מאמרים

מאמר
ילדים ברצועת עזה. פיקסביי
31.07.2019

מה עושים הילדים בעזה בחופשת הקיץ?

הילד נעץ מבטו במחנה שליד המזבלה וצחק: "המקומות האלה מיועדים לילדים עשירים", כותב העיתונאי העזתי עבדאללה אבו כמיל, שבדק את מחנות הקיץ המוצעים לילדי עזה. ומה דעתו על המחנות שמפעילים חמאס והג'יהאד האסלאמי?

העיתונאי העזתי עבדאללה אבו כמיל פותח את מאמרו, שפורסם ב־24 ביולי 2019 בעיתון הלבנוני א־ספיר אל־ערבי, בנתון סטטיסטי רשמי של הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה: מספרם של הילדים עד גיל 18 ברצועת עזה הוא 951,654, ושואל: היכן ילדי עזה מבלים את הזמן הפנוי שלהם, במיוחד בחופשת הקיץ? 

לפי אבו כמיל, מהרגע שסוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלסטין (אונר"א) הודיעה על אפשרות לרשום את תלמידי בתי הספר לפעילויות שהיא מארגנת, נרשמו מאות ילדים כדי ליהנות בחופשה היקרה הזו, אך למעשה הילדים ברצועת עזה אינם מבלים את חופשתם במקומות רגילים כמו בתי נופש או בתי הבראה, אלא חוזרים לבית הספר שלהם. זה אותו בית הספר שעזבו שבועות ספורים קודם לכן, ושהיה מקום מפלטם היחיד מסבבי ההפצצות הישראליות שאילצו אותם לעזוב את בתיהם בתקיפות על הרצועה ב־2014 ("צוק איתן"). למרות זאת, הילדים מנסים לשכוח את האירועים המצערים הללו כדי לחזור ולשמוח.

סוכנות אונר"א היא הגורם שדואג יותר מכולם לבילויים של הילדים ברצועת עזה. ב־2011 הוציאה אונר"א כ־10 מיליון דולר לטובת מחנות הקיץ שהיא מארגנת כל שנה ברצועה, שבהם שוהה המספר הגדול ביותר של תלמידים שמוערך ב־260 אלף. פה יש מקום להזכיר את המשבר הכלכלי שממנו סובלת הסוכנות לאחר שארה"ב עצרה את תשלום החלק שלה בתקציב הסוכנות, מה שגרם לצמצום בהוצאות על מחנות הקיץ בשנים האחרונות בכרבע - בשיעור של 2.5 מיליון דולר, ובעקבות כך לירידה במספר התלמידים המשתתפים לפחות מ־160 אלף. בגלל המשבר הכספי שאליו נקלעה הסוכנות, היא הסתפקה בארגון של כמה פעילויות בקיץ שהיו קצרות בהשוואה לפעילויות אחרות שהייתה רגילה לארגן מדי שנה. המחנות הללו פועלים לפי תוכנית מאורגנת הכוללת פעילויות בידור ולימוד שעוזרות לילדים לשחרר לחץ ולפתח את יכולותיהם.

מן העבר השני של המתרס, כותב אבו כמיל, מצויים תנועת ההתנגדות האסלאמית (חמאס), הג'יהאד האסלאמי וועדות ההתנגדות העממית, שמקיימים מחנות קיץ משלהם, עם פעילות בידורית בניחוח צבאי, הכוללת אימון של חלק מהילדים לשאת נשק ולעסוק בפעילות צבאית. כמה מומחים הזהירו מכך שבמחנות אלה הילדים מתרגלים לשיטות של אלימות. העמידה תחת קרני השמש הקופחת במשך שעות ארוכות, מזכיר אבו כמיל, היא אלימות בפני עצמה.  

אבו כמיל מפרט את שיטת העבודה של התנועות השונות במחנות הקיץ: בסיום כל שנת לימודים, מארגנות תנועות חמאס והג'יהאד האסלאמי את מחנות הקיץ שלהן, המיועדים לתלמידי כל בתי הספר. במהלך חודש יולי, נערכו מחנות של החמאס תחת הכותרת "חיל החלוץ לשחרור". לפי הכותב, ניתן היה להניח שמחנות אלה יכללו פעילות בידורית, במיוחד לאור הסגר הישראלי שממנו סובלים תושבי הרצועה מאמצע 2007, אלא שסעיפים מסוימים בתוכנית של המחנה מעידים על נושאים פוליטיים, צבאיים וטקטיים רבים. אופיים זה של המחנות הצבאיים הביא הורים רבים שלא ניתנה להם הזדמנות לשלוח את ילדיהם למחנות של אונר"א או למחנות של ארגונים פרטיים, לסרב לצרף את ילדיהם.

ארגונים אלה, מוחה אבו כמיל, מכניסים את הילדים למסגרת כופה המבוססת על האידיאולוגיה של הארגון שמפעיל את המחנה. בכך, כותב המחבר, הם מפרים את הקונצנזוס הלאומי שנגזר מ"הסכם זכויות הילד", הקורא להשרשת המונחים "אי־אלימות, סובלנות וחוסר ניצול".

כיצד אם כן מבלים מאות אלפי הילדים עד גיל 18 ברצועה את החופשה שלהם? חלקם, כותב אבו כמיל, השתתפו בתהלוכות השיבה ושבירת המצור שנערכו מדי שבוע מאפריל 2019 לצד גדר המערכת סביב הרצועה. מבין המשתתפים בתהלוכות הללו, נהרגו 360 ילדים וכ־17,850 נפצעו, כך לפי משרד הבריאות הפלסטיני.

אבו כמיל סוקר במאמרו מקצועות שילדים עוסקים בהם אף שאינם מתאימים לגילם. לפי נתונים של מיפוי כוח העבודה לשנת 2018, 1.3% מן הילדים ברצועת עזה עובדים תמורת שכר או ללא שכר. אבו כמיל נפגש עם נער בן 14, שחולם לעסוק בחופשה בתחביב שלו – ציור, ומקווה לבלות את החופשה במשחק עם חבריו מבית הספר, אבל לדבריו: "ספסל הלימודים מקרב בינינו, ואילו החופשה מרחיקה". הנער צריך להתייצב בכל בוקר בשעה שש לעבודה בריצוף ובהכנת בטון לציפוי מבנים. תמורת עבודתו המפרכת, הוא מקבל שכר יומי בסך 15 ₪, ולפעמים גם 20 ₪, כלומר 6 דולרים, וזאת מכיוון שהוא פועל ולא עובד מקצועי. במקרה אחר, נפגש הכותב במבואות הנמל בעזה עם ילד כבן עשר שמוכר תה וקפה מהבוקר עד חצות, ואילו חברו לוקח ילדים לטיולים קצרים במכונית חשמלית תמורת תשלום.

מקום נוסף שעליו מספר אבו כמיל הוא המזבלה במרכז העיר. במרחק מטרים ספורים ממנה, נערך מחנה קיץ לילדים, ובו הם לובשים מדים אחידים, ועליהם סיסמת המוסד המארגן את המחנה. הילדים מצטרפים למחנה תמורת תשלום של כ־10 דולרים לילד. למעשה, הם בני מזל מכיוון שלידם, ילד בנעליים מרופטות שעל כתפו שקית ניילון, עובד בליקוט של מיכלי פלסטיק מתוך ערמות הזבל או של כל מה שאפשר למכור. למרות זאת, על פניו חיוך מכיוון שהוא יכול לפרנס את משפחתו בת 12 הנפשות, שכבר אינה מקבלת קצבאות ממשרד הרווחה. לדברי הילד, בכל יום הוא נותן לאימו 15 ₪, שהם כ־4 דולרים. אבו כמיל כותב כי הילד נעץ מבטו במחנה שליד המזבלה וצחק: "המקומות האלה מיועדים לילדים עשירים", ואז המשיך לחפש אחר משאת נפשו, היינו מיכלים נוספים.

לפי סקר הוצאות וצריכה של המשפחה, שיעור הילדים העניים בפלסטין עלה באופן כללי מ־27% ב־2011 ל־31% ב־2017, אז הגיע מספרם לכ־645 אלף; 53% מהילדים העניים הם מרצועת עזה, ו־34% מילדי עזה סובלים מעוני מרוד.

את המקומות שניתן לבלות בהם ברצועת עזה בחינם או בתשלום סמלי אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת, חותם אבו כמיל. כיכר החייל האלמוני במרכז העיר עזה היא כנראה המקום המפורסם בין המקומות החינמיים בגלל הנהירה ההמונית היומיומית אליה עד שהיא מתמלאת עד אפס מקום בתושבים ובילדיהם. לעומת זאת, הפארק העירוני בעזה, שיש להניח שבעתיד הכניסה אליו תהיה ללא תשלום, גובה מכל ילד כרבע דולר על כל ביקור בו. גם חוף הים של עזה, למרות מימיו המזוהמים, נחשב מקום ביקור פופולארי לילדים במהלך הקיץ.


בשיתוף עם מאמרים נוספים