מאמרים

מאמר
ביקור הסנטור אובמה ביד ושם, 2008 (אבי אוחיון, לע"מ)
16.02.2020

השואה היא אירוע נורא מכדי לנצלו לפוליטיקה

הוא מתנגד נחרץ להכחשת שואה, וסבור כי היא אכן אירוע היסטורי מובחן העומד בפני עצמו. עם זאת, הפובליציסט המרוקני עבדאללה אל-חימר סבור כי מדינת ישראל מציגה את השואה באופן חלקי ומגמתי לצרכים פוליטיים
עבדאללה אל־חימר, פובליציסט מרוקאי, מפרסם באל־קודס אל־ערבי ניתוח ביקורתי של תפקידו של מוזיאון יד ושם בנרטיב הציוני. אל־חימר פותח בציטוט מעורר הסערה של חברת בית הנבחרים האמריקאי רשידה טליב, שבו התייחסה לשואה כאל חלק מרצף אירועים היסטוריים שהביא סבל רב גם לאבותיה הפלסטינים "בשם הניסיון לייצר מקלט בטוח ליהודים אחרי השואה". הוא סבור שהנרטיב המוצג במוזיאון מדחיק ומתעלם ממשמעות זו של השואה כאירוע בעל הקשר היסטורי רחב.
 
מיהם קורבנותיה של השואה? התשובה נובעת אף מההגדרה שבוחרים למושג שואה. ההגדרה האקסקלוסיבית של השואה כרצח העם היהודי או כשואת היהודים, מעניקה תשובה אחת. הגדרתה כרצח העם שחוללו הנאצים בכל מי שהיה שונה או לא נאצי, תעניק תשובה אחרת. לפי ההגדרה שמציע אל־חימר, השואה היא הרצח ההמוני שביצעו הנאצים בסתירה לכל ערך דתי והומניסטי, ואין משמעותו רק שואת היהודים אלא גם שואתן של קבוצות מיעוטים נוספות, ובהן אנשים עם צרכים מיוחדים, הומוסקסואלים בני גרמניה, וכן קורבנות פולנים וסובייטים, שמספרם מגיע לכמה מיליונים.
 
יד ושם אינו מוזיאון כיתר המוזיאונים, קובע אל־חימר. אם רוב המוזיאונים מציגים את מוצגיהם – תמונות ארכיון, סרטים, יצירות אומנות או מוצגים ארכיאולוגיים בזיקה למקום שבו הם פועלים, לתושביו ולזהותו, הרי שיד ושם אינו כזה. לדבריו, יד ושם מנציח מאורעות שהם תולדה של גזענות אירופית. מיקום מוזיאון להנצחת השואה במרחב מזרחי שאינו מקום התרחשותה, הוא עיוות של ההיסטוריה המקומית. הסאב־טקסט של הקמת המוזיאון להנצחת השואה דווקא בירושלים הוא, לטענתו, קישור של השואה עם פלסטין וטשטוש ההקשר המערבי שלה.
 
טשטוש כזה משרת את הנרטיב שלפיו מדינת ישראל הוקמה כתגובה אלוהית על השואה. כדי שנרטיב זה יוכל להתקיים, טוען אל־חימר, לא ניתן להשלים עם העובדה שהפלסטינים, שהוקרבו במסגרת העונש האלוהי בתגובה לשואה, אינם מחולליה. טענותיו של אל־חימר סובבות בעיקרן סביב אי־קוהרנטיות מסוימת שהוא מזהה בהצדקה הציונית למדינת ישראל, והיא יסודית בעיניו: לפי הסיפור הציוני, הנאצים הם החוטאים, אוכלי הבוסר, אך מי ששיניו קהות אינו הנאצים או צאצאיהם, אלא עם אחר בצידו השני של העולם - הפלסטינים. לכן, הנרטיב הציוני, באמצעות מוזיאון יד ושם בין השאר, מלהק את הפלסטיני לתפקידו של הנאצי. ניתן לראות זאת, לפי אל־חימר, בדימויים הבולטים שבהם משתמש הקולנוע הישראלי, שהפכו לסימני ההיכר שלו. עם זאת, הוא אינו מציין מהם אותם דימויים או את שמות הסרטים או הבמאים שהשתמשו בהם.
 
אל־חימר מצביע על כך שאף אחת ממסגרות הפעילות המגוונות של מוזיאון יד ושם - שהוא מונה בפרוטרוט, ובכללן: מכון המחקר והארכיון, הספרייה וההוצאה לאור – אינה מתייחסת לאירועי טבח שכוונו כלפי האוכלוסייה הילידית הפלסטינית. אם הקמת מדינת ישראל מקיימת יחס סיבתי עם השואה שאירעה לעם היהודי, הרי שגם אירועים של פגיעה בזכויותיהם של התושבים הפלסטינים שאירעו במסגרת תהליך הקמתה של המדינה לאחר השואה, הם תולדה היסטורית של השואה, ולכן ראוי לספרם במסגרת תיעוד היסטורי אמין. הבחירה של מוזיאון יד ושם להימנע מלספר חלק זה בסיפור, סבור אל־חימר, היא לא רק הצגה חסרה של הסיפור ההיסטורי וסילוף שלו, אלא היא אף מוכיחה שתכלית קיומו של מוזיאון יד ושם איננה העמדת תיעוד היסטורי מדויק ומקיף ככל הניתן לשואה.
 
אל־חימר סבור כי לאמיתו של דבר, תכליתו הבסיסית של מוזיאון יד ושם היא עיצוב זכר השואה באופן שיצדיק את מדינת ישראל ולא מעבר לכך. העיסוק של הציונות בשואה ובהנצחתה הוא לשיטתו כלי להשגת פיצויים ותמיכה כספית מאירופה ומאמריקה, כמו ההקלות על הגירת יהודים לארץ הקודש לקראת ההכרזה על הקמת המדינה היהודית.
 
אל־חימר סבור שההצגה של השואה על ידי מדינת ישראל כמאורע חד־פעמי ועל־זמני וכסטייה מחוץ למסלולה הרגיל של ההיסטוריה, היא חלקית ולכן שגויה. הוא מביע התנגדות נחרצת להכחשת שואה, ופונה לפתרון של התבוננות על השואה גם כאירוע היסטורי מובחן העומד בפני עצמו, בדומה לתפיסה הציונית, אך גם כחלק מהקשר היסטורי רחב.
 
כך למשל, מדגים אל־חימר התייחסות לחלק מההקשר היסטורי של השואה: האידיאולוגיה הנאצית לא התגבשה בחלל ריק, אלא צמחה משורשים עמוקים בתרבות האירופית. האידיאולוג הנאצי אלפרד רוזנברג תיאר במהלך משפטי נירנברג כיצד גיבש את השקפותיו - לראשונה התוודע לרעיון ה"על־אדם" בספר על הקולוניאליסט האנגלי הוריישו קיצ'נר; ואת רעיון "הגזע העליון" שאב מספרים של האנתרופולוג האמריקאי מדיסון גראנט ושל החוקר הצרפתי ג'ורג' ואשה דה לפוג'. השקפתו על גזע, כך צעק במשפטו, היא תוצאה של ארבע מאות שנות מחקר מדעי מערבי. גם היטלר שאב רבים מרעיונותיו ממחקרים אימפריאליסטיים שהתפשטו באירופה בזמנו. אף היהודים האירופאים אינם חומקים מהקישור לצדדים פחות מחמיאים של התרבות המערבית בניתוח של אל־חימר. הרעיון שהעם היהודי הוא עם נבחר או עם בעל זכויות מוחלטות, הוא טוען, שורשיו בתפיסה מערבית אאוגנית.
 
לעומת זאת, טענות על אנטישמיות ערבית, כהמשך לאנטישמיות האירופית, אינן מקובלות על אל־חימר כלל. הוא מזכיר כי האנטישמיות הרעיונית של הנאצים לא פסחה גם על הערבים, וכי בקרבות סביב הקמת מדינת ישראל, הערבים הגנו על עצמם מפני הפלישה הציונית, ויש להתייחס אליהם כאל מותקפים ולא כאל תוקפים.

בשיתוף עם מאמרים נוספים