מאמרים

אודות הכותב

תגיות
ניתוח ופרשנות
כנסיית הקבר בירושלים, 2010 (משה מילנר, לע"מ)
28.03.2019

מגשימת ההבטחה או חוטאת: הנצרות במערב ומדינת ישראל

גם בעיני העולם הנוצרי הציונות ומדינת ישראל הן תופעות פוליטיות ביסודן, אך אי אפשר להבינן בלי להבין גם את ההקשר הדתי שלהן. פרשנות התנ"ך יכולה להיות מפתח להבנת ה"מוסר הכפול" של העולם המערבי את ישראל
לתפיסת הנצרות את ישראל – הן הנצרות הממסדית הן האמונה הפרטית של האדם הנוצרי – נודעת משמעות רבה למדינת ישראל. לתמיכתן של כנסיות באירופה או בארצות הברית במדינת ישראל, או להחרמה שלה, יש לא פעם השלכות מוחשיות במישור הפוליטי או הכלכלי. אחת הדוגמאות האקטואליות והבולטות לכך היא, כמובן, ההחלטה להעביר את השגרירות האמריקנית לירושלים – החלטה שנעשתה בתמיכה, ויש שיגידו אפילו מתוך לחץ כבד, של כנסיות אוונגליות בארצות הברית.

מעבר לעוצמה הממסדית הפוליטית המוכרת של הכנסיות, גם אמונתו הדתית של האדם הפרטי משפיעה תפיסותיו הפוליטיות. מדוע יש לכנסיות ולאדם הנוצרי המאמין עניין בנעשה בישראל, ומהי הזיקה בין הדת לבין הפוליטיקה הבין־לאומית במקרה הזה? כדי לענות על שאלות אלו חשוב להבין, קודם כול, כי בעיני העולם הנוצרי מדינת ישראל אינה רק ישות פוליטית, אלא מעצם קיומה היא מציבה בפניו גם אתגר דתי־תיאולוגי ראשון במעלה.

הקמתה של מדינת ישראל, ובעיקר הלגיטימציה הדתית שהוענקה למדינה היהודית בארץ ישראל על בסיס הטקסט המקראי, עוררה שאלות תיאולוגיות נכבדות בעולם הנוצרי: האם מדינת ישראל היא אכן המשכה של ישראל המקראית? האם הקמת המדינה היא חלק מהתוכנית האלוהית? האם מדינת ישראל היא הגשמת ההבטחה האלוהית לאברהם? יש להעיר בעניין זה כי עצם חורבנה של ישראל המקראית והגלות היו מבחינת תיאולוגים נוצרים הוכחה לאמיתוּת הנצרות ובשורתו של ישוע. לנוכח מלחמותיה של מדינת ישראל, ובוודאי לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש הגדה המערבית, שאלות אלו אף החריפו: מדינה קטנה וצעירה, העומדת מול כוחם האדיר של צבאות ערב – רבים תהו איך אפשר שלא לראות בכך אות אלוהי.

הציונות היא תנועה פוליטית, אך אי אפשר להבין אותה מבלי להבין גם את ההקשר הדתי שלה. עניין זה נכון לעולם הנוצרי לא פחות משהוא נכון לעולם היהודי. מנקודת המבט של הנוצרי המאמין, כל דיון בתנועה הציונית ובמדינת ישראל חייב להתחיל בהתמודדות עם הטענה שאלוהים הבטיח את ארץ ישראל לעם היהודי.
 
רוב העולם הנוצרי הותיר את השאלות האלה פתוחות, או זנח אותן בכוונה כדי לאפשר קיום יחסים פוליטיים, מתוך רצון להפריד, ממש או רק הפרדה מלאכותית, בין דת לפוליטיקה. אולם קבוצות נוצריות מסוימות עיצבו את יחסן לישראל לפי התשובה התיאולוגית לשאלות האלה. לדוגמה, קבוצות נוצריות הרואות במדינת ישראל התגשמות של ההבטחה האלוהית – חלק עיקרי מהתוכנית האלוהית, שבסופה הישועה – עושות מאמצים ניכּרים לתמוך במדינת ישראל, בין כלכלית בין פוליטית. תמיכה כזאת כוללת, למשל, הפעלת לובי פרו־ישראלי חזק.
 
לקבוצות אחרות – הקשורות שלא במקרה לשמאל הליברלי במערב – תשובה מורכבת יותר לשאלות אלו. רוב התיאולוגים הנוצרים אינם שוללים על הסף את עצם האפשרות שמדינת ישראל היא הגשמתה של ההבטחה האלוהית – גם מתוך חשש לבטא אמירות שיחשבו כאנטישמיות – ולכן על המתנגדים למדינת ישראל או מדיניותה לתת הסבר דתי לעמדותיהן. כך, יש קבוצות שיבקשו לטעון כי מעשיה של מדינת ישראל, ובעיקר המדיניות הישראלית כלפי האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים, מוכיחים שהיא אינה יכולה להיחשב התגשמות ההבטחה האלוהית, הרי אלוהים הוא קודם כול אלוהי צדק, ולכן לא ייתכן שירשה פגיעה בזכויות אדם.
 
ההבנה שבעיני נוצרים רבים קיום מדינת ישראל אינו רק סוגיה פוליטית אלא גם דתית, עשויה לסייע לנו להבין את הטענות באשר למוסר כפול (double standard) של העולם המערבי כלפי ישראל. כלומר, אפשר לומר שמצב שבו מעשיה או מדיניותה של מדינת ישראל נשפטים בחומרה רבה יותר ממדינות אחרות הנוהגות באופן דומה נובע מכך שהיחס לישראל כפול במהותו, ועצם קיומה, כמו מעשיה בפועל, אינם עניין פוליטי בלבד אלא גם דתי.
 
אולם כשם שהוא עשוי לפעול לרעתה עצם היחס השונה, או הכפול, לישראל עשוי לפעול לטובתה. מדינת ישראל הוקמה במידה רבה על בסיס הקשר של העם היהודי לארצו, שמקורו בטקסט המקראי. קשר כזה יכול להתקבל בחיוב – בעיקר לנוכח העובדה שהעם לא שכן בארצו כמעט אלפיים שנה – רק אם שאר העולם ייחס קדושה לספר שעליו הוא מבוסס. התנועה הציונית, כמו מדינת ישראל, חבים לנצרות רבות. יש מי שטוען – טענה שלא אעריך אותה כאן – כי לולא "הנצרות הציונית" שהתפתחה באירופה כבר במאה ה־17, התנועה הציונית לא הייתה מצליחה, וכי בסיסו של הרעיון שעם ישראל צריך לחזור לארצו הוא נוצרי.
 
מכל מקום, ברור שהרקע הדתי המשותף לשתי הדתות עשוי להיות כלי חשוב במדיניות הישראלית; אחרת כיצד אפשר יהיה להסביר את מקור תשובתו של השר נפתלי בנט למראיין מרשת טלוויזיה זרה ש"מיליוני נוצרים ומוסלמים מאמינים בתנ"ך. אם אתה רוצה לטעון שמדינתנו לא שייכת לנו, אני מציע לך ללכת לשנות את התנ"ך ולחזור ולהראות לי ספר תנ"ך חדש שבו נאמר שארץ ישראל אינה שייכת לעם היהודי".
 
עם זאת, יש לזכור כי כל עוד מדינת ישראל משתמשת בקריאה הנוצרית את התנ"ך כדי לבסס את הלגיטימציה שלה – בין לעצם קיומה, בין למדיניות כלשהי כמו מפעל ההתנחלויות – היא חשופה גם לביקורת של מי שיבקש להציע קריאה אחרת של הסיפור המקראי. אם ישראל מציגה עצמה לעולם הנוצרי כהתגשמות ההבטחה האלוהית, אל נתפלא שיהיו מי שימשיכו גישה כזאת ויבקשו שישראל תוכיח שהיא עומדת בתנאים הנדרשים לקיום ההבטחה. יהיו אולי גם מי שיבחרו להתמקד במעשי ישראל שהובילו לביטול ההבטחה ולגלות, ולאו דווקא בעצם ההבטחה לאברהם.
 
לדעתי נכון לומר שבעולם הנוצרי – בדיוק כמו בעולם היהודי – הדת והפוליטיקה שלובות זו בזו, לעיתים עד בלי הפרד. לכל נוצרי מאמין יש קרוב לוודאי דעה מוצקה על ישראל, חיובית או שלילית, המבוססת, במודע או שלא במודע, לא רק על שיקולים פוליטיים אלא גם על זיקות דתיות. ולכן נודעת חשיבות להבנה עמוקה של התיאולוגיה הנוצרית, של זיקתה לפוליטיקה, ושל ההשלכות התיאורטיות והמעשיות של זיקה זו על מדינת ישראל.


מעיין רווה היא דוקטורנטית בחוג למדע הדתות באוניברסיטה העברית, מלגאית נשיא של בית הספר על שם ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל ללימודים מתקדמים במדעי הרוח, ומלגאית במכון למחקר על שם הרי ס' טרומן למען קידום השלום.
מאמרים נוספים