הרבה מסורתים, מעט אסלאמיסטים ומעט חילונים
תצלום אילוסטרציה (Виктория Бородинова, Pixabay)
Below are share buttons

הרבה מסורתים, מעט אסלאמיסטים ומעט חילונים

אמונה דתית היא מרכיב מרכזי בזהותם של הרוב המכריע של תושבי המדינות הערביות, אך נראה שרבים באזור אינם דתיים בהכרח. המונח המאפיין אותם יותר הוא "מסורתיים", כמו המונח המגדיר את רוב היהודים בישראל

בחודשים האחרונים מסעירה את מרוקו פרשה רכילותית, לכאורה: מסתבר שאמינה מאא' אלעינין, חברת פרלמנט מטעם מפלגת השלטון האסלאמית, "הצדק והפיתוח", שנודעה כמטיפה נלהבת לערכי הדת והצניעות, בדגש על עטיית הרעלה, אינה מקפידה תמיד על יישומם. בתצלומים שנחשפו מחופשתה האחרונה בפריז, היא נראית בלי רעלה ולבוש מסורתי, אלא בשמלה קצרה ובמכנסי ג'ינס.
מאא' אלעינין הכחישה תחילה את אמינות התצלומים, אך מאוחר יותר חזרה בה, ואף הציגה שינוי עקרוני בעמדותיה: "עטיית הרעלה אינה אחד מחמשת עמודי האסלאם", היא מדגישה כעת, בהצהירה כי יש נטייה לייחס חשיבות מופרזת לרעלה וללבוש בכלל, וכי "אמונה צריכה להיות עניין אישי לחלוטין". מתנגדיה הפוליטיים מיהרו להאשימה בצביעות, ומפלגתה שלה, שהובכה מן הפרשה, החליטה לנקוט כלפיה צעדי ענישה.
אולם מעבר להקשר הפוליטי, הפרשה מעלה שאלות מעניינות מההיבט הדתי־חברתי: האם סממני לבוש מסמלים בהכרח את מידת דתיותם של הגבר או האישה? ובכלל, האם יש הגדרה מוסכמת מיהו מוסלמי דתי? קל לקבוע שדמות כמו אלעינין היא בעלת "מוסר כפול", אך ייתכן שהיא מייצגת תופעה מורכבת יותר: זהותם של רבים בעולם הערבי אינה עונה בהכרח להגדרות הקשיחות "דתי/ה" או חילוני/ת", והיא גם משתנה לא אחת, על פי נסיבות הזמן והמקום.
המדינות והחברות הערביות אינן עשויות מקשה אחת, כמובן. יש בהן מדינות דתיות במיוחד, ובראשן סעודיה, ומולן רפובליקות ומשטרים צבאיים הנחשבים חילוניים, כמו מצרים וסוריה. אלא שהמשותף לכולן, גם ל"חילוניות" שבהן, הוא מרכזיות האמונה הדתית בהגדרת הזהות של הרוב המכריע של תושביהן, ותפיסות אתאיסטיות מובהקות קיימות בהן רק בשוליים, בעיקר בתוניסיה ובלבנון.
מרוקו היא זירה מעניינת לבחון בה את המורכבות הזהותית הזאת, משום שקיימים בה דפוסים מגוונים של דתיות ושל מסורות מקומיות, לצד השפעות מערביות חילוניות יותר. בביקורי בממלכה לפני כמה שנים זכורה לי, למשל, דמותה של בחורה צעירה שישבה לצדי בבית קפה, לבושה בכפתאן מסורתי, בידה האחת סיגריה ובידה השנייה טלפון סלולרי. האם צעירה כזאת היא דתייה או חילונית?
גם דמותו של המלך מוחמד השישי מייצגת במידה רבה את אותה המורכבות: מחד גיסא, הוא מנהיג דתי, הזוכה לשבועת האמונים השנתית כשהוא לבוש גלימה מסורתית ורכוב על סוס. מאידך גיסא, הוא מנהיג פוליטי החותר להצעיד את הממלכה בדרך הקדמה. בצילומי "סלפי" אקראיים מביקוריו הרבים בחו"ל הוא נראה לרוב לבוש בגדים מערביים יום־יומיים. בפגישותיו עם מנהיגים זרים, ובעיקר עם כוכבי מוזיקה בין־לאומיים שעימם הוא מיודד, הוא מקפיד ללבוש חליפות או בגדים אופנתיים בעיצוב מיטב המעצבים האירופים.
מורכבות זהותית קיימת, כמובן, גם במדינות אחרות במרחב. בחברה המצרית, שלדעת רבים עוברת זה כמה עשורים תהליכי הדתה, מתרחשים בעת ובעונה אחת גם תהליכים אחרים, והיא נחשפת לערכים ולדפוסים גלובליים. בסוגיית כיסויי הראש נכון לומר שנשים רבות יותר במצרים עוטות כיום נִקאב (כיסוי גוף מלא), אולם רבות אחרות מעדיפות חִג'אב (כיסוי ראש בלבד), ובעודן עוטות חג'אב, הן מקפידות על  ביגוד מערבי, לרבות מכנסי ג'ינס צמודים ונעלי עקב.
צניעות אפוא היא שאלה של פרשנות, ובהקשר זה מעניין להזכיר פרשה שהעסיקה לא מכבר את מצרים: סטודנטית באוניברסיטת אל־אזהר הוענשה באשמת "התנהגות שאינה הולמת" משום שתועדה קופצת ומחבקת את בן זוגה לאחר שהציע לה נישואין. מקרה זה עשוי להעיד על שמרנותו של המוסד הדתי החשוב, אך גם על שינוי דפוסי התנהגות בקרב הדור הצעיר, שאינו נוטש את הדת, אך יוצק פרשנות מחודשת להקפדה על ערכיה בחיי היום־יום.
ההגדרות הגורפות "אסלאמיסט" או "חילוני", אינן משקפות, כך נראה, את המורכבויות האלה, וייתכן שהמונח המתאים יותר לתיאור רוב תושבי מדינות ערב היום הוא "מסורתיים", אותו המונח שבו בוחרים רוב אזרחי ישראל להגדיר את עצמם בסקרי דעת קהל למיניהם, קרי: זיקה עמוקה לדת ולמסורת, אך קיום סלקטיבי של מצוותיה ואימוץ דפוסים וערכים חילוניים, במידה משתנה (ואם בקרב הציבור הישראלי יש נטייה לכיוון "המסורתי־חילוני", סביר שברוב מדינות ערב הנטייה היא לכיוון ה"מסורתי־דתי").
מעניין שהמונח "מסורתי", שהפך רווח כל כך בשיח הישראלי, אינו משמש חוקרים ופרשנים ישראליים בבואם לדבר על מורכבות הזהות האמונית במדינות האזור. בשיח המזרחני הישראלי מדובר לרוב על חלוקה דיכוטומית ל"גורמי אסלאם קיצוני" מול כוחות הממסד, שפעמים רבות יוצגו בתואר "חילוניים", לעיתים כשם קוד ל"פרגמטיים". אלא שחלוקה זו מפספסת את הגוונים השונים בחברות הערביות, וגם בקרב נציגי המשטרים, המזכירים כל כך את הגיוון הקיים בהקשר הזה בישראל.
ישראלים רבים מגדירים את עצמם בראש ובראשונה יהודים, במובן הדתי, אך ל"דתיות המסורתית" פנים רבות. למשל, רבים ממי שגדלו בחברה הדתית־לאומית, הורידו את הכיפה, אך לתפיסתם לא בהכרח נהפכו חילונים. גם התהליך ההפוך, תהליך ההתקרבות לדת, אינו מתבטא תמיד בסממנים חיצוניים כלשהם או בנתק מוחלט מן העולם החילוני. רבים יעדיפו, כמו חברת הפרלמנט המרוקאית, שלא לעטות כל סממן דתי בשהותם בחו"ל, לאו דווקא מתוך ויתור על מה שהם מסמלים. יהודים מאמינים לא יקפידו תמיד על "שמירת נגיעה", וישנן עוד דוגמאות רבות למורכבותה של "הזהות היהודית".
בספרו האחרון, "נער האופניים", מיטיב אלי עמיר לנסח את המורכבות הזאת בתארו את אביו, עולה מעיראק, שהוא "לכל היותר שומר מסורת: לפעמים הולך בלילות שבת לבית הכנסת […] צם ביום כיפור אבל מעשן בשבת […] ככה מקובל אצלנו, רק פה סיבכו לנו את החיים, יש אדוקים ולא אדוקים, בעד הדת ונגד הדת" (עמ' 557). המסורתיות של היהודים יוצאי מדינות ערב משקפת במידה רבה גם את המסורתיות של הרוב המוסלמי הדומם במדינות האלה לאורך ההיסטוריה, וככל הנראה, גם בימינו אנו.
בחודשים האחרונים מסעירה את מרוקו פרשה רכילותית, לכאורה: מסתבר שאמינה מאא' אלעינין, חברת פרלמנט מטעם מפלגת השלטון האסלאמית, "הצדק והפיתוח", שנודעה כמטיפה נלהבת לערכי הדת והצניעות, בדגש על עטיית הרעלה, אינה מקפידה תמיד על יישומם. בתצלומים שנחשפו מחופשתה האחרונה בפריז, היא נראית בלי רעלה ולבוש מסורתי, אלא בשמלה קצרה ובמכנסי ג'ינס.
מאא' אלעינין הכחישה תחילה את אמינות התצלומים, אך מאוחר יותר חזרה בה, ואף הציגה שינוי עקרוני בעמדותיה: "עטיית הרעלה אינה אחד מחמשת עמודי האסלאם", היא מדגישה כעת, בהצהירה כי יש נטייה לייחס חשיבות מופרזת לרעלה וללבוש בכלל, וכי "אמונה צריכה להיות עניין אישי לחלוטין". מתנגדיה הפוליטיים מיהרו להאשימה בצביעות, ומפלגתה שלה, שהובכה מן הפרשה, החליטה לנקוט כלפיה צעדי ענישה.
אולם מעבר להקשר הפוליטי, הפרשה מעלה שאלות מעניינות מההיבט הדתי־חברתי: האם סממני לבוש מסמלים בהכרח את מידת דתיותם של הגבר או האישה? ובכלל, האם יש הגדרה מוסכמת מיהו מוסלמי דתי? קל לקבוע שדמות כמו אלעינין היא בעלת "מוסר כפול", אך ייתכן שהיא מייצגת תופעה מורכבת יותר: זהותם של רבים בעולם הערבי אינה עונה בהכרח להגדרות הקשיחות "דתי/ה" או חילוני/ת", והיא גם משתנה לא אחת, על פי נסיבות הזמן והמקום.
המדינות והחברות הערביות אינן עשויות מקשה אחת, כמובן. יש בהן מדינות דתיות במיוחד, ובראשן סעודיה, ומולן רפובליקות ומשטרים צבאיים הנחשבים חילוניים, כמו מצרים וסוריה. אלא שהמשותף לכולן, גם ל"חילוניות" שבהן, הוא מרכזיות האמונה הדתית בהגדרת הזהות של הרוב המכריע של תושביהן, ותפיסות אתאיסטיות מובהקות קיימות בהן רק בשוליים, בעיקר בתוניסיה ובלבנון.
מרוקו היא זירה מעניינת לבחון בה את המורכבות הזהותית הזאת, משום שקיימים בה דפוסים מגוונים של דתיות ושל מסורות מקומיות, לצד השפעות מערביות חילוניות יותר. בביקורי בממלכה לפני כמה שנים זכורה לי, למשל, דמותה של בחורה צעירה שישבה לצדי בבית קפה, לבושה בכפתאן מסורתי, בידה האחת סיגריה ובידה השנייה טלפון סלולרי. האם צעירה כזאת היא דתייה או חילונית?
גם דמותו של המלך מוחמד השישי מייצגת במידה רבה את אותה המורכבות: מחד גיסא, הוא מנהיג דתי, הזוכה לשבועת האמונים השנתית כשהוא לבוש גלימה מסורתית ורכוב על סוס. מאידך גיסא, הוא מנהיג פוליטי החותר להצעיד את הממלכה בדרך הקדמה. בצילומי "סלפי" אקראיים מביקוריו הרבים בחו"ל הוא נראה לרוב לבוש בגדים מערביים יום־יומיים. בפגישותיו עם מנהיגים זרים, ובעיקר עם כוכבי מוזיקה בין־לאומיים שעימם הוא מיודד, הוא מקפיד ללבוש חליפות או בגדים אופנתיים בעיצוב מיטב המעצבים האירופים.
מורכבות זהותית קיימת, כמובן, גם במדינות אחרות במרחב. בחברה המצרית, שלדעת רבים עוברת זה כמה עשורים תהליכי הדתה, מתרחשים בעת ובעונה אחת גם תהליכים אחרים, והיא נחשפת לערכים ולדפוסים גלובליים. בסוגיית כיסויי הראש נכון לומר שנשים רבות יותר במצרים עוטות כיום נִקאב (כיסוי גוף מלא), אולם רבות אחרות מעדיפות חִג'אב (כיסוי ראש בלבד), ובעודן עוטות חג'אב, הן מקפידות על  ביגוד מערבי, לרבות מכנסי ג'ינס צמודים ונעלי עקב.
צניעות אפוא היא שאלה של פרשנות, ובהקשר זה מעניין להזכיר פרשה שהעסיקה לא מכבר את מצרים: סטודנטית באוניברסיטת אל־אזהר הוענשה באשמת "התנהגות שאינה הולמת" משום שתועדה קופצת ומחבקת את בן זוגה לאחר שהציע לה נישואין. מקרה זה עשוי להעיד על שמרנותו של המוסד הדתי החשוב, אך גם על שינוי דפוסי התנהגות בקרב הדור הצעיר, שאינו נוטש את הדת, אך יוצק פרשנות מחודשת להקפדה על ערכיה בחיי היום־יום.
ההגדרות הגורפות "אסלאמיסט" או "חילוני", אינן משקפות, כך נראה, את המורכבויות האלה, וייתכן שהמונח המתאים יותר לתיאור רוב תושבי מדינות ערב היום הוא "מסורתיים", אותו המונח שבו בוחרים רוב אזרחי ישראל להגדיר את עצמם בסקרי דעת קהל למיניהם, קרי: זיקה עמוקה לדת ולמסורת, אך קיום סלקטיבי של מצוותיה ואימוץ דפוסים וערכים חילוניים, במידה משתנה (ואם בקרב הציבור הישראלי יש נטייה לכיוון "המסורתי־חילוני", סביר שברוב מדינות ערב הנטייה היא לכיוון ה"מסורתי־דתי").
מעניין שהמונח "מסורתי", שהפך רווח כל כך בשיח הישראלי, אינו משמש חוקרים ופרשנים ישראליים בבואם לדבר על מורכבות הזהות האמונית במדינות האזור. בשיח המזרחני הישראלי מדובר לרוב על חלוקה דיכוטומית ל"גורמי אסלאם קיצוני" מול כוחות הממסד, שפעמים רבות יוצגו בתואר "חילוניים", לעיתים כשם קוד ל"פרגמטיים". אלא שחלוקה זו מפספסת את הגוונים השונים בחברות הערביות, וגם בקרב נציגי המשטרים, המזכירים כל כך את הגיוון הקיים בהקשר הזה בישראל.
ישראלים רבים מגדירים את עצמם בראש ובראשונה יהודים, במובן הדתי, אך ל"דתיות המסורתית" פנים רבות. למשל, רבים ממי שגדלו בחברה הדתית־לאומית, הורידו את הכיפה, אך לתפיסתם לא בהכרח נהפכו חילונים. גם התהליך ההפוך, תהליך ההתקרבות לדת, אינו מתבטא תמיד בסממנים חיצוניים כלשהם או בנתק מוחלט מן העולם החילוני. רבים יעדיפו, כמו חברת הפרלמנט המרוקאית, שלא לעטות כל סממן דתי בשהותם בחו"ל, לאו דווקא מתוך ויתור על מה שהם מסמלים. יהודים מאמינים לא יקפידו תמיד על "שמירת נגיעה", וישנן עוד דוגמאות רבות למורכבותה של "הזהות היהודית".
בספרו האחרון, "נער האופניים", מיטיב אלי עמיר לנסח את המורכבות הזאת בתארו את אביו, עולה מעיראק, שהוא "לכל היותר שומר מסורת: לפעמים הולך בלילות שבת לבית הכנסת […] צם ביום כיפור אבל מעשן בשבת […] ככה מקובל אצלנו, רק פה סיבכו לנו את החיים, יש אדוקים ולא אדוקים, בעד הדת ונגד הדת" (עמ' 557). המסורתיות של היהודים יוצאי מדינות ערב משקפת במידה רבה גם את המסורתיות של הרוב המוסלמי הדומם במדינות האלה לאורך ההיסטוריה, וככל הנראה, גם בימינו אנו.
Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה