ארגונים הומניטריים, לא מה שחשבתם

איה אל־עובלי משתפת במאמר שפרסמה באתר התקשורת והמגזין האלקטרוני חבר בחוויותיה כפעילה בארגונים הומניטאריים בין־לאומיים. בתוך כך, היא מציגה צדדים מורכבים של ארגונים אלו ומותחת עליהם ביקורת, במיוחד בהתייחס לעובדה שהם מקדמים נרטיב משלהם ומשתיקים את קולותיהם הן של האנשים שהם מסייעים להם, הן של העובדים שלהם.

 

אל־עובלי פותחת במקרה שקרה לה במהלך שלוש השנים שבהן היא עבדה בארגונים הומניטאריים. היא מתארת שיחה שלה עם אישה, שאמרה לה: "את באת ועכשיו את מקשיבה לבעיות שלנו; אם לא תחזרי ותעשי עם זה משהו – מה יוצא לנו מזה?" ואכן, היא לא חזרה.

 

אל־עובלי, כמו רבים אחרים שעובדים בארגונים הומניטאריים, החלה לעבוד בהם מתוך רצון להפוך את עולמנו האכזר למקום נסבל יותר, אלא שלאורך שלוש השנים שבהן עבדה בארגונים כאלה, היא ראתה אינספור מקרים שבהם גוזלים ממקבלי הסיוע ומנותני הסיוע כאחד את קולם כאנשים עצמאיים המסוגלים לבטא את רצונותיהם. אל־עובלי מציינת במפורש כי מטרתה בכתיבת הדברים היא להתייחס למה שפרויקטי הסיוע, מועילים ככל שיהיו, גורמים לנו לאבד בדרך, למצוא מחדש את קולה ולמחות נגד ההתעלמות מקולם של רבים.

 

נקודה בעייתית ראשונה הנוגעת לפעילות ההומניטארית היא העובדה שאף שמגיעים אליה לרוב אנשים בעלי רקע התנדבותי, תחושת אחריות ורצון לשנות, היא הופכת מהר מאוד למשרה ככל משרה: מגיעים למשרד בין תשע לחמש, מבצעים משימות מסוימות, ובסוף החודש מקבלים שכר נאה מאוד. עניין זה גורם לדחיקה הצידה של הפן האנושי, ונוצר מצב שבו חלק מהאנשים מגיעים לעבוד שם בגלל השכר הגבוה, והם חסרי כל עניין בחברה האנושית שמטרתם לסייע לה.

 

ברגע שאדם, כפעיל הומניטארי, עובד במשרה שהיא חלק מארגון, קולו נעשה זהה לקולו של הארגון. לפיכך, ביקורת על הארגון נחשבת לבלתי רצויה, ויש כאן הגבלה של חופש הביטוי של העובד. יתר על כן, הפעילות ההומניטארית הולכת יד ביד עם פעילות בירוקרטית סבוכה ובלתי נגמרת – כמות המסמכים והדוחות האדירה הנדרשת פוגעת בפעילות בשטח, ועוד פעילות בשטח משמעה עוד בירוקרטיה ועוד טרחה. מעבר לכך, הדוחות לרוב מושפעים במידה רבה מהתורמים שנותנים את הכסף לפעילות, מה שלא מאפשר לפעילי הארגונים לשקף את המצב באופן אובייקטיבי.

עניין נוסף שמתעורר הוא שמיסוד הפעילות ההומניטארית יוצר "יוקרה" סביב מי שעובד בתחום, ונוצר פער עצום בין המקומות המהודרים שבהם דנים בבעיות ההומניטאריות לבין המקום שבו הפעילות אמורה להתבצע בפועל. ככל שמשרתך בארגון בכירה יותר, אתה הולך ומתרחק מהשטח והולך ומתקרב למשרדים מפוארים שבהן מתנהלות פגישות רוויות הפסקות קפה. האם יש ביטוי מוחשי יותר מזה להשתקת קולם של העובדים בשטח?

 

בעיה מרכזית נוספת שמציינת אל־עובלי היא שלילת זכותם של מקבלי הסיוע להשמיע את קולם. באופן אבסורדי, מי שקובעים מהם הצרכים של האנשים שבמצוקה ואילו בעיות פרויקט הסיוע אמור לפתור, הם לא אחרים מאשר התורמים שנותנים את הכסף לפרויקט. מעבר לכך, לעיתים נדירות, שואלים את האוכלוסייה שבמצוקה מה הצרכים שלה, וגם אם עושים זאת, הדבר נעשה לרוב בצורה מוטה שמכווינה לתשובה מסוימת.

גם הפתרונות, כמו הבעיות, מגיעים באריזה מוכנה מראש והם אינם מותאמים באמת לצורכי האוכלוסייה. אל־עובלי מביאה כדוגמה מקרה שקרה לה כאשר התנדבה עם פליטים שהיו קורבנות עינויים. לפליטים הוצע טיפול נפשי שכלל השתחררות מלחצים באמצעות תרגילי נשימה ושיחות על דרכי תקשורת לא אלימות. בפועל, דאגתם המרכזית של אותם פליטים הייתה להאכיל את משפחותיהם, וכפי שאמרה אחת הנשים מאותה קהילה: "כל הארגונים בעולם נותנים סיוע נפשי, וכל מה שאנחנו מבקשים זה שיאכילו אותנו". אל־עובלי מתארת את תחושת הניכור העמוקה שנוצרת עקב הפער הבלתי ניתן לגישור בין הפתרון שמוגש לאוכלוסייה לבין מה שהיא באמת זקוקה לו.

הצמיחה וההתפתחות צריכות לנבוע מתוך אנשי הקהילה עצמם, אחרת הן יזיקו יותר מאשר יועילו. אולם, איך אפשר לייצר שינוי כלשהו במצב של העדר זכויות, ובראשן הזכות האנושית של אדם לבטא את עצמו ולייצג את עצמו? גזילת זכות זו מאדם היא מעשה אלים, שמתבצע על ידי ארגונים ששמים להם למטרה, בין היתר, להילחם בסוגים שונים של אלימות.

יתר על כן, גם כתיבת המסמכים והדוחות על הפעילויות השונות משחקת תפקיד בגזילת חופש הביטוי של מקבלי הסיוע, שכן דוחות אלה מציגים את מקבלי הסיוע או כקורבנות שצריך להציל או כגיבורים שחייהם השתנו כהרף עין בזכות פעילות הארגון. גם כאן, יש התעלמות ממה שקורה בפועל. כמו כן, לעיתים שלילת הזכויות ממקבלי הסיוע מתבצעת גם על ידי הפצת סיפוריהם ותמונותיהם, לרוב במטרה להראות לתורם את העבודה שנעשתה עם כספו. מיותר לציין שלא מקבלים את הסכמתם של המצולמים לכך.

 

מעבר לכך שהארגונים ההומניטאריים מגבילים, לטענת אל־עובלי, את חופש הביטוי של עובדיהם, עובדים ערבים בארגונים אלה סובלים במיוחד מיחס מתנשא ופטרוני מצד המערביים בארגון – היותך ערבי בארגון סיוע הומניטארי הופך אותך אוטומטית לאחד מה"מקומיים". לרוב, אם אתה עובד ערבי בארגון, מעסיקך הוא "זר" מערבי בעל דעות קדומות וסטריאוטיפים בנוגע אליך אשר רואה עצמו כ"מושיע הלבן". כעובד ערבי, אם ברצונך לשמור על מאפייני הזהות הערבית שלך, תמצא את עצמך בקרב מתמיד נגד הסטריאוטיפים.

אולם ההתנשאות לא עוצרת כאן – כל עובדי הארגון, גם הערבים שבהם, מסתכלים "מלמעלה" על האוכלוסייה המקומית. אל־עובלי מזכירה שיחות בין עמיתיה הערבים שלעגו למקומיים אשר דיברו אנגלית במבטא ערבי. מדוע כולם צריכים לדבר באנגלית, מוחה אל־עובלי, אם רוב הנוכחים הם בעצם ערבים?

לאחר שלוש שנים שעבדה בתחום ההומניטארי, מסכמת אל־עובלי, היא מבינה בהחלט את ממדי ההשתקה שיש להילחם בהם. אל־עובלי מדגישה כי איננה טוענת שהארגונים ההומניטאריים הם הגורמים היחידים לבעיה זו, אולם הם בהחלט חוטאים בכך שבניסיון לעזור לאדם הם בעצם שוללים ממנו זכות בסיסית. לטענתה, הפעילות ההומניטארית כפי שהיא כיום צריכה להשתנות.