מה בין מלחמת איראן–עיראק לתוכנית הגרעין הנוכחית?
חייל צבא איראן עטוי מסכת אב"כ נגד לוחמה כימית (צילום: מתוך ויקימדיה)
Below are share buttons

מה בין מלחמת איראן–עיראק לתוכנית הגרעין הנוכחית?

למלחמת איראן–עיראק, שמציינת בימים אלה 40 שנה, יש השלכות גם לימינו. הקזת הדם ההדדית הזאת, שנמשכה שמונה שנים והסתיימה להלכה בניצחון עיראקי, חיזקה בחשבון אחרון דווקא את משטר האייתוללות. אז איך זה קשור לתוכנית הגרעין האיראנית וכיצד ארצות הברית סייעה לה בזה?

בימים אלו מציינים 40 שנה לתחילתה של מלחמת איראן–עיראק. ראשיתה של מלחמה זו במתקפת פתע של צבא עיראק (בספטמבר 1980), והמשכה בדו־קרב מדמם בין הצדדים שנמשך קרוב לשמונה שנים, עד סיומה (באוגוסט 1988) – להלכה, בניצחון עיראק, ולמעשה, בהתשה הדדית. אף שמדובר באפיזודה נשכחת יש לגורמים למלחמה זו, ויותר מכך, לאופן סיומה ולאירועים שבאו בעקבותיה, השלכות גם לימינו אלו, במיוחד ביחס לאיראן ולמדיניותה.
 
על פניו היו לבגדאד תחת נשיאותו של סדאם חוסין סיבות כבדות משקל לצאת להרפתקה הצבאית, ובראשן הניסיון, ליישב בכוח סכסוך גבול ארוך שנים בין שתי המדינות בשאלת השליטה בשט אל־ערב (נתיב השיט המרכזי מהמפרץ לערי הנפט בעיראק ובאיראן). בו בזמן שאפה עיראק להסיר את האיום שהציב המשטר השיעי המהפכני בטהראן על יציבותה, שכן מרבית אוכלוסייתה היא שיעים ערבים, לצד שיקולים חשובים לא פחות, ובהם יוקרה (גם אישית), מעמד אזורי ורווחים כלכליים.
 
מעל לכל אלו ניצבה ההערכה המוטעית של סדאם, העריץ, שאיש ממקורביו לא טרח ולא העז לסתור, שהמשטר האסלאמי בטהראן, שעלה לשלטון שנה וחצי קודם לכן במהפכה, חלש ונתון לסכסוכים פנימיים, ולפיכך לא יוכל לעמוד מול עוצמת הצבא העיראקי. בהנחה זו התעלם סדאם משטחה של איראן, מגודל אוכלוסייתה, מאמונתה הדתית ומעברה של שכנתו ממזרח.
 
ציפיותיה של עיראק לניצחון מהיר נכזבו מיד בתחילת המלחמה: איראן לא נכנעה וצבאה לא קרס. נהפוך הוא: תוך שימוש בלהט דתי הצליחה טהראן המוחלשת, המבודדת והפגיעה לגרור את בגדאד למלחמה סטטית ארוכה ורבת נפגעים לשני הצדדים. לקראת סוף המלחמה התרחש מהפך–  עיראק קיבלה סיוע ותמיכה חיצוניים נדיבים, השתמשה בנשק כימי נגד האיראנים, שיגרה טילים על ערי איראן (פגיעה קשה בעורף, גם אם מורלית בעיקרה) ופגעה אנושות בייצוא הנפט שלה, לצד כיבושים קרקעיים. המלחמה הסתיימה רק כאשר היה ברור לאיראן שהמשכה עלול לסכן את יציבות משטרה ולהביאה לידי קטסטרופה צבאית וכלכלית.
 
כשם שיצא למלחמה משיקולים שגויים ובעקבות הערכות מוטעות, שעליהם שילמה עיראק מחיר כבד באבדות ובנזקים, כך הגזים סדאם בהישגיו לאחר סיומה. הלקח שהפיק, ולפיו כוח אמור לפתור כל בעיה ולהצעיד את בגדאד למקומה הראוי כמנהיגה אזורית, התגלה כחרב פיפיות: השימוש בכוח צבאי, גם לא קונבנציונלי (נגד האופוזיציה מבית, בפלישה לכווית, במלחמת המפרץ ב־1991 ולאחריה) עורר עליו את הקהילה הבין־לאומית והביא בסופו של דבר, ב־2003, להפלת משטרו, שהתבסס על אליטת מיעוט סונית אכזרית. גם כאן התבררה חולשתו של משטר טוטליטרי שמדיניותו מוכתבת בידי שליט יחיד עריץ.
 
לקחיה הריאליים של איראן
מנגד, לקחיה של איראן – אולי דווקא מפני שהייתה הצד המפסיד במלחמה – היו ריאליים יותר ונועדו להבטיח בראש ובראשונה את שרידות המשטר מול איומים פנימיים וחיצוניים עתידיים. המשטר האסלאמי עול הימים, שנקלע בעל כורחו למלחמת פתע, הצליח לעמוד במבחן הטראומה הלאומית: הוא לא קרס ולא עמד בפני התקוממות פנימית. בהיבט הזה אפשר לקבוע כי הלאומיות האיראנית השורשית, והנופך הדתי שלה, הייתה ועודנה דבק מלכד, אף על פי שהמשטר הולך ומאבד מן הלגיטימיות שלו מבית וניצב לפני לחצים חיצוניים כבדי משקל.
 
בהיבט הזה היה המשטר קשוב לרחשי הלב של הציבור וליכולת עמידתו, ומשהגיע ח'ומיני למסקנה שלא יעלה בידו להמשיך בלחימה בנסיבות הקשות שנוצרו, הוא היה מוכן לסטות ממשנתו הדתית־אידיאולוגית, שגרסה מלחמת חורמה בסדאם, ולקבל את תנאי הפסקת האש ("אני נאלץ להשלים עם רצון האל ולקבל החלטה קשה, שמשמעותה 'שתיית כוס התרעלה'"). גם היום גישה זו היא נר לרגליו של המשטר האיראני, והוא ממשיך לבכר אינטרסים לאומיים על פני אידיאולוגיה דתית (הסכם הגרעין כמשל). גישה זו מעידה שהמשטר באיראן לא רק שאינו שש למלחמה (למעשה במאות האחרונות נתונה איראן במגננה מול יריבים חיצוניים), אלא גם שאינו מתאבד (בתשובה לשאלה מה תעשה איראן אל מול ישראל אם וכאשר יהיה בידה נשק גרעיני).
 
במישור המעשי וכפועל יוצא מהמלחמה הגיע המשטר האיראני למסקנה ששרידותו תושג רק אם יהיו בידיו אמצעי הרתעה ויכולות תגובה מול היכולות מהסוג שהופעלו כלפי איראן במלחמה, או מול איומים עתידיים. בכך יש, בין היתר, כדי להסביר את חתירתה של איראן ליכולת בליסטית, לא קונבנציונלית וגרעינית, הנחשבת ערובה לאי־ הישנותה של טראומה דוגמת המלחמה נגד עיראק. בהקשר הזה ניצבו לנגד עיניה של טהראן שני דגמים הפוכים: כניעתו של סדאם חוסין לארצות הברית ב־2003 משום שלא היה בידו נשק הרתעה, ומנגד, הדרך שבה נוהג העולם בצפון קוריאה שהיא מדינה בעלת יכולת גרעינית וטילית.
 
בד בבד השכילה איראן לפעול בזהירות, במתינות ובסבלנות, וזכתה כמעט מן ההפקר, בשתי מתנות אסטרטגיות מידי ארצות הברית – גם אם שלא בכוונת מכוון: האחת – החלשתו, במלחמה ב־1991, של סדאם חוסין, שעמד כחיץ בין טהראן השיעית למזרח התיכון הערבי הסוני, ועיקור עיקר יכולותיו, והשנייה – סילוק שלטון המיעוט הסוני בעיראק, יריב מר לאיראן, ב־2003, מה שסלל את הדרך לעליית השיעה בעיראק ואפשר לטהראן להרחיב השפעתה במדינה ובמרחב כולו (רעיון הסהר השיעי).
 
מנגד, תרמה המלחמה להתפוררות החזון שעמד בבסיס המהפכה האסלאמית באיראן. מבחינת המשטר היה זה עשור אבוד, שבו במקום לממש את תפיסת עולמם עסקו ח'ומיני ואנשיו בשרידות מתמשכת. בהיבט הזה, אין כמו מותו של המנהיג כשנה לאחר סיום המלחמה, כדי לסמל לא רק את השבר המנהיגותי, אלא גם את כניסתה של איראן לעידן אחר, מפוכח אולי יותר.
 
דווקא לנוכח התהפוכות האסטרטגיות האלה, נשאלת השאלה אם איראן עצמה (כמו עיראק של סדאם בזמנו) אינה נמצאת כיום בתחושת עוצמה מדומה מבית, בזירה האזורית והבין־לאומית. כל זאת במיוחד לנוכח היחלשותם מבית של הגורמים המתונים יותר (לצד הסתלקות ארצות הברית מהאזור והאפשרות לבחירתו של נשיא דמוקרטי) ועליית כוחם של השמרנים הקיצונים. מי שהתנגדו בזמנו להחלטת ח'ומיני לסיים המלחמה וטענו שיש להמשיכה, בעיקר משמרות המהפכה, עלולים להיות מי שינהיגו את המדינה בעתיד לאחר הסתלקותו של ח'אמנהאי החולני והמבוגר (בן 81), ומי שיזנחו שיקולים פרגמטיים לטובת הקצנה ואימוץ אינטרסים דתיים ואידיאולוגיים מבית ומחוץ.
 
לקחים אחרונים לישראל, שבכירי המודיעין שלה היו משוכנעים בניצחונה המהיר של עיראק על שכנתה: שוב הוכח שעוצמה כמותית אינה ערובה לניצחון, ושבזירת הלחימה (וגם בהסכמי שלום) משפיעים מרכיבים חשובים לא פחות מהשאלה "למי יש יותר?", למשל, השאלה עד כמה אנו מבינים ומכירים את יריבנו, את מניעיהם ואת נחישותם. מרכיב זה בא לידי ביטוי בהיכרות הדלה של ישראל עם השיעה בלבנון במלחמת לבנון הראשונה, ובשנים האחרונות בעימותים מול איראן, חזבאללה וחמא"ס). יתרה מזו, לא כל סכסוך בין גורמים ערביים או אסלאמיים משחק בהכרח לטובתה של ישראל: שמונה שנות המלחמה בין איראן לעיראק תרמו לעצימת עיניים מודיעינית וליקיצה כואבת עם סיומה המפתיע מול שתי המדינות – סדאם כאויב ותוכנית הגרעין האיראנית.
 
רוני כהן הוא בכיר לשעבר באמ"ן, חוקר ומרצה עצמאי לענייני המזרח התיכון.
רוני כהן
לדף האישי
בימים אלו מציינים 40 שנה לתחילתה של מלחמת איראן–עיראק. ראשיתה של מלחמה זו במתקפת פתע של צבא עיראק (בספטמבר 1980), והמשכה בדו־קרב מדמם בין הצדדים שנמשך קרוב לשמונה שנים, עד סיומה (באוגוסט 1988) – להלכה, בניצחון עיראק, ולמעשה, בהתשה הדדית. אף שמדובר באפיזודה נשכחת יש לגורמים למלחמה זו, ויותר מכך, לאופן סיומה ולאירועים שבאו בעקבותיה, השלכות גם לימינו אלו, במיוחד ביחס לאיראן ולמדיניותה.
 
על פניו היו לבגדאד תחת נשיאותו של סדאם חוסין סיבות כבדות משקל לצאת להרפתקה הצבאית, ובראשן הניסיון, ליישב בכוח סכסוך גבול ארוך שנים בין שתי המדינות בשאלת השליטה בשט אל־ערב (נתיב השיט המרכזי מהמפרץ לערי הנפט בעיראק ובאיראן). בו בזמן שאפה עיראק להסיר את האיום שהציב המשטר השיעי המהפכני בטהראן על יציבותה, שכן מרבית אוכלוסייתה היא שיעים ערבים, לצד שיקולים חשובים לא פחות, ובהם יוקרה (גם אישית), מעמד אזורי ורווחים כלכליים.
 
מעל לכל אלו ניצבה ההערכה המוטעית של סדאם, העריץ, שאיש ממקורביו לא טרח ולא העז לסתור, שהמשטר האסלאמי בטהראן, שעלה לשלטון שנה וחצי קודם לכן במהפכה, חלש ונתון לסכסוכים פנימיים, ולפיכך לא יוכל לעמוד מול עוצמת הצבא העיראקי. בהנחה זו התעלם סדאם משטחה של איראן, מגודל אוכלוסייתה, מאמונתה הדתית ומעברה של שכנתו ממזרח.
 
ציפיותיה של עיראק לניצחון מהיר נכזבו מיד בתחילת המלחמה: איראן לא נכנעה וצבאה לא קרס. נהפוך הוא: תוך שימוש בלהט דתי הצליחה טהראן המוחלשת, המבודדת והפגיעה לגרור את בגדאד למלחמה סטטית ארוכה ורבת נפגעים לשני הצדדים. לקראת סוף המלחמה התרחש מהפך–  עיראק קיבלה סיוע ותמיכה חיצוניים נדיבים, השתמשה בנשק כימי נגד האיראנים, שיגרה טילים על ערי איראן (פגיעה קשה בעורף, גם אם מורלית בעיקרה) ופגעה אנושות בייצוא הנפט שלה, לצד כיבושים קרקעיים. המלחמה הסתיימה רק כאשר היה ברור לאיראן שהמשכה עלול לסכן את יציבות משטרה ולהביאה לידי קטסטרופה צבאית וכלכלית.
 
כשם שיצא למלחמה משיקולים שגויים ובעקבות הערכות מוטעות, שעליהם שילמה עיראק מחיר כבד באבדות ובנזקים, כך הגזים סדאם בהישגיו לאחר סיומה. הלקח שהפיק, ולפיו כוח אמור לפתור כל בעיה ולהצעיד את בגדאד למקומה הראוי כמנהיגה אזורית, התגלה כחרב פיפיות: השימוש בכוח צבאי, גם לא קונבנציונלי (נגד האופוזיציה מבית, בפלישה לכווית, במלחמת המפרץ ב־1991 ולאחריה) עורר עליו את הקהילה הבין־לאומית והביא בסופו של דבר, ב־2003, להפלת משטרו, שהתבסס על אליטת מיעוט סונית אכזרית. גם כאן התבררה חולשתו של משטר טוטליטרי שמדיניותו מוכתבת בידי שליט יחיד עריץ.
 
לקחיה הריאליים של איראן
מנגד, לקחיה של איראן – אולי דווקא מפני שהייתה הצד המפסיד במלחמה – היו ריאליים יותר ונועדו להבטיח בראש ובראשונה את שרידות המשטר מול איומים פנימיים וחיצוניים עתידיים. המשטר האסלאמי עול הימים, שנקלע בעל כורחו למלחמת פתע, הצליח לעמוד במבחן הטראומה הלאומית: הוא לא קרס ולא עמד בפני התקוממות פנימית. בהיבט הזה אפשר לקבוע כי הלאומיות האיראנית השורשית, והנופך הדתי שלה, הייתה ועודנה דבק מלכד, אף על פי שהמשטר הולך ומאבד מן הלגיטימיות שלו מבית וניצב לפני לחצים חיצוניים כבדי משקל.
 
בהיבט הזה היה המשטר קשוב לרחשי הלב של הציבור וליכולת עמידתו, ומשהגיע ח'ומיני למסקנה שלא יעלה בידו להמשיך בלחימה בנסיבות הקשות שנוצרו, הוא היה מוכן לסטות ממשנתו הדתית־אידיאולוגית, שגרסה מלחמת חורמה בסדאם, ולקבל את תנאי הפסקת האש ("אני נאלץ להשלים עם רצון האל ולקבל החלטה קשה, שמשמעותה 'שתיית כוס התרעלה'"). גם היום גישה זו היא נר לרגליו של המשטר האיראני, והוא ממשיך לבכר אינטרסים לאומיים על פני אידיאולוגיה דתית (הסכם הגרעין כמשל). גישה זו מעידה שהמשטר באיראן לא רק שאינו שש למלחמה (למעשה במאות האחרונות נתונה איראן במגננה מול יריבים חיצוניים), אלא גם שאינו מתאבד (בתשובה לשאלה מה תעשה איראן אל מול ישראל אם וכאשר יהיה בידה נשק גרעיני).
 
במישור המעשי וכפועל יוצא מהמלחמה הגיע המשטר האיראני למסקנה ששרידותו תושג רק אם יהיו בידיו אמצעי הרתעה ויכולות תגובה מול היכולות מהסוג שהופעלו כלפי איראן במלחמה, או מול איומים עתידיים. בכך יש, בין היתר, כדי להסביר את חתירתה של איראן ליכולת בליסטית, לא קונבנציונלית וגרעינית, הנחשבת ערובה לאי־ הישנותה של טראומה דוגמת המלחמה נגד עיראק. בהקשר הזה ניצבו לנגד עיניה של טהראן שני דגמים הפוכים: כניעתו של סדאם חוסין לארצות הברית ב־2003 משום שלא היה בידו נשק הרתעה, ומנגד, הדרך שבה נוהג העולם בצפון קוריאה שהיא מדינה בעלת יכולת גרעינית וטילית.
 
בד בבד השכילה איראן לפעול בזהירות, במתינות ובסבלנות, וזכתה כמעט מן ההפקר, בשתי מתנות אסטרטגיות מידי ארצות הברית – גם אם שלא בכוונת מכוון: האחת – החלשתו, במלחמה ב־1991, של סדאם חוסין, שעמד כחיץ בין טהראן השיעית למזרח התיכון הערבי הסוני, ועיקור עיקר יכולותיו, והשנייה – סילוק שלטון המיעוט הסוני בעיראק, יריב מר לאיראן, ב־2003, מה שסלל את הדרך לעליית השיעה בעיראק ואפשר לטהראן להרחיב השפעתה במדינה ובמרחב כולו (רעיון הסהר השיעי).
 
מנגד, תרמה המלחמה להתפוררות החזון שעמד בבסיס המהפכה האסלאמית באיראן. מבחינת המשטר היה זה עשור אבוד, שבו במקום לממש את תפיסת עולמם עסקו ח'ומיני ואנשיו בשרידות מתמשכת. בהיבט הזה, אין כמו מותו של המנהיג כשנה לאחר סיום המלחמה, כדי לסמל לא רק את השבר המנהיגותי, אלא גם את כניסתה של איראן לעידן אחר, מפוכח אולי יותר.
 
דווקא לנוכח התהפוכות האסטרטגיות האלה, נשאלת השאלה אם איראן עצמה (כמו עיראק של סדאם בזמנו) אינה נמצאת כיום בתחושת עוצמה מדומה מבית, בזירה האזורית והבין־לאומית. כל זאת במיוחד לנוכח היחלשותם מבית של הגורמים המתונים יותר (לצד הסתלקות ארצות הברית מהאזור והאפשרות לבחירתו של נשיא דמוקרטי) ועליית כוחם של השמרנים הקיצונים. מי שהתנגדו בזמנו להחלטת ח'ומיני לסיים המלחמה וטענו שיש להמשיכה, בעיקר משמרות המהפכה, עלולים להיות מי שינהיגו את המדינה בעתיד לאחר הסתלקותו של ח'אמנהאי החולני והמבוגר (בן 81), ומי שיזנחו שיקולים פרגמטיים לטובת הקצנה ואימוץ אינטרסים דתיים ואידיאולוגיים מבית ומחוץ.
 
לקחים אחרונים לישראל, שבכירי המודיעין שלה היו משוכנעים בניצחונה המהיר של עיראק על שכנתה: שוב הוכח שעוצמה כמותית אינה ערובה לניצחון, ושבזירת הלחימה (וגם בהסכמי שלום) משפיעים מרכיבים חשובים לא פחות מהשאלה "למי יש יותר?", למשל, השאלה עד כמה אנו מבינים ומכירים את יריבנו, את מניעיהם ואת נחישותם. מרכיב זה בא לידי ביטוי בהיכרות הדלה של ישראל עם השיעה בלבנון במלחמת לבנון הראשונה, ובשנים האחרונות בעימותים מול איראן, חזבאללה וחמא"ס). יתרה מזו, לא כל סכסוך בין גורמים ערביים או אסלאמיים משחק בהכרח לטובתה של ישראל: שמונה שנות המלחמה בין איראן לעיראק תרמו לעצימת עיניים מודיעינית וליקיצה כואבת עם סיומה המפתיע מול שתי המדינות – סדאם כאויב ותוכנית הגרעין האיראנית.
 
רוני כהן הוא בכיר לשעבר באמ"ן, חוקר ומרצה עצמאי לענייני המזרח התיכון.
Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה