שעוסקת בבעיות של פליטים ובעלת התוכנית "פליט טרנזיט", שמטרתה לתעד סיפורי פליטים במצרים, בעיות הפליטים זוכות להתעניינות מוגבלת בתקשורת המצרית, עניין צפוי בארץ שכוללת מאה מיליון תושבים, ומתוכם אחוז קטן של פליטים. התקשורת עוסקת בפליטים רק כשמדובר ביום הבין־לאומי לציון בעייתם או באירוע מסוים שקורה בסודאן ובמקומות נוספים. הסורים הצליחו להיות מעורבים ולהתאקלם בחברה המצרית יותר מהסודאנים אף שהסודאנים נמצאים במצרים זמן רב יותר.
 
 
אחת הסיבות לכך, לדעת אל־חבאל, היא ההשקפה הגזענית כלפי הסודאנים והתרבות החברתית שהתקשורת במצרים משרישה לאורך עשורים, ואשר כתוצאה ממנה הסודאני או האדם השחור מוגבלים לעסוק במקצועות מסוימים בלבד. לדעתה, חשוב לאפשר בתקשורת ביטוי רחב יותר לבעיות של הפליטים; חשוב ביותר להתרחק משימוש בביטויים גזעניים, ושהעיתונאי יהיה מודע למונחים ולמושגים הקשורים בבעיה, כמו ההבדל בין פליט למי שמבקש מקלט ולמהגר. כמו כן, חשוב לדאוג להעברת מסר לציבור שקיומם של פליטים במצרים אינו עניין שלילי, כי אם דווקא מועיל וחיובי לחברה.

בשיתוף עם מאמרים נוספים