מאמרים
מאמר
צילום אילוסטרציה:פיקסהביי
02.02.2021

בחירות 2021: מוצרים כפולים בסופרמרקט המפלגתי

מגמת הכפילות בין מפלגות שאוחזות בעמדות זהות, רק בגלל האגו של ראשיהן או בגלל תחושת שונוּת מדומיינת, מגיעה במערכת הבחירות הנוכחית לשיא
כולנו מכירים את ההרגשה – אנחנו עומדים מול המדף בסופּר ומנסים לבחור בין שני מוצרים זהים כמעט, או יותר. לעיתים אנחנו בוחרים באקראי, לעיתים מעדיפים את אחד מהם בשל הבדלים קטנים שאנחנו מוצאים, לעיתים – בעקבות מיתוג מוצלח יותר. הבחירות לכנסת בסוף מרץ הקרוב מזכירות את חוויית הקנייה בסופרמרקט – סופרמרקט של המפלגות. תופעה זו הופכת את המפלגות לסוג של מוצרי מדף, שהלקוחות (הבוחרים) נדרשים להעדיף אחד מהם על פני אחרים הדומים לו מאוד. כמעט כל המפלגות המתמודדות היום ומגדירות את עצמן ציוניות הן פרי יוזמה של איש אחד, או של קבוצה קטנה של אנשים (כמעט תמיד גברים), המאיישים את הרשימות בעצמם ומשלבים בהן פליטים ממפלגות אחרות וכוכבים ממגוון תחומים ציבוריים ועסקיים, וכוחם היחיד של המועמדים האלה מבוסס על נאמנות למנהיג ולמוצר שהוא מציג. בלי בחירות מקדימות (פריימריז), אין לרשימות האלה יכולות ייצוגיות, אלא רק יכולת להביע מה שראש הרשימה חושב שמייצג את רצון העם.
 
מגמה זו אינה חדשה, אך היא הולכת ומתעצמת מאז פיזור הכנסת האחרונה, וכל גוון בין הימין הקיצוני למרכז (השמאל רלוונטי פחות בהקשר הזה) מיוצג על ידי שני כפילים או יותר. ברוב המקרים המפלגות החדשות מבוססת על חוסר יכולתם של הפוליטיקאים לוותר על האגו, או על המחשבה המוטעית שהם מציעים משהו חדש, ולהסכים על רשימה משותפת. שום מפלגה כמעט לא הוקמה בעקבות צורך ציבורי אמיתי. להלן תיאור של כמה מהכפילים האלה. 
 
ימינה (בראשות נפתלי בנט), הציונות הדתית (בראשות בצלאל סמוטריץ') והבית היהודי (בראשות חגית משה)
ההיסטוריה של השברים בין הזנים השונים של מה שפעם היה המפד"ל היא שילוב של חוסר רצון של בנט לציית לרבנים בציונות הדתית, ושל מחוסר היכולת של בנט וסמוטריץ' להגיע להסכמה בנוגע לאיוש רשימה משותפת. נוסף על כך, ישנם הבדלים קטנים בין גישתו של בנט – שמנסה למתג את עצמו כממלכתי יותר וכמי שעוסק גם בבעיות כלכליות־חברתיות של כלל ישראל, לבין האחרים, הנמצאים עמוק יותר בתוך הזרם המשיחי של הציונות הדתית.
 
תקווה חדשה (בראשות גדעון סער) ותל"ם (בראשות משה יעלון)
נדמה שהבדל היחידי בין שתי מפלגות האלה הוא העיתוי שבו הבין כל ראש מפלגה שהוא כבר אינו יכול לשתף פעולה עם השחיתות ועם פולחן האישיות של ראש הממשלה נתניהו. מכיוון שהפרישה של סער מהליכוד טרייה יותר, נראה כרגע שכוחו האלקטוראלי משמעותי יותר. לעומת זאת, יעלון עזב את נתניהו "מזמן" וכבר הספיק לעזוב עוד שתי שותפויות אחרות – עם כחול־לבן ועם יש עתיד – ולכן, המותג שלו נשחק. בינתיים, יעלון עשה את הדבר הנכון והסיר את מועמדותו – האם יהיה בזה כדי לבשר את הבאות מצד ראשי מפלגות נוספים?
 
כחול־לבן (בראשות בני גנץ), יש עתיד (בראשות יאיר לפיד), מפלגת הישראלים (בראשות רון חולדאי) ותנופה (בראשות עפר שלח)
כאן נולדה רביעייה, בן היתר, בגלל סכסוכים אישיים פנימיים והרצון להיות הטרנד החדש. במגרש הזה התחרות רבה – מי יכול למתג את עצמו כקיצוני יותר במרכזיות שלו. כאשר הקים את מפלגת יש עתיד, לפני קצת פחות מעשור, הפך יאיר לפיד לאומן הגדרת "המרכז" – שילוב של פטריוטיות, חתירה לניקיון כפיים, טיפול בבעיות מעמד הביניים, התעלמות מהבעיה הפלסטינית והתקפות על ארגוני זכויות אדם, בתוספת התקפות על הימין הקיצוני ועל החרדים. העלייה המטאורית וההתרסקות הכואבת של כחול־לבן מדגימה עד כמה היה הכפיל של יש עתיד – בנוסח ביטחוני ובלי היכולות הפוליטיות של יאיר לפיד – מיותר לחלוטין. השחקן החדש במגרש הזה הוא רון חולדאי, שאינו מציע שום דבר שונה מקודמיו, אך מבליט במיוחד את מלחמת הזהויות בבחירת שם מפלגתו (מי שמגדירים את עצמם "ישראלים" מול מי שמגדירים את עצמם קודם "יהודים"). חולדאי הדגיש את החתירה למרכז הקיצוני ואת המיתוג הפוסט־אידיאולוגי בהשקה של מפלגתו כשהצהיר, "אני לא ימין ולא שמאל, אני של כולם", ובכך הגדיר את עצמו כמֵכל ריק של "ישראליות", שכל מי שמרגיש ישראלי יכול להשליך לתוכו מה שבא לו. ייתכן שעלייתו והתרסקותו של חולדאי תהיה מהירה הרבה יותר משל גנץ וכחול־לבן.
 
מפלגת העבודה ומר"צ
למרות הדמיון האידיאולוגי, ובמיוחד לאחר בחירת מרב מיכאלי ליו"ר מפלגת העבודה, מפלגות אלו אינן כפילות ממש. אומנם, אף שהעבודה מיתגה את עצמה בעבר כמרכז, הן נלחמות ביניהן כעת על אותו קול שמאלני־ציוני, אולם לכל מפלגה מסרים שונים במקצת ומיתוג אחר. 
 
הליכוד
הליכוד של היום היא המפלגה הציונית היחידה שאין סיכוי שתיוולד לה כפילה. הסיבה העיקרית לכך היא שהמפלגה הזאת סובבת בשנים האחרונות סביב פולחן האישיות וההערצה לראש הממשלה נתניהו, וממוקדת בהישרדות הפוליטית שלו וברצון למנוע את משפטו.
 
לקראת מועד סגירת הרשימות עיקר השיח התקשורתי דומה לשיח עסקי השואל הם חברה אחת תרכוש את האחרת – כלומר אילו מפלגות יתמזגו ומי תיבלע בתוך מי. הכפילים למיניהם עסוקים בסקרים כדי לראות למי יש כוח אלקטוראלי רב יותר כדי לבלוע את חברו, מי עלול שלא לעבור את אחוז החסימה ולהימחק, ולמי יש די כוח לרוץ לבד. 
 
הגיע הזמן לשים סוף לסופרמרקט המפלגתי שבו כל קפריזה של איש ציבור מולידה מפלגה חדשה, ויש צורך בזכוכית מגדלת כדי להבחין בהבדלים שבינה לבין המתחרות. אם כך יהיה יעסוק השיח התקשורתי פחות ברכילות עסקית ויותר במהות.
מאמרים נוספים