מאמרים


תגיות
מאמר
תצלום אילוסטרציה (pixabay)
12.02.2020

לא רק דאעש מנתצים פסלים בסוריה

תערוכת פסלי אבן בכפר הקטן והציורי אל־מלאג'ה שבסוריה הושחתה לא על ידי דאע"ש, אלא על ידי כפריים שראו בה מחאה נגד אסד. המשוררת הסורית רשא עמראן סבורה שהאירוע הסמלי ממחיש את חורבנה של החברה במדינתה
בטור קצר באתר אל־ערבי אל־ג'דיד מתארת רשא עמראן, משוררת וסופרת סורית ידועת שם ומתנגדת מובהקת למשטר אסד, את השחתתה של תערוכת פסלים בכפר שבו גדלה וחיה. זהו אירוע קטן ושולי לכאורה, אך בעיניה הוא סמלי שכן הוא משקף לדעתה את מצבה העגום של החברה הסורית החרבה, שמוחה במו ידיה כל זכר לימים אחרים שחלפו ועברו בלי שוב.
 
עמראן מספרת כי בכפר הקטן אל־מלאג'ה, השוכן לחופי הים התיכון בקרבת העיר טרטוס, יש פינת חמד – מעיין קטן שהיה מקור המים העיקרי באזור בימים עברו. המקום הזה היה אבן שואבת לתושבים מכפרי האזור, שנהגו להתאסף בו. מכיוון שכך, החליטו עמראן ורעיה לערוך בו פסטיבל שנתי קבוע, "פסטיבל א־סנדיאן", ובו נהגו להשתתף אמנים, פסלים, משוררים ומוזיקאים מכל רחבי סוריה ולעיתים אף אמנים מחוץ לסוריה.
 
אחד מפירות הפסטיבל הזה היה תערוכת פסלי אבן. הפסלים נותרו כעדות דוממת לאותם ימים שקטים שידעה החברה הסורית לפני מלחמת האזרחים. אולם משזו פרצה, תושבי הכפר של עמראן והכפרים הסובבים אותו – כמו שאר תושביה של סוריה – התפלגו למחנות הניצבים משני צידי המתרס: התומכים באסד מצד אחד, המתנגדים לאסד מהצד האחר, וביניהם המון דומם שנמנע מבחירת צד בעימות.
 
עם החרפת העימותים בשנת 2011, כותבת עמראן, כמה מתושבי הכפרים באזור, שנמנו עם תומכי אסד ואף הצטרפו לחבורות הבריונים שלו, החליטו להחריב את תערוכת הפסלים בכפר בטענה שמדובר במיצג מחאה על המשטר. הסיבה לכך, היא טוענת, הייתה העובדה שתושבי אל־מלאג'ה השתייכו למחנה המתנגד לאסד. הוונדליסטים לא הצליחו להחריב את הפסלים והסתפקו בהשחתתם באמצעות ריסוס כתובות תמיכה באסד ודברי נאצה נגד מתנגדיו, ובפרט נגד עמראן ומשפחתה, משפחת משוררים סורית מפורסמת שנודעת בהתנגדותה לשלטון אסד.
 
אבל לפני ימים אחדים, מספרת עמראן, נשבר ליבה: היא קיבלה תמונות שבהן נראים אותם פסלים – שאמנים סורים מכל רחבי המדינה עמלו עליהם – שבורים ומרוסקים, שמונה שנים לאחר אותו ניסיון כושל להורסם בראשונה. לכן החליטה לכתוב את הטור הזה.
 
מצד אחד, היא כותבת, כל עיסוק בתרבות או ביצירת אמנות בת כמה שנים, דוגמת הפסלים ההרוסים, עלול להיתפס כתלוש מהמציאות בצל המצב הקשה שסוריה נתונה בו: המדינה הפכה לזירת התכתשויות וסגירת חשבונות פוליטיים בין בעלי עניין ומדינות זרות; אסד הוא שליט בובה המוצב בחזית רק למראית עין, עד שסוריה תחולק סופית על ידי כובשיה; והחברה הסורית, שהקהילה הבינלאומית שותקת לנוכח פשעי המשטר נגדה, איבדה את השליטה על גורלה והפכה לאוסף של פזורות בכל רחבי העולם. הסורים שעדיין חיים בתוך גבולותיה המדיניים של סוריה אינם יודעים למעשה מי מבין כובשיהם הוא שליטם בפועל.
 
מצד שני, כותבת עמראן, יש מידה רבה של סמליות באירוע הזה ועל כן ראוי להתייחס אליו. היא טוענת שיש הבדל בין שני ניסיונות ההשחתה: הניסיון הראשון היה צעד אלים מקומי, ביטוי לסכסוך בין תושבי כפרים מקומיים שרצו לנקום בתושבי הכפר הסמוך על תמיכתם בהפיכה נגד אסד. לעומת זאת, הניסיון השני, שצלח, לא היה אקט אלים נקודתי המופנה ספציפית כלפי תושבי אל־מלאג'ה, אלא צעד שבעיניה הוא מבשר על ניצחון המנטליות ההרסנית והאלימה השוררת בסוריה של ימינו. זוהי פעולה המשקפת את המתרחש בחברה הסורית המרוסקת, שהפכה לחברה בריונית, קיצונית ואלימה שאין בינה לבין תרבות ואמנות דבר.
 
בשלב זה חשוב לעמראן להבהיר לקורא הזר, שאינו מכיר את הכפר אל־מלאג'ה ואת סביבתו, שלא פעילי דאעש טהרנים ומנתצי פסלים ויצירות אמנות הם שהשחיתו את תערוכת הפסלים, שהרי אל־מלאג'ה הוא כפר השוכן לחוף הים התיכון, בנקודה שכלל אין בה אסלאמיסטים מכל סוג או זרם. אך מתברר שתפיסת עולם דאעשית השוללת את קיומו של האחר ומתנגדת לשוני ולהבדלים בין אנשים, לתרבות ולפתיחות מפעמת בליבותיהם של רבים מתושבי סוריה של אסד, מכל העדות ומכל הזרמים. בעיני עמראן, תערוכת הפסלים ההרוסה היא עדות חיה למצבה העגום של החברה הסורית המרוסקת.
 
בסיום דבריה עמראן מתמקדת במי שהשחיתו את הפסלים במו ידיהם ומשתפת את הקוראים בתהיותיה בדבר מידת השנאה והזעם האצורים בהם: "במי בדיוק הם נוקמים? האם הם סבורים שהפסלים הללו הם פסילים, כמו שחושבים אנשי דאעש האסלאמיסטים? או שמא לתפיסתם פסלים צריכים להציג את דמויותיהם של בני משפחת אל־אסד בלבד וכל פסל אחר הוא בבחינת מעשה כפירה שיש למחות מעל פני האדמה? ואולי מי שעשה זאת ביקש להצהיר כי סוריה העתידית תהיה מדינה כעורה, מלאת שברי הריסות ורסיסי חלומות? האם מי שעשה זאת מודע לכך בכלל, או שמא הוא בסך הכול כלי שרת המונע בידי מישהו אחר, הגומל לו על עמלו?"

בשיתוף עם מאמרים נוספים