מאמרים

אודות הכותב

תגיות
ניתוח ופרשנות
טלית מוכתמת בדם בבית כנסת באיסטנבול, נובמבר 2003 (משה מילנר, לע"מ)
12.07.2019

מותר להשוות: ישראל והפוליטיזציה של האנטישמיות

קשה לחשוב על קבוצה שהואשמה בהאשמות רבות כל כך כמו היהודים, ולפיכך קשה לחשוב על ביקורת אפשרית כלפי ישראל שלא תזכיר האשמה שיהודים הואשמו בה בעבר. ובכל זאת, אולי לא הכול אנטישמיות?
בשנים האחרונות חזרה האנטישמיות לדיון בפוליטיקה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בולטות במיוחד שלוש תופעות: עלייה בביטויי אנטישמיות אלימים מצד הימין הקיצוני במערב; עלייה בביטויי אנטישמיות בקרב קהילות מוסלמיות באירופה; והאשמות של השמאל במערב באנטישמיות.
 
האנטישמיות מימין נתפסת כעלייה מחדש של האנטישמיות המסורתית, האנטישמיות המוסלמית – כייצוא למערב של האנטישמיות הרווחת בארצות מוסלמיות, ואילו האנטישמיות משמאל נחשבת ביטוי של ״אנטישמיות חדשה״ הקשורה להזדהות השמאל עם קורבנות המערב ולדמוניזציה של ישראל – חוד החנית של האימפריאליזם ושל הנאו-קולוניאליזם המערבי, לשיטתם. כמו כן, לעיתים קרובות האנטישמיות של הימין הקיצוני ושל מוסלמים חד־משמעית, במובן זה שהיא מופנית במפורש כלפי יהודים, לעומת זאת, האנטישמיות של השמאל מתבטאת, לכאורה, בביקורת קיצונית על ישראל ובהפניית דימויים וסטריאוטיפים אנטישמיים קלאסיים כלפי מדינת ישראל, הציונות או הציונים.
 
אחת הבעיות בדיון ב״אנטישמיות החדשה״ היא שהיהודים הואשמו בעבר בהאשמות מגוונות כל כך, שכל טענה כלפי ישראל וגופים הקשורים בה יכולה להזכיר האשמות שהיהודים הואשמו בהן בעבר. למעשה, אפשר לטעון שאחד ההיבטים הבולטים המבחינים את האנטישמיות מהעוינות ומהסטריאוטיפים הנפוצים כלפי קבוצות רבות אחרות הוא מגוון ההאשמות והדימויים שיוחסו ליהודים. כידוע, היהודים הואשמו בהפצת הקומוניזם והסוציאליזם, וגם בהמצאת הקפיטליזם; בהיותם תאבי בצע שלדידם כללי המוסר אינם חלים על מי שאינם יהודים, וגם בקידומן של אידאולוגיות שוויוניות אוניברסליות ואנטי־לאומיות; בהיותם עניים מרודים ומושפלים, וגם בבשאיפות ההשתלטות שלהם על העולם.
 
חלק מההסבר לכך הוא ש״היהודי״ היה מרכיב משמעותי כל כך בזהות ההיסטורית של המערב, עד שהדימויים שנדבקו בו יסודם לא רק בתפיסתם של הנוצרים את היהודים עצמם, אלא גם באופן שבו הם השתמשו בקטגוריה של ״יהודיוּת״ כדי להבין את עולמם שלהם וכדי לבקר את התהליכים, את הגופים ואת הדמויות שייצגו את מה שתיעבו. בעקבות זאת, קשה לחשוב על קבוצה שהואשמה בהאשמות רבות כל כך, סותרות ומרחיקות לכת לאורך זמן רב כל כך כמו היהודים, ובהתאמה – קשה לחשוב על ביקורת אפשרית כלפי ישראל ותומכיה שלא תעורר אסוציאציה להאשמה כל שהיא שיהודים הואשמו בה בעבר.
 
לדוגמה, כשחברת הקונגרס האמריקאי אילהאן עומַר צייצה שהמניע לתמיכת חברי קונגרס אמריקאיים בישראל הוא כסף, נתפסה טענה זו מיד כטענה אנטישמית, שהרי עצם הקישור בין כסף לבין שדולה פרו־ישראלית מזכיר את ההאשמות המסורתיות של יהודים שהם מושכים בחוטי הפוליטיקה באמצעות כספם. העובדה שכסף הוא אכן מרכיב חשוב בתמיכה בישראל נהפכה, למעשה, שולית בדיון הזה. כך גם כאשר דיברה עומר על הנאמנות שדורשת אותה השדולה פרו־ישראלית מחברי הקונגרס למדינת ישראל, הזכירה טענה זו מיד את האשמת היהודים בנאמנות כפולה – נאמנות למדינת ישראל ונאמנות ל״מדינה בתוך מדינה״ שהעם היהודי מהווה במדינות שבהן הוא שוכן. גם את הערתו של ראש מפלגת הלייבור בבריטניה ג׳רמי קורבין שהציונים אינם מבינים את האירוניה הבריטית, תפסו רבים כשם קוד להאשמה המסורתית שהיהודים הם ״זרים״ בכל מקום שהם נמצאים בו, לא משנה כמה דורות הם חיים בו. ואפשר להציע דוגמאות נוספות למכביר.
 
האנטישמיות ההיסטורית הביאה לזוועות שהיו אולי חסרות תקדים בהיסטוריה האנושית, ולכן היה אפשר לצפות שכל האשמה באנטישמיות תחייב משנה זהירות, שכן פוליטיזציה של האשמה זו היא זילות של הקורבנות היהודים הרבים מספור. אולם, במקום זאת, הפוליטיזציה של האנטישמיות מגיעה בשנים האחרונות לממדים אבסורדיים. כך, למשל, חוזרת ונשנית הטענה שעצם הדרישה שישראל תהיה מדינת כל אזרחיה, שמשמעה ביטול זהותה היהודית של המדינה, היא דרישה אנטישמית. העובדה שטענה זו הופכת את הרוב המכריע של הפלסטינים בפרט, ואת הערבים בכלל, לאנטישמים, אינה מפריעה גם לחוקרות מכובדות של השואה להציג אותה. גם המסקנה המתבקשת מאותה הטענה – שיש לייחס גזענות חריפה הרבה יותר לימין בישראל, שלא רק מתנגד להקמת מדינה פלסטינית אלא גם מונע אותה בפועל – אינה מרתיעה תומכים של ישראל מלהציג טענות דומות.

דומה היא גם הטענה הנפוצה שתנועת החרם על ישראל היא אנטישמית משום שהיא דורשת להטיל חרם על ישראל אבל אינה מחרימה מדינות אחרות הנאשמות בפשעים חמורים יותר. היה אפשר להאשים את התומכים בחרם על משטר האפרטהייד בדרום אפריקה בהאשמה דומה, שהרי זוועות גדולות הרבה יותר התרחשו באותו הזמן. ואכן מי שהגנו על משטר האפרטהייד בזמנו הציגו טענה דומה, והצביעו על הצביעות, לכאורה, של ההתמקדות במשטר הזה.
 
גם כאן ההקבלה למעשי ישראל כלפי הפלסטינים מאלפת – אם חרם על מדינת ישראל הוא גזענות, כיצד נכנה את משטר הסנקציות וההגבלות החמור אלפי מונים שמטילה ישראל על עזה והגדה? גם התפיסה שכל השוואה בין מעשי ישראל למעשי הנאצים – מופרכת ככל שתהיה – היא ביטוי של אנטישמיות ו״דמוניזציה״ של ישראל, בעייתית מאוד. מספיק לחשוב כיצד יהיה עלינו לראות דמויות כמו ישעיהו לייבוביץ׳, שדיבר בזמנו על ״יודו־נאצים״, ואיזו גזענות נצטרך לייחס לדמויות כמו בן־גוריון ובגין שהרבו להשוות בין פלסטינים בפרט וערבים בכלל לנאצים, כדי להבין את הבעייתיות הזאת.
 
אין ספק שהפוליטיזציה של האנטישמיות הוכיחה עצמה ככלי יעיל למדיי בהדיפת ביקורת על ישראל ובהשמצת מבקריה, והפיתוי להמשיך לעשות בה שימוש גדול. אולם מעבר לבעייתיות המוסרית שבכך, שימוש כזה עלול להביא לזלזול באנטישמיות הממשית, במיוחד בקרב הדור הצעיר בשמאל המערבי, ההולך ומאבד את סבלנותו לפוליטיזציה הזאת.
מאמרים נוספים