מאמרים
מאמר
רגב לצד נתניהו, לפני המראה לאמירויות, אוגוסט 2020 (צילום: רויטרס)
12.12.2020

מורשת רגב: סכסוך תרבותי ישראלי–פלסטיני בחמש השנים האחרונות

בשנות כהונתה של מירי רגב במשרד התרבות והספורט בישראל (2015–2020) היא הצהירה שוב ושוב שתתמוך בפעילות התרבותית בהתנחלויות הישראליות בשטחים הפלסטיניים הכבושים, במטרה לא סמויה להתמודד עם נרטיב הפלסטיני ולהחליפו בנרטיב הישראלי. באופן נדיר, היא גם קיימה
הסכסוך התרבותי הישראלי–פלסטיני והמאבק על הנרטיב החל כבר לפני עשרות שנים, ב־1948, עם הרס מאות כפרים פלסטיניים והקמתם של יישובים ישראליים בשמות עבריים במקומם. הסכסוך הזה המשיך לאחר שישראל כבשה את הגדה המערבית, את מזרח ירושלים ואת רצועת עזה ב־1967, ואת המקומות הקדושים שבהם – אל־חרם אל־איברהימי בחברון, שנקרא מערת המכפלה; מסגד אל־אקצא בירושלים, שנקרא בעברית הר הבית; מסגד בילאל, שהיה לקבר רחל ועוד. אחרי כיבוש האדמה הייתה המטרה למחוק את הנרטיב הפלסטיני ולהחליפו בנרטיב יהודי־ישראלי.
 
במאמר הזה אנסה לתאר את הסכסוך התרבותי הישראלי–פלסטיני בשטחים הפלסטיניים הכבושים בשנים האחרונות, ואפילו בחודשים האחרונים, בתקופת הקורונה. פעולות התרבות בצד היהודי־ישראלי המשיכו בפרויקט המחיקה של הסיפור הפלסטיני, במיוחד בתקופת כהונתה של מירי רגב במשרד התרבות, ואילו הצד הפלסטיני פעל ופועל לשמירת הזהות הלאומית הפלסטינית ולחיזוק הנרטיב הפלסטיני.
 
מגפת הקורונה פגעה, כמובן, גם בחברה הפלסטינית, בבריאותה, בכלכלתה, וגם בזהותה הלאומית על כל מרכיביה, הפוליטי, החברתי והתרבותי. בתקופה זו פגעה מדיניות הכיבוש הישראלית בחברה הפלסטינית גם בתחום התרבות, במיוחד במזרח ירושלים, בניסיון למחוק את הזהות תרבותית הפלסטינית, הערבית והאסלאמית של ירושלים. למשל, ביולי 2020 פשטה משטרת ישראל על שני מוסדות תרבות פלסטיניים מרכזיים במזרח ירושלים, מרכז התרבות יבוס והמרכז הלאומי למוזיקה. עם זאת, תקופת הקורונה עוררה את הזיכרון הפלסטיני וזעזעה אותו.
 
לאורך כל השנים הוכיחו האומנות והתרבות הפלסטיניות כי יש להן תפקיד חשוב בשמירה על הזיכרון ועל הזהות הלאומית ובהתנגדות לכיבוש. תפקיד זה התבטא, למשל, בשירתם של מחמוד דרוויש, סמיח אל־קאסם והארון השם ראשיד, בספרות ההתנגדות של ע'אסאן כנפאני וב"ספרות הכלא" שכתבו האסירים בשנות המאסר שלהם בכלא הישראלי.
 
בתקופת הקורונה אופיין השיח התרבותי הרשמי והפופולרי הפלסטיני באירועי אומנות וספרות מקוונים ששודרו ברשתות החברתיות. הקורונה יצרה הזדמנות להפגיש בין אנשי תרבות פלסטינים וערבים מכל העולם, להדק את הקשרים ביניהם ולהציג תמיכה רחבה בנרטיב הפלסטיני – להציג קול אחד נגד הזהות התרבותית הישראלית הכופה את עצמה בכוח הנשק והכיבוש. למשל, במהלך המגפה הפיק משרד התרבות הפלסטיני מפגשים בין סופרים פלסטינים מעזה ומהגדה, מגבולות 48 ומהפזורות, וסופרים ערבים ממדינות ערב ומכל רחבי העולם.
 
מפגשים כאלה מדגישים את הממד הלאומי של הסוגיה הפלסטינית, מסייעים בהפצת הנרטיב הפלסטיני האמיתי, וחושפים את מדיניות הכיבוש ואת הסבל היום־יומי של בני העם הפלסטיני. בסוף כל פגישה האומנים מצהירים על תמיכה בסיום הכיבוש ועל החרמת כל שיתוף פעולה במימון ישראלי. באירועים האלה השתתפו רבים – מספר גדול בהרבה מזה המקובל באירועים "פנים אל פנים" שארגן המשרד בעבר באולמות.
 
כמו כן, בתקופה זו פרסם משרד התרבות הפלסטיני כמה ספרים חדשים, כמו הרומן "סטירת הגורל" (صفعة قدر) מאת ג'אנה ג'אראר, הרומן "כשהלב עיוור" (حين يعمى القلب) מאת ד"ר וידאד אל־ברגותי, והספר "אני לא לבד כאבן" ("لست وحيداً مثل حجر), מאת סמי אל־קילאני, השייך לסוגת ספרות הכלא. בהקשר של המאבק התרבותי מעניין במיוחד לציין את פרסום ספר המחקר "מוזיאונים והמאבק הפלסטיני–ישראלי: על הזהות התרבותית העכשווית של ירושלים" (المتاحف والصراع الفلسطيني الإسرائيلي: على هوية القدس الثقافية المعاصرة), מאת נסב אדיב חוסין.
 
כדי לחזק את הקשרים בתוך החברה הפלסטינית נפתח ערוץ טלוויזיה חדש בשיתוף פעולה עם חברות התקשורת "מדא" ו"חדרא", המשדר, בין השאר, תוכניות תרבות במטרה להפיץ את התרבות הלאומית הפלסטינית.
 
בשנות כהונתה של מירי רגב במשרד התרבות והספורט בישראל (2015–2020) היא הצהירה שוב ושוב שתתמוך בפעילות התרבותית בהתנחלויות הישראליות בשטחים הפלסטיניים הכבושים, במטרה לא סמויה להתמודד עם נרטיב הפלסטיני ולהחליפו בנרטיב הישראלי. כדי ליישם את מדיניותה הקציבה רגב שמונה מיליון שקלים להפקת סרטים העוסקים בחיי המתנחלים. "עשינו היסטוריה!" אמרה רגב, הגיע הזמן שקולות יהודה ושומרון שהודרו לאורך שנים יקבלו ביטוי גם בקולנוע".
 
כמה מהסרטים שהופקו בזכות התקציבים האלה מציגים את המתנחלים כבעלים הלגיטימיים של הארץ ואת מסירותם לאדמה, ומכחישים את קיומם של בעלי הקרקע הפלסטינים המקוריים. הפלסטינים בסרטים האלה הם בדרך כלל מחבלים ותו לא.
 
על פי נתונים שמסר משרד התרבות לבקשת האגודה לזכויות האזרח, בשנת 2015 נערכו בגדה המערבית 303 אירועי תרבות, ובשנת 2016 – 443, גידול שמקורו בעיקר בגידול בתמיכת משרד התרבות במוסדות התרבות וברשויות מקומיות בהתנחלויות. לפי החוקרת יובל יקותיאל מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, 47% מהתמיכה הממלכתית בתרבות בשנת 2019 הופנתה לפעולות תרבות בהתנחלויות. בין הפעילויות שזכו לתמיכה אפשר להזכיר גם פסטיבלים, כמו פסטיבל היין "בציר הזמן", ופסטיבל הדובדבנים בגוש עציון, וכן מוזיאונים, כמו מוזיאון השומרוני הטוב ומוזיאון "ארץ יהודה" בקריית ארבע.
 
כל הפעילויות והחגיגות האלה, בתמיכת הממשלה והמועצות המקומיות, מדגישות את הסיפור המקראי, ונועדו לבסס את זכותם ההיסטורית והדתית של היהודים בגדה המערבית ואת הלגיטימיות של ההתנחלויות.
 
אחד המהלכים המובהקים של רגב למחיקת הסיפור הפלסטיני הוא, כמובן, "חוק הנאמנות בתרבות" (2018). על פי החוק הזה יוכל משרד התרבות להפחית (או לשלול לגמרי) את תקציבי ציבור הניתנים למוסדות תרבות, ערביים וישראליים, שמפעולותיהם תשתמע שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; הסתה לגזענות, לאלימות ולטרור; תמיכה במאבק מזוין או במעשה טרור של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל; ציון יום העצמאות כיום אבל, או מעשה של השחתה או ביזוי של דגל המדינה או של סמל המדינה.
 
מטרת החוק הזה היא, כמובן, למנוע פעילות תרבות ביקורתית, ובעיקר כל עיסוק בנכבה הפלסטינית המתמשכת, וכן להפריד בין מוסדות התרבות הפלסטיניים בתוך ישראל לאלו שמחוצה לה. כלומר, להשליט את הנרטיב המזויף ואת סדר היום של הימין הקיצוני.
 
במילים אחרות, פעילות התרבות הזאת היא חלק מפרויקט הגירוש והכיבוש, פרויקט שמטרתו לא רק להוציא את הפלסטינים מאדמתם, אלא גם להוציא מהם את סיפורם. אל מול הפרויקט הזה מנסים הפלסטיני להציב מאבק פוליטי ותרבותי מקומי ובין־לאומי שיציג את הסיפור ה"אסלי", המקורי, של בני המקום ובעלי הזכות.
 
כאמור, מדובר בסכסוך ארוך בין שני נרטיבים. הפלסטינים רוצים לשמור על סיפורם ועל זהותם הלאומית דרך הפעולות התרבותיות, ואילו רשויות הכיבוש הישראלי מנסות לערער את הנרטיב הזה ולבסס במקומו – גם כן באמצעות אומנות ותרבות – סיפור יהודי־ישראלי בלעדי.
מאמרים נוספים