מאמרים

אודות הכותב

תגיות
ניתוח ופרשנות
25.07.2019

"שמעו אליי": ערן צדקיהו על אהבת ציון וירושלים

כמו שאם יכולה לאהוב את כל בניה ובנותיה, כמו שאחים ואחיות יכולים כולם לאהוב את אימם (גם אם מתחרים פה ושם על תשומת הלב), ככה ירושלים שייכת לכל התושבים והתושבות שלה, מקבצת לתוכה את בניה ובנותיה
דבריו של ערן צדקיהו ב"שמעו אליי" – ערב נבואות בסגנון TED, שנערך ב־25 ביולי 2019 בבית אבי חי בירושלים:



"ירושלים היא כמו אישה יפה, אחת כזו שכולם רוצים להתחתן איתה.  אבל – האם אישה יכולה להיות של יותר מגבר אחד?"
כך שאל הרכז החינוכי של העמותה את חבורת הנערים הנבוכים שעמדה מולו.
אחרי שתיקה קצרה, במהלכה יישר המדריך את הכיפה שלראשו וכיסה בחולצה את האקדח התחוב בחגורתו, הוא פנה אל חבורת הנערים שמולו בשאלה: "עכשיו אני רוצה שתגידו לי אתם, כמה פעמים ירושלים מופיעה בקוראן? תבדקו".
 
עכשיו הגיע תורי לדבר. עמותה חינוכית ישראלית הזמינה אותי להדריך בני נוער ערבים, מוסלמים, פלסטינים אזרחי ישראל, על הגיאופוליטיקה של מזרח ירושלים. מאחוריי ניבט הנוף של האגן הקדוש ובמרכזו מנצנץ הזהב של כיפת הסלע בהר הבית. פתחתי בציטוט מהקוראן:
بِسْمِ اللَّهِ الرَّحْمَٰنِ الرَّحِيمِ
سُبْحَانَ الَّذِي أَسْرَىٰ بِعَبْدِهِ لَيْلًا مِّنَ الْمَسْجِدِ الْحَرَامِ إِلَى الْمَسْجِدِ الْأَقْصَى الَّذِي بَارَكْنَا حَوْلَهُ.
זה עשה את העבודה, השתררה דממה.
"ירושלים מופיעה בקוראן", המשכתי "בדיוק באותו האופן שבו היא מופיע בתורה – לא בשמה המפורש אלא בקריאה הפרשנית של בני האדם".
 
לפני שנתחיל את הסיור אני רוצה לומר לכם עוד משהו. אף אישה היא לא רכוש של אף גבר אלא אדם עצמאי, עומדת ברשות עצמה. ולגבי השאלה האם כמה גברים יכולים לאהוב אישה, או האם אישה יכולה לאהוב כמה גברים, ובכן בהקשר של ירושלים… תחשבו לרגע על אימא.
 
כמו שאם יכולה לאהוב את כל בניה ובנותיה, כמו שאחים ואחיות יכולים כולם לאהוב את אימם (גם אם מתחרים פה ושם על תשומת הלב), ככה ירושלים שייכת לכל התושבים והתושבות שלה, מקבצת לתוכה את בניה ובנותיה.
רבים וטובים המשילו את ירושלים לאישה, לרעייה, לפילגש, לקדושה, לזונה, לאם.
 
יפה אמרה הסופרת מיכל גוברין כי תאוות האל לירושלים הבלעדית משקפת היטב את קוטביות ההזיה הגברית, הנעה בין תשוקתו של הגבר לחיק האישה, לבין ערגתו אל חיקה החמים של האם.
"אומרים אהבה יש בעולם, מה זאת אהבה?"
בספר "אומנות האהבה" אריך פרום מסביר כי "רוב בני האדם נראית להם בעיית האהבה בראש ובראשונה כבעיית היותם נאהבים ולא היותם אוהבים".
הבעיה מבחינתם היא איך להיות נאהב, איך להיות נחשק, כיצד לקבל, להבקיע, לבעול, לרכוש בעלות.
 
דמיינו לכם בית שבו כל אחד מבני הזוג חושב רק על עצמו, מצפה מבת הזוג שתהיה רק שלו, דורש שתיעתר לרצונותיו, שתנחש אותם מבעוד מועד, שתבטל עצמה כליל בפניו. שתהיה שלו. עכשיו דמיינו לכם בית שבו משמעות האהבה היא לא איך להיות נאהב אלא איך לאהוב, איך להעניק אהבה לאחר. בבית כזה בני הזוג רואים זה את זה, מביטים, מקשיבים, מלטפים, רואה את הזולת כמו את עצמך.
לא מנחשים, שואלים,
לא מצפים, מבקשים.

עכשיו תשוו את זה ליחסים שלנו עם ירושלים:
כשמדריכת טיולים הולכת בעיר מתוך מחשבה שהיא שלה, היא בעצם דורסת אותה, כופה עליה יחסים של בעלות. חונקת אותה בחיבוק דוב, מאוהבת בירושלים דמיונית שנכנעת לתאוותה הבלעדית, מנחשת את רצונותיה, שלה ורק שלה. 

מדריכה כזאת לא באמת רואה את ירושלים, את המגוון האנושי, הלאומי והדתי שלה, היא מרחפת מעליה ברכבל, מזדחלת מתחתיה במנהרות, מבקרת במתחמים מבוצרים, נעה בין המובלעות עטופה בדגל, בליווי מאבטחים חמושים, מדברת עם מדונה (מגבר קולי) בסמטאות העיר העתיקה, משמיעה משירי ארץ ישראל הישנה והטובה בעודה הולכת מתחנה לתחנה.

ללכת כך בירושלים הדמיונית זה כמו לפגוש אהבת נעורים אחרי ארבעה עשורים, לחבק אותה חזק ולדמיין את הנערה שהייתה. לא לראות שכעת ניצבת מולך אישה, ושגם אתה כבר לא נער בתול ותמים. שניכם כבר עברתם משהו בחיים.

להוביל אנשים בירושלים האמיתית זה סיפור אחר לגמרי. בשביל זה צריך לצאת מאזור הנוחות, להיות חשוף, ופגיע. בשביל להכיר את ירושלים לא מספיק לדבר עברית וערבית, צריך ללמוד להקשיב, להביט בעיניים, לטפס מעל גדרות, לפרוץ חומות, לפתוח דלתות ולבבות. או אז מגלים שמעבר לחזיתות האבן חיים אנשים אמתיים, נשים וילדים, ישראלים ופלסטינים, יהודים, מוסלמים ונוצרים, יחידים וקבוצות, בני ובנות אדם.
 
מחמוד דרוויש אמר פעם: "אני תוצר של כל התרבויות שעברו בארץ – היוונית, הרומית, הפרסית, היהודית, העות'מאנית. כל תרבות עברה והשאירה משהו. אני בן לכל האבות האלה, אבל שייך לאימא אחת. זאת אומרת שאימא שלי זונה? אימא שלי היא האדמה הזאת שקלטה את כולם, והייתה עדה והייתה קורבן".
 
שמעו אליי – לא משנה כמה גבוהה החומה שנבנה, בירושלים ניפגש תמיד. כבר מאה שנה שמציון יוצא סכסוך, מירושלים מלחמה. נכון, יכול להיות פה הרבה יותר גרוע. אבל גם יכול להיות פה טוב, רק אם נצליח לראות את ירושלים כמו שהיא באמת... עיר שהיא ביתם ובירתם של שני עמים, קודש לשלוש דתות. לב המציאות.
 
בפרפרזה על דבריו של הרב פרומן: ירושלים לא שלי, אבל אם יהיה לי מזל, אם אמצא ראוי לכך, אולי יום אחד אהיה שלה.
מאמרים נוספים