בתקופה האחרונה, התקיימו בחירות או לפחות שיח סביב קיומן של בחירות כמעט בכל מדינות המגרב. בכולן, כל אחת מסיבותיה, העם כלל אינו תולה תקוות בתוצאות הבחירות, בין אם יתקיימו ובין אם לא. גם למתמודדים כבר ברור שאין זה משנה אם התמיכה בהם תעלה או תרד, אם הם יקבלו ארבעים או שמונים אחוזים מהקולות, או אם שיעור ההשתתפות בבחירות יהיה נמוך או גבוה. במאמר שהתפרסם בעיתון אלקודס אל־ערבי, מנסה נזאר בולחיה, סופר ועיתונאי תוניסאי, להסביר את השינוי הפתאומי והדרמטי שחל ביחסם של תושבי המגרב לבחירות.
מאז ומתמיד הייתה הדמוקרטיה פסגת שאיפותיהם של תושבי מדינות המגרב, שהסתכלו על הבחירות החופשיות המתקיימות במדינות המערב בערגה. הבחירות הדמוקרטיות נתפסו כפתרון קסם לכל הבעיות. האנשים האמינו שברגע שיתקיימו סוף סוף בחירות, כל קשיי המאבק יסתיימו, והקרעים בחברה יתאחו. דורות על דורות של אקטיביסטים, פוליטיקאים ומשפטנים, נאבקו ואף קיפחו את חייהם כדי שאפשר יהיה להעתיק את התהליכים הדמוקרטיים למדינותיהם. לכולם היה ברור שמי שרוצה לקבל את אמון הציבור צריך להיאבק למען בחירות, ולהכריז שהוא בעד דמוקרטיה.
ההתרחשויות האחרונות באזור מראות שתפיסה זו השתנתה לבלי היכר. הכותב מביא כדוגמה את מאוריטניה, שבה הנשיא הקודם הפתיע את כולם כאשר בחר לוותר על השלטון לאחר שמונה שנים. במאוריטניה, מדינה בעלת היסטוריה דמוקרטית מאוד דלה, אין זה עניין שבשגרה שנשיא מוותר מרצונו על כס השלטון. ההודעה על פרישתו הייתה מקור לתקווה ולהתלהבות בקרב הכוחות הדמוקרטיים במדינה. אך ההתלהבות שכחה עוד לפני שהתקיימו הבחירות, כאשר הנשיא מינה בעצמו את יורשו ממפלגת השלטון. לאחר הבחירות, כאשר הממונה נבחר לנשיאות, הנשיא הקודם החל להתלונן על כך שהורידו את התמונות שלו ממטה המפלגה, והחליפו אותן באלו של הנשיא החדש.
הכותב מתייחס גם לאלג'יריה, שבה תנועת מחאה עממית רחבת היקף אילצה את עבד אל־עזיז בוטפליקה, הנשיא הקודם אשר שלט במשך עשרים שנה, לפרוש מהמרוץ לנשיאות, והביאה לדחיית הבחירות. בסופו של דבר, הוכרז מועד חדש לבחירות בדצמבר 2019. אך למרות תחושת ההצלחה והתקווה שעוררה פרישתו של בוטפליקה וההכרזה על בחירות חדשות, האכזבה לא איחרה לבוא. עם ההכרזה על המתמודדים, התברר שכולם מייצגים את המשטר הישן. תנועת אל־חיראק, אשר הובילה את מאמצי הדחת הנשיא באלג'יריה, קראה להחרים את הבחירות, מאחר שלטענתה הן היו רק המשך שלטונו של בוטפליקה.
הבחירות באלג'יריה התקיימו למרות המחאה כאשר פלח גדול מהאוכלוסייה מחרים אותן. עם היבחרו, הציג את עצמו החדש כמייצג המחאה. כמחווה סמלית, הוא ביקש שיחליפו את הכינוי "כבוד הנשיא" בכינוי "אדוני הנשיא". זאת אף שברור לכולם שמדובר בשינויים רטוריים אשר אין ביניהם ובין המהפכה כל קשר.
בלוב, שנחשבת היום למדינה שאיננה מתפקדת, כלל לא נראות באופק בחירות. כוחות דמוקרטיים במדינה מנסים לייצר הזדמנויות לבחירות, אבל נכשלים פעם אחר פעם. קיימת אפשרות שגורמים זרים המעורבים במדינה יצליחו להכריז על בחירות בקרוב, אבל התושבים כלל אינם משלים עצמם שהן יביאו לשינוי, גם אם יתקיימו.
הכותב מציין את תוניסיה כיוצאת דופן בין כל מדינות המגרב. הבחירות שהתקיימו שם לפני חודשיים הן היחידות שהיוו מקור לתקווה אמיתית באזור. התוניסאים והמדינות השכנות ראו דוגמה מוצלחת לשינוי שלטוני עמוק ובלתי אלים. המנצח בבחירות הוא פרופסור אנונימי, שניצח כמה מתמודדים בעלי שמות ידועים. גם רוב הנציגים שנבחרו לפרלמנט הם בעלי רטוריקה מהפכנית ורפורמיסטית.
בתוניסיה האכזבה הגיעה רק לאחר הבחירות. אזרחי תוניסיה, שצפו בדיוני הפרלמנט הראשונים, נדהמו לראות שבמקום דיונים שקולים ורציניים, הם נאלצו לחזות במופע קרקס מוזר. עלבונות, האשמות הדדיות, צעקות והצגות ראווה. דוגמה לאחד הדברים המוזרים שהתרחשו באותם דיונים היה כאשר מפלגת "הפולול" (כינוי גנאי למפלגות ולכוחות המזוהים עם השלטון הדיקטטורי הקודם), עצרה את הדיון והשתלטה על כיסא הנשיא במחאה על הצהרה כלשהי שהם ראו כפוגענית כלפיהם.
גורמים אנטי־דמוקרטיים בתוניסיה ניצלו זאת כדי לטעון שהבעיה איננה בנבחרים, אלא בעצם ההליכה לבחירות. בעיניהם הפלורליזם הוא קללה, ותוניסיה לא תוכל לתפקד, אלא אם תשלוט בה מפלגה אחת, אשר תכפה עליה את המדיניות שלה ותמנע ממנה ליפול למחלוקות ולריבים. סקרים אחרונים שנערכו בתוניסיה מראים שיותר משבעים אחוזים מהציבור אינו סומך על הפוליטיקאים שיובילו את המדינה למקום רצוי. יותר ויותר תוניסאים מבינים שחשוב לקיים הצבעה חופשית, הוגנת ושקופה, אבל חשוב פי כמה מה יקרה אחרי הבחירות – האם לנבחרים תהיה יכולת להגשים את שאיפות העם ולקיים את הבטחותיהם לבוחרים.
העובדה שתהליך זה קורה בתוניסיה – המדינה שאליה נשואות עיניהן של כל מדינות האזור, היא לא פחות מדרמטית, והיא אולי היסוד המשפיע ביותר על המשבר שפוקד את האזור.
לטענת הכותב, משבר זה איננו גזרה משמיים, והוא קשור לתקווה הבלתי רציונאלית שתלו העמים בבחירות הדמוקרטיות. העמים הם אלה שערמו ציפיות שאינן קשורות למציאות, ובסופו של דבר הם עצמם אלה שבחרו בנציגים בלתי מתפקדים ששולטים היום במדינותיהם. יתרה מכך, הבעיה האמיתית אינה העובדה שהבחירות אינן מביאות שינוי, אלא חוסר הנכונות של תושבי אזור המגרב לשלם את המחיר שדורשת הדמוקרטיה. לדברי בולחיה, כאשר העם מבין מה נדרש ממנו כדי לקיים משטר דמוקרטי, הוא מעדיף לחזור לדיקטטורה. העם מצפה לשינויים מהירים ורדיקליים במציאות, אף שלאחר הבחירות הוא אינו מוכן למאמצים ולהקרבה הנדרשים כדי להגיע לשינויים המיוחלים.
נזאר בולחיה מנסה להציג ניתוח אזורי ולהסביר את התופעה כחוצה מדינות, ואכן ניכר שישנו משבר אמון בדמוקרטיה בכל המדינות במגרב, וההופעה של המשבר בכל מדינה ודאי קשורה לשכנותיה. עם זאת, דומה שהניסיון של בולחיה, תוניסאי במוצאו, להסביר את התופעה, משכנע מאוד לגבי תוניסיה, אבל לא לגבי יתר המדינות באזור. כיצד ניתן לתת הסבר אחד עבור תוניסיה, שבה מתקיימות בחירות פתוחות, חופשיות ודמוקרטיות באמת, ועבור לוב, שבה מעולם לא התקיימו בחירות? ברור שהמקרים שונים לחלוטין, וכדי להסביר את משבר האמון באופן שלם, נדרשים יותר מהסבר ומניתוח אחד.
במהלך המאמר עולות תהיות חשובות באשר למציאות הפוליטית במגרב: האם יש להסיק מתהליכים אלה שאין עוד אפשרות להגיע לשינוי אמיתי באמצעות כלים דמוקרטיים אזרחיים ובלתי אלימים? האם העמים ויתרו סופית על האמונה שהדרך אל לשינוי חייבת לעבור בקלפי?
הכותב אינו מציע תשובה לשאלות אלו, אולם מדבריו ניתן להבין שהוא רואה בחיוב את ההתפכחות מהאמונה שהבחירות הן סופו של התהליך ושלאחריהן כל הבעיות ייפתרו. לדעתו, התהליך הדמוקרטי המתבטא בקיומן של בחירות עשוי וצריך להוביל לשלב הבא – והוא המשך המאבק כדי להגשים את השאיפות הדמוקרטיות של העמים. מצד שני, נראה כי הוא רואה סכנה בתהליך זה של חוסר אמונה בבחירות. כלומר, הוא מאמין שאסור לוותר על האמונה בבחירות דמוקרטיות, שהן שלב הכרחי, גם אם לא סופי, בדרך לשינוי.
