מאמרים
מאמר
לוחם פולסריו בן 65 במדבר סהרה (צילום: רויטרס)
30.12.2020

הסהראווים במרוקו: האמנם "כיבוש תמורת כיבוש"?

לצד מספר נקודות דמיון בין המקרים – עקירת אלפים, התנחלות בשטח הכיבוש, חומת הפרדה והתקוממות של האוכלוסייה הכבושה באמצעות ארגון התנגדות – רב השונה בין מצב הסהראווים במרוקו למצב הפלסטינים בגדה. הנה הוא בתמצית
ההסכם המדיני הנרקם בין ישראל למרוקו הציף שיח על "כיבוש תמורת כיבוש". הכנָסת שני המקרים האלה לאותה הקטגוריה מובנת, אך עלולה להסתיר הבדלים עצומים. למעשה אלו שני סוגים של דיכוי: במרוקו מדובר בניסיון להטמעה כפויה של מיעוט לאומי, לרבות מאמץ למחיקת זהותו הנבדלת (הצד החיובי של המאמץ הזה הוא צמצום ההפליה של בנות ובני המיעוט), ואילו בישראל מדובר בניסיון לדחוס מיעוט לאומי במרחב מוגבל, וגם לשבור את זהותו ואת שאיפותיו הלאומיות, והתוצאות הן נישול, הדרה והפליה, אך קצת פחות מכך התערבות בזהותו הלאומית של הקולקטיב. סוגי הדיכוי השונים זה מזה עשויים להשפיע גם על האלימות הפוליטית הנובעת מהסכסוכים הקשורים בהם.
 
לכאורה שליטתה של מרוקו במערב סהרה מזכירה מאוד את השליטה הישראלית בגדה המערבית: יישוב מתנחלים מרוקאים בשטח הכיבוש (עד שהם נהפכו לרוב והסהראווים ילידי השטח נעשו מיעוט); עקירת אלפי סהראוויים בעת הכיבוש, ו"אינתיפאדה" של המקומיים באמצעות ארגון חזית הפוליסריו.
 
היבט דומה נוסף הוא שמרוקו אפשרה לחזית הפוליסריו לשלוט בחלק משטח מערב סהרה וקבעה חומת הפרדה בין השטח הזה ל"נתח" שנותר בשליטתה. עם זאת, יש להזכיר כי שטחי A ו־B החצי­־אוטונומיים בגדה, אינם שטח רציף אלא מאות מובלעות קטנות מקוטעות שאי אפשר לעבור ביניהן בלי לעבור בשטח שבשליטה ישראלית, ואין להם מוצא לָעולם שלא דרך מעברי גבול בשליטת ישראל (שלא פעם מונעת ללא הסברים יציאת פלסטינים לחו"ל). לעומת זאת, השטח שבשליטת הפוליסריו רציף ונתון לשליטה מלאה של הארגון, לרבות שליטה במעברי הגבול – חלק זה של מערב הסהרה הוא מדינה דה־פקטו, הגם שאין בו הכרה בין־לאומית.
 
בניגוד לפלסטינים בגדה שאינם אזרחי המדינה השולטת בהם בפועל – מדינת ישראל – הסהראוויים החיים בשטח שבשליטת מרוקו הם אזרחי מרוקו לכל דבר, ומוחמד מלך מרוקו מנצל את העובדה הזאת כדי לצאת נגד הבדלנים הרוצים בעצמאות, באומרו: "אדם לא יכול ליהנות מהזכויות הנובעות מהאזרחות [המרוקאית] ובה בעת לרקום מזימות עם אויבי המדינה". עם זאת, כמו שהיה נהוג בעבר כלפי הפלסטינים אזרחי ישראל – ולהבדיל מהפלסטינים בגדה – בתעודת הזהות המרוקאית שלהם מוצג מוצאם הסהראווי, כאילו כדי לסמן את השונות שלהם. לסהראווים זכות הצבעה לפרלמנט המרוקאי וחלק מנבחריו הם סהראוויים. כידוע, זכות מקבילה – לבחור ולהיבחר לכנסת – אין לפלסטינים בגדה. אומנם להצבעה לפרלמנט חשיבות מוגבלת במשטר מלוכני, אך לפרלמנט המרוקאי יש בכל זאת לא מעט סמכויות (שאף התרחבו בעת האחרונה), ולמעמד האזרחי יש חשיבות.
 
מבחינת חופש התנועה, במחלקת המדינה האמריקאית גורסים כי במרוקו אין הגבלה של חופש תנועה, גם לא של מיעוטים. זאת לעומת מגבלות התנועה הקשות המוטלות על הפלסטינים בגדה בכניסה לישראל, לא פעם אפילו במעבר בין חלקי הגדה, ובוודאי במעבר בין הגדה לרצועת עזה. נוסף על כך, כאמור, לסהראווים דרכון מרוקאי לכל דבר, בניגוד לפלסטינים שלאינם אוחזים בדרכון ישראלי, אם כי יש לציין שאף שמדובר באקט שוויוני, כביכול, מדיניות זו מציבה גם בעיות בפני הסהראווים, בעיקר אלו הגולים באירופה, הנדרשים לבירוקרטיה המרוקאית כדי להסדיר את מעמדם החוקי.
 
היחס לגולים שונה בשני המקרים: לפי מחלקת המדינה האמריקאית השלטונות המרוקאיים מעודדים גולים סהראוויים לשוב למערב סהרה (אם כי בתנאי שיצהירו שהם מכירים שהשטח מרוקאי); בניגוד גמור לכך, ישראל מטילה מגבלות רבות על שיבת גולים פלסטינים לגדה –במיוחד מי שעזבו את הגדה לפני 67', אך גם פלסטינים (להבדיל מיהודים) תושבי מזרח ירושלים שעברו להתגורר במדינה אחרת לתקופה של מעל שבע שנים צפויים לאבד את המעמדם.
 
ההיגיון בכיבוש המרוקאי הוא, כאמור, היגיון של האחדה והטמעה כפויה, של מרוקניזציה בכוח של הסהראוויים. ברוח זו מלמדים בבתי הספר הסהראוויים את תוכנית הלימודים המרוקאית, ומשתמשים בדיאלקט המרוקאי, או בצרפתית, ולא בשפת הסהראוויים, החסאניה (Hassanyia), המודרת גם במוסדות מנהליים ומסחריים במרחב.     
 
במובנים אחרים דיכוי הסהראווים חריף מזה של הפלסטינים וכולל התעמרויות רבות בחופש ההתאגדות, ועינויים והעלמה של מתנגדים פוליטיים. עם זאת, Human Rights Watch גורס כי ייתכן שמהלכים אלו הם חלק מדיכוי ההתנגדות לשלטון במרוקו באופן כללי.
 
דיכוי הסהראווים מתמקד בדיכוי זכותם להגדרה עצמית, וצורת מאבקם בכך השתנתה בהדרגה ממאבק מזוין לשאיפה לשחרור לאומי באמצעות משאל עם, ולבסוף עברה לשיח זכויות אדם ולדרישות במסגרת זו. בניגוד למאבק הפלסטיני, בשנים האחרונות כמעט שלא הייתה אלימות מצד הסהראווים, אלא התמקדות במחאות. עם זאת, בנובמבר האחרון, עוד לפני הכרזת טראמפ, לאחר שהצבא המרוקאי ירה במפגינים לא אלימים, הודיעו הסהראווים על חזרה למאבק מזוין. ההכרזה טרם התבטאה בהתלקחות של ממש, אבל העתיד ללא ספק מתוח, והקשר בין הפרת זכויות אדם והסיכוי לאלימות פוליטית – ברור.
 
אם כן, השליטה המרוקאית במערב סהרה עמוסה בהפרות חמורות של זכויות אדם וגם בהפליה, אם כי במידה פחותה בהשוואה לפלסטינים בגדה, בעיקר משום שמעמדם הרשמי של בני המיעוט הסהראווי הוא של מרוקאים לכל דבר. גם מבחינות נוספות הסהראוויים מופלים פחות מהפלסטינים. אומנם דיכוי שפירושו הטמעה כפויה פוגע בזהות הקולקטיבית שלהם – וזו פגיעה לא מבוטלת – ובכל זאת היא מאפשרת לפרט המוכן להתיישר פתח לחיים הגונים. לפלסטינים בגדה אין אפילו האפשרות הזאת. מצב זה יוצר תמריץ חזק יותר לנקוט אלימות פוליטית, כי אין ברירה, משום שגם פלסטינים שאינם מאתגרים את השלטון כלל – סובלים. זהו גם מסר חשוב לקהילה הבין־לאומית – חשוב להסתכל מעבר לקטגוריית ה"כיבוש" ולבחון גם את מצב זכויות האדם.
מאמרים נוספים