רקע
חתימתם של יאסר ערפאת ויצחק רבין על הסכם אוסלו הראשון בספטמבר 1993 הייתה נקודת מפנה בהיסטוריה הלאומית הפלסטינית. בפעם הראשונה הכיר יו"ר אש"ף בישראל וסמך את ידיו על תהליך פיוס שהיה אמור להוביל לריבונות פלסטינית (חלקית) על פחות מרבע משטחה של "פלסטין ההיסטורית".
הסכמי אוסלו היו מכה מורלית לחמאס הצעירה, תנועה שקמה רק חמש שנים קודם לכן. באמנת היסוד שלה (1988) שללה חמאס כל פשרה טריטוריאלית בפלסטין, והגדירה את פלסטין "אדמת וקף (הקדש) אסלאמי עבור דורות של מוסלמים עד יום הדין". בעוד שערפאת זנח את המאבק המזוין נגד ישראל (שזכה למקום של כבוד באמנת אש"ף משנת 1964) חמאס הגדירה שהג'האד נגד היהודים בפלסטין הוא חובתו האישית של כל מוסלמי.
אולם חמאס נמנעה מלהתעמת ישירות עם אש"ף סביב הסכמי אוסלו. מתוך תפיסה פרגמטית שהיא אינה מייצגת את רוב הציבור הפלסטיני, תמכה חמאס בהקמת מדינה פלסטינית על חלק משטחי פלסטין כשלב ראשון לקראת שחרור הארץ בשלמותה. היא אף הסכימה להצעת אש"ף שהגדה המערבית ורצועת עזה תהיינה בפיקוח בין־לאומי זמני עד לקיום בחירות, ובלבד שההנהגה הפלסטינית לא תכיר בישראל. השיח' אחמד יאסין, מנהיגה הרוחני של התנועה, לא פסל אפשרות של משא ומתן בין נציגים פלסטינים נבחרים לבין ישראל לאחר הנסיגה הישראלית (ולא כדי להכין את הקרקע לנסיגה, כפי שעשה אש"ף). שלא כמו תנועת האחים המוסלמים במצרים ובסוריה, שתקפה את השלטון החילוני וטענה שהוא מייצג את הג'אהליה (תקופת הבערות הטרום־אסלאמית) שמרה חמאס על ויכוח ענייני ונמנעה מהשמצת אש"ף, מתוך הבנה שידה על התחתונה.
הוויתורים המפליגים בהסכמי אוסלו (מנקודת מבט פלסטינית) הרימו את קרנה של תנועת חמאס ברחוב הפלסטיני, במיוחד בקרב השכבות העניות ואוכלוסיית הפליטים. חשיבות מיוחדת נודעה לארגוני הצדקה וההטפה של חמאס, הדעוה. "ככל שיאסר ערפאת והמשטר המושחת שהקים ברשות הפלסטינית התנערו ממחוייבותם לתושבים, כך הפכו מוסדותיה של חמאס אלטרנטיבה מועדפת לשלטון", כתב העיתונאי והחוקר שלומי אלדר. בסוף שנות ה־90 ביקשו ערפאת וראש מנגנון המודיעין שלו ברצועת עזה, מוחמד דחלאן, להכיל את האלימות החמאסית באמצעות שילוב פעיליה במנגנוני הרשות. אולם הממסד הביטחוני בישראל התנגד לגישה זו ודרש מערפאת לרסק את חמאס. כך, בעידוד ישראל, ולמורת רוחו של בכיר אש"ף מחמוד עבאס שקרא לשילוב התנועה במוסדות הרשות הפלסטינית, התקבעה התפיסה שחמאס היא תנועת אופוזיציה חוץ־פוליטית הדוגלת בטרור כשיטת פעולה יחידה.
תפנית נוספת אירעה בינואר 2006, כאשר החליטה חמאס בפעם הראשונה להשתתף בבחירות הכלליות שנערכו ברשות הפלסטינית, והביסה את פת"ח. "מפלגת הצדק והשינוי" של חמאס זכתה ב־74 מתוך 132 המושבים במועצה המחוקקת, לעומת 45 בלבד לתנועת פת"ח. בעקבות הבחירות התפטר ראש הממשלה אחמד קריע (אבו עלאא') והוחלף בבכיר חמאס אסמאעיל הניה. הניה הרכיב ממשלה שאליה סירבה פת"ח להצטרף.
למאמר הראשון בסדרת "מסמכי עזה": חמאס בצל תהפוכות האביב הערבי
ממשלת אהוד אולמרט מיהרה להטיל סנקציות על נבחרי הציבור של חמאס ועל הרשות הפלסטינית. ימים ספורים לאחר הבחירות הכריז אולמרט כי ימנע תנועה של חברי הפרלמנט של חמאס בין עזה לגדה המערבית. כמו כן החליטה ישראל להקפיא את העברת כספי המיסים שהיא גובה עבור הרשות הפלסטינית עד שתשתכנע שהכספים אינם מועברים לגורמי טרור. עמדתה של ישראל זכתה לתמיכת בין־לאומית, ובמיוחד לתמיכת ארצות הברית, שסירבה להכיר בחמאס כל עוד היא אינה מקבלת את תנאי הרביעיה הבין־לאומית לתהליך השלום: הכרה בישראל, נטישת המאבק המזוין וכיבוד ההסכמים הקודמים שנחתמו, ובהם הסכמי אוסלו ומפת הדרכים של הנשיא ג'ורג' בוש.
הידרדרות דרמטית ביחסה של ישראל לחמאס חלה בעקבות חטיפת החייל גלעד שליט מגבול עזה ביוני 2006. ממשלת אולמרט סירבה לדון עם חמאס על שחרורו של שליט ופתחה במבצע "גשמי קיץ", שכלל פלישה קרקעית לרצועת עזה והפצצות מהאוויר. ההפצצות ההדדיות נמשכו לסירוגין חמישה חודשים, ובהן נהרגו חמישה ישראלים ו־394 פלסטינים. בגדה המערבית עצרה ישראל עשרות אנשי חמאס, ובהם 20 חברי פרלמנט ושמונה שרים בממשלה.
למרות ההחרפה בעימותים בין כוחות פת"ח לכוחות חמאס ברצועות עזה בפברואר 2007, חתמו הצדדים על "הסכם מכה" כדי להקל על הסנקציות הבין־לאומיות נגד ממשלת חמאס. ראש הממשלה הניה התפטר ופיזר את ממשלתו, ואז מינה אותו מחדש הנשיא עבאס לעמוד בראש ממשלת אחדות פלסטינית. אולם ממשלה זו הייתה קצרת ימים; ביולי 2007 השתלטה חמאס באלימות על רצועת עזה וגירשה ממנה את אנשי פת"ח במאבק דמים. מאז ועד היום, חרף ניסיונות פיוס חוזרים ונשנים בתיווך מצרים וקטר, מגדיר הפיצול בין התנועות היריבות את המשבר הפוליטי הפלסטיני. הוא משתק את המערכת הפרלמנטרית הפלסטינית ומונע כל התקדמות רצינית במישור המדיני מול ישראל.
הסיבות להצלחת חמאס בעזה
להצלחתה של חמאס להשתלט על רצועת עזה ולשלוט בה בעוז עד היום היו כמה גורמים. ראשית, מתוך אוכלוסייה של 1.9 מיליון נפש ברצועת עזה, 1.4 רשומים כפליטים בסוכנות האו"ם אונר"א. זוהי אוכלוסייה ענייה במידה רבה בהשוואה לאוכלוסייה הפלסטינית בכללה, ותחושת השייכות שלה למקום שבו היא חיה רופפת. התלות המוחלטת בסיוע בין־לאומי והיעדר אפשרויות התעסוקה – לצד הבטחות השווא מצד המנהיגים לפתרון מצוקתם דרך מימוש זכות השיבה – הגבירו את תחושת המרירות והכעס כלפי הרשות הפלסטינית באחד האזורים הצפופים בעולם.
שנית, בעקבות פיגועי התופת בישראל בפברואר-מרץ 1996 אפשר להצביע על דיכוי והשפלה של תנועת חמאס בידי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים בראשות מוחמד דחלאן, ותחושת ההשפלה וחוסר הצדק מצד כוחות הרשות תרמו לדימוי שחמאס היא ה"אנדרדוג". ערפאת שינה את גישתו הרכה כלפי חמאס לא רק בשל הלחץ הכבד מצד ישראל, אלא גם בעקבות מידע מודיעיני שהגיע אליו, שלפיו חמאס מתכננת הפיכה שלטונית ואף התנקשות בחייו. לאחר הפיגוע הקשה בדיזנגוף סנטר, ב־4 במרץ 1996, עצרו אנשיו של ערפאת את בכירי חמאס בעזה: מחמוד א־זהאר, עבד אל־עזיז רנתיסי וסעיד ציאם, וגם את מפתח רקטת הקסאם עדנאן אל־ע'ול.
שלומי אלדר כותב:
מרתפי המאסר במטה הביטחון המסכל בעזה, תאי המעצר בכלא עזה שבעבר היה כלא ישראלי וכלא ג'נייד בשכם, מלאו עד אפס מקום. במו עיני ראיתי את התאים המלאים בבעלי זקנים כשהגעתי לבית הכלא בעזה לצלם כתבה חדשותית. הפעילים הצבאיים של חמאס, וגם של הג'יהאד האסלאמי, הוחזקו במרתפיו של דחלאן, ואילו המנהיגים הפוליטיים – במרתפי הבטחון הכללי, שעליו פיקד אחיינו השנוא של הראיס, מוסא ערפאת. ערפאת הראיס וערפאת האחיין ובכירי מנגנוני הבטחון לא חששו בשלב הזה מדעת הקהל הפלסטינית. ערפאת, שפחד מהכינוי 'בוגד', יכול עכשיו להאשים בבגידה את מי שהדביקו לו את התואר הזה. בצעד משפיל וחריג גילח ערפאת האחיין את זקניהם של ד"ר מחמוד א־זהאר ואחמד בחר. גילוח זקנו של מוסלמי אדוק הוא בבחינת חטא בל יסולח. את מעשה הגילוח המשפיל לא שכחו א־זהאר ואנשי חמאס לערפאת האחיין, לערפאת הראיס ולמוחמד דחלאן, וקיוו לנקום ביום מן הימים.
לכל אלו אפשר להוסיף את הדימוי המושחת של הרשות הפלסטינית. בסקר שפורסם בדו"ח של ארגון אמאן, הסניף הפלסטיני של ארגון ,Transparency International משנת 2017, דרגו אזרחים פלסטינים את בעיית השחיתות כבעיה השנייה בחומרתה ברשות, מעט מתחת למשבר הכלכלי ובפער ניכר מעל צעדי הכיבוש הישראלים. מסקר נוסף שערך בעת האחרונה מכון הסקרים של ח'ליל שקאקי ברמאללה עולה כי 77% אחוזים מהנשאלים רואים במוסדות הרשות הפלסטינים ארגונים מושחתים. 50% מהציבור רואה ברשות הפלסטינית נטל, לעומת 44% בלבד הרואים בה נכס. כמעט שלושת רבעי מהנשאלים (73%) סבורים כי המצב כיום גרוע משהיה לפני הסכמי אוסלו.
למאמר השני בסדרת "מסמכי עזה": חמאס — מאופוזיציה לשלטון
עידוד הפיצול הפלסטיני בידי ישראל
בהסכמי אוסלו הכירה ישראל בגדה המערבית וברצועת עזה כיחידה טריטוריאלית אחת שבה אמור העם הפלסטיני למשש את זכותו להגדרה עצמית. בשנת 2002 קיבע בית המשפט העליון עיקרון זה בהרכב של תשעה שופטים, כשפסק שהעברה כפויה של אזרחים מהגדה המערבית לעזה אינה גירוש, אלא "תיחום מגורים באותו שטח כבוש". אולם "המעבר הבטוח" בין הרצועה לגדה, כביש ראשי שישראל הסכימה לו במסגרת הסכמי אוסלו, פעל רק שנה: מאוקטובר 1999 ועד פרוץ האינתיפאדה השנייה באוקטובר 2000. באותה השנה החליטה ישראל להקפיא את עדכון הכתובות בין עזה לגדה בהעתק מרשם האוכלוסין הפלסטיני שבידיה. בשנת 2011 הכריזה ישראל כי תאפשר ל־5,000 פלסטינים להחליף את כתובתם מעזה לגדה. עם זאת, נמצא שישראל יכולה לעצור פלסטינים רבים השוהים בגדה – אף שזהו מקום מגוריהם בפועל – בשל היותם שוהים בלתי חוקיים על בסיס מרשם אוכלוסין שלא התעדכן כבר כשני עשורים. אם כן, ההפרדה דה־פקטו של ישראל בין שתי הטריטוריות הפלסטיניות קדמה להשתלטות חמאס על הרצועה בכמעט שבע שנים.
ההפרדה בין רצועת עזה לישראל (ולהגדה המערבית) קיבלה ביטוי פיזי בהקמת גדר המערכת סביב רצועת עזה, שהקמתה החלה ב־1994 והסתיימה ב־2005. חיץ זה נבנה לצד בניית גדר ההפרדה בגדה המערבית. בשנת 2005 נסוגה ישראל מרצועת עזה נסיגה חד־צדדית, ובכך הסירה מעליה (בעיני עצמה) את הסייגים החוקיים המוטלים על כוח כובש.
אולם בעקבות ההשתלטות של חמאס על רצועת עזה בשנת 2007 הטילה ישראל שורה של מגבלות על הרצועה. היא סגרה את מעבר קרני ואסרה על הוצאת סחורות מהרצועה. כמו כן היא הגבילה מאוד את ייבוא הסחורות לרצועה וצמצמה את כמויות הדלקים והמזון שהתירה להכניס. תנועת אזרחים בין עזה לגדה הוגבלה ל"מקרים הומניטריים חריגים". בעקבות מבצע "צוק איתן" התירה ישראל שיווק מוגבל של מוצרים מעזה בגדה המערבית ובישראל (במהלך שנת השמיטה של 2015), והרחיבה מעט את ביקורי המשפחות ואת אישורי התפילה לעזתים בישראל.
משנת 2010 מכונה המדיניות הישראלית בפי גורמים ביטחוניים בישראל בכינוי "מדיניות הבידול". מסמך שפרסם מתאם פעולות הממשלה בשטחים בדצמבר 2010 מציין כי "בשנת 2006 הוחלט על התווית מדיניות בידול בין איו"ש לרצ"ע, זאת לאור עליית החמאס לשלטון ברצועת עזה [כך במקור; למעשה חמאס תפס את השלטון בשנת 2007]. המדיניות הנהוגה כיום היא צמצום המעברים בין האזורים". כמה חודשים קודם לכן העיד מתאם פעולות הממשלה בשטחים איתן דנגוט בפני ועדת טירקל כי "בידול עזה מאיו"ש היא תפישה חשובה ביותר בטחונית". הוא לא פירט מדוע. על פי מידע שמסר הצבא לארגוני זכויות האדם "גישה" ו"המוקד להגנת הפרט", בין 2011 ל־2014 אושרו 58 בקשות של פלסטינים מהגדה להשתקע ברצועת עזה, בכפוף לחתימה על תצהיר שבו הם מצהירים שהם יודעים שלא יוכלו לשוב לגדה לעולם.
מדיניות הבידול זכתה לתמיכה נלהבת גם בקרב הפוליטיקאים הישראלים בימין. בנאום שנשא שר החוץ אביגדור ליברמן במרץ 2012 הוא אמר כי "בתחום המדיני הירי הנמשך [מרצועת עזה] קובר כל אפשרות שאי פעם תהיה רציפות טריטוריאלית בין עזה ליהודה ושומרון. כל עוד החמאס שולט ברצועת עזה אין שום סיכוי שאנו נסכים למעבר בטוח, או מעבר לא בטוח, מעבר עילית, מעבר תחתית [כך במקור] או מעבר כלשהו. הפלסטינים גזרו על עצמם ניתוק שבעת הזו נראה כי ימשך לדורות".
גם לפי "תוכנית ההרגעה" של נפתלי בנט תהיינה עזה והגדה מנותקות זו מזו ניתוק מוחלט, כדי שלא "להזרים את צרותיה של עזה ליהודה ושומרון השקטה [כך במקור]". בניגוד לעזה שתיחסם הרמטית לתנועה מישראל, בגדה המערבית מבטיח בנט "רציפות תחבורתית", שבה "כל תושב יוכל להגיע מכל מקום ביהודה ושומרון לכל מקום אחר בלי לראות מחסום צה"לי אחד".
ברור אפוא כי "מדיניות הבידול" רחוקה מלהיות ביטחונית גרידא. היא משמשת כלי בידי פוליטיקאים מהימין למנוע את איחוד הטריטוריות הפלסטיניות תחת הנהגה מאוחדת. איחוד כזה, יודעים היטב אותם הפוליטיקאים, יוביל בהכרח לדרישה בין־לאומית מישראל לחדש את המשא ומתן לקראת פתרון שתי המדינות.
הציבור הפלסטיני דורש איחוד מחדש, ההנהגה מסרבת
הציבור הפלסטיני מבין היטב שהפיצול הפוליטי בין פת"ח לחמאס ובין הגדה לרצועה פוגע פגיעה אנושה ביכולת מנהיגיו להשיג יעדים מדיניים. פעם אחר פעם בעשור האחור יוצאים לרחובות אלפי פלסטינים בדרישה לאיחוד בין שתי התנועות היריבות, אך נתקלים בסירוב ישראלי לחזור לשולחן המשא ומתן כל עוד הרשות הפלסטינית מנהלת מגעים עם חמאס על ממשלת אחדות לאומית. על פי סקר של ח'ליל שקאקי מדצמבר 2018, שני שלישים מהציבור הפלסטיני אינם מרוצים מתפקוד ממשלת הטכנטוקרטים של ראש הממשלה הפלסטיני ראמי חמדאללה. מספר דומה של משיבים הביעו פסימיות באשר להצלחת מאמצי הפיוס בין פת"ח לחמאס.
מחמוד עבאס קשוב לקולות הרחוב, אולם נראה כי ויתר על השאיפה להגיע להסכמות עם חמאס על איחוד מחדש. בשנים האחרונות הוא פועל לרסק את שלטון החמאס ברצועה בכל האמצעים (המוגבלים) העומדים לרשותו. אף שהנשיא הפלסטיני ביקר בדצמבר 2018 את ההחלטה האמריקאית להכריז על חמאס ארגון טרור, בטענה ש"תנועת חמאס היא חלק מעמנו ואיני מסכים שייחסו לה טרור", בשטח הוא פועל לפגוע במעמדה. לאחר שהפסיק את המימון להעברת חולים מהרצועה לגדה, את מימון המשכורות לפקידי הרשות בעזה, ואת תשלום חשבון החשמל לרצועה, הסיג עבאס את אנשי הרשות הפלסטינית המוצבים במעבר רפיח בינואר 2019, כצעד של התרסה נגד חמאס. איש אמונו של עבאס, בכיר פת"ח עזאם אל־אחמד, אף איים להפסיק את הנפקת הדרכונים ותעודות הבגרות לתושבי עזה, כהכנה להכרזה רשמית על הרצועה "חבל ארץ מורד".
סיכום
בקמפיין הבחירות שלו בשנת 2009, הבטיח ראש האופוזיציה דאז בנימין נתניהו "למוטט את שלטון הטרור של החמאס". אולם מאז ניצח בבחירות נמנע נתניהו מלעשות זאת, ובעת האחרונה אף אישר העברה של מיליוני דולרים מקטר לרצועת עזה במזוודות מזומנים. "מדיניות הבידול", שנוסחה תחילה כתוכנית ביטחונית, זכתה לניסוח מדיני־פוליטי בתוכניותיהם של שותפיו הקואליציונים של נתניהו.
"צה"ל יצליח לרסק את חמאס אם רק יקבל הנחייה כזו מהדרג המדיני", הודה אריאל כהנא, הכתב המדיני של "ישראל היום". "אולם השאלה שהדרג המדיני והדרג הצבאי שואלים את עצמם היא 'מי יבוא במקום?' […] הרשות הפלסטינית או הפת"ח לעולם לא ירשו לעצמם לחדש את השלטון בעזה על כידוני צה"ל […] מסיבה זו, חזרת הרש"פ לרצועה היא תרחיש דמיוני".
האמת היא שהאפשרות שמעלה כהנא לא נבדקה ברצינות, ואם נבדקה, מעולם לא הוצגה לציבור. נתניהו מעולם לא הביע את רצונו בחזרת הרשות הפלסטינית לעזה, והנהגת הרשות ברמאללה מעולם לא נשאלה (בפומבי) אם תסכים לשוב ולשלוט ברצועה בסיוע גלוי או סמוי של מדינת ישראל. כל הסימנים מעידים שהיא תסכים דווקא, ואף בחפץ לב. "נתניהו אישית מממן את חמאס, ואנחנו משלמים את המחיר", התלונן מחמוד עבאס בנאום בפני הנהגת אש"ף ברמאללה, בעקבות פיגועי טרור נגד ישראלים בגדה המערבית.
אם תכריז ממשלת ישראל שהיא מעוניינת בחידוש המשא ומתן עם הנהגה פרגמטית השולטת בגדה וברצועת עזה, ושתעשה כל שביכולתה לסייע במימוש מטרה זו, ייתכן מאוד שתמצא שותף נלהב ברמאללה. ובמקרה כזה, אם לא יצליחו הפלסטינים להתאחד (כפי שישראל תדרוש מהם) תעבור האשמה בכישלון מישראל לצד הפלסטיני. אולם לעת עתה נראה כי נתניהו ושותפיו אינם רואים בחידוש תהליך המדיני סיכוי אלא סכנה, ולכן ימשיכו לעת עתה להימנע מכל ניסיון לקדמו.
