מאמרים

מאמר
איימן עודה, נפתלי בנט ואריה דרעי בכנס הרצליה 2016. צילום: מארק נימן, דוברות נשיא המדינה
05.12.2019

הרשימה המשותפת צריכה ללכת הביתה

המלצה על ראש ממשלה ציוני פועלת אך רק לטובת הפוליטיקה הציונית, השוללת מיסודה את זכויותיהם של הפלסטינים כעם. הפובליציסטית למיס אנדוני מבקרת קשות את ההחלטות הפוליטיות של הרשימה המשותפת
מאמרה של למיס אנדוני, עיתונאית וסופרת ירדנית, שפורסם בסוף ספטמבר באתר אל־ערבי אל־ג'דיד תחת הכותרת "מנהיגי הרשימה המשותפת והמלכודת של גנץ", נפתח בהצהרה שהמאמר לא נועד לרפות את ידי הפלסטינים החיים בשטחים שנכבשו ב־1948 או להאשימם בבגידה. הצהרה זו מתבהרת בהמשך מתוך ביקורתה של אנדוני על ההנהגה הפלסטינית, כפי שמתומצתת בטענתה המרכזית של המאמר: המלצת הרשימה המשותפת על בני גנץ כמועמד להרכבת הממשלה, בכל תואנה שהיא, היא "תקדים מדאיג שראוי לגינוי".
 
עוד לפני הכניסה לדיון האידיאולוגי בנושא, מזכירה אנדוני שההחלטה להמליץ על גנץ התבררה כטעות: בתמורה להמלצה, הרשימה המשותפת ניסחה מסמך דרישות שעניינן יחסה של ממשלת ישראל לחברה הערבית. גנץ סירב להתחייב למלא אותן. הוא אף ביקש לרוקן את ההמלצה ממהות, שעה שהתנכר לה באופן פומבי וביקש מאחת מארבע המפלגות ברשימה המשותפת - מפלגת בל"ד, לבטל את המלצתם מסיבות טקטיות.
 
אלא שבעיני אנדוני, התקדים המפתיע הוא בעצם ההחלטה להמליץ על גנץ, שאותו מכנה אנדוני "גנרל במילואים שעונד את מעשי הטבח שלו כאות הצטיינות מדם של קורבנות פלסטינים". אומנם, קשה לדעת מה בדיוק הוביל מאחורי הקלעים לקבלת החלטה זו, אולם, המפתח טמון לדעת אנדוני בהתבטאויות של איימן עודה, ראש הרשימה, בריאיון לניו יורק טיימס. לדברי אנדוני, מהריאיון עולה הרעיון כי סיום שלטונו של נתניהו יביא שוויון, ישים סוף לגזענות ויפתור את הבעיה הפלסטינית. עודה טען כאילו הבחירות האחרונות חוללו, או לכל הפחות הניעו, שינוי מהותי בפוליטיקה הישראלית ובמשטר הציוני, ואף יצרו מחנה חדש בישראל: שחרור לפלסטינים. אלא שאליבא דאמת, תוצאות הבחירות מראות שהימין בישראל רק התחזק בכל ממד.
 
מעבר לחוסר הדיוק שמייחסת אנדוני לעודה, לדעתה, נסיבות הפרסום של מאמרו תורמות להעברת מסר בעייתי. המאמר פורסם בעיתון אמריקני מייד לאחר שהרשימה המשותפת המליצה על גנץ, ונקט רטוריקה תקשורתית בעלת אופי מערבי. כך, רעיון סיום השלטון של נתניהו כפתרון לבעיה הפלסטינית מחלחל לתודעת הקורא המערבי. הדבר משחק לידי הלובי הציוני-ליברלי באמריקה, ששואף להפיץ את דימוי "ישראל היפה" בעולם. בראייתם של דוברים בולטים של הלובי הזה, ובהם העיתונאי והפובליציסט תומס פרידמן, נתניהו ומנהיגים שהקדימו אותו במפגנים של גזענות בוטה ושל פגיעה בזכויות הפלסטינים, כמו אריאל שרון, מדרדרים את הדימוי הבין־לאומי של ישראל. לפי אותו נרטיב, גנץ הוא אלטרנטיבת מרכז מתונה, שתוכל להחליף את נתניהו ולעצור את ההידרדרות.
 
בפועל, עמדותיו של גנץ אינן שמאליות יותר מזו של נתניהו, טוענת אנדוני. כמוהו, הוא תומך בסיפוח ירושלים, בהמשך הבנייה בהתנחלויות ובשליטת ישראל בעבר הירדן, וכמוהו מתנגד לשיבת הפליטים הפלסטינים לבתיהם. ההבדל לכאורה בין גנץ לנתניהו - בסוגיית השוויון לפלסטינים אזרחי ישראל – גם הוא כוזב, ולראיה התנערותו של גנץ מהמלצת הרשימה המשותפת. לדעת אנדוני, האגדה על נתניהו מול גנץ היא כלי שבו משתמש הלובי הציוני כדי ליצור בידול בין האידיאולוגיה הציונית לבין מדיניותם הבעייתית של מנהיגי ישראל. אנדוני סבורה שבידול זה הוא מלאכותי: הן המנהיגים הציונים שגזענותם גלויה והן "האלטרנטיבות המתונות" דוגמת גנץ מממשים אותה מדיניות ציונית גזענית שהלובי הציוני מבקש לטשטש.
 
בנקודה זו, אנדוני מזכירה לזכותם של הפלסטינים בשטחים שנכבשו ב־1948 ושל מנהיגיהם כי הם חיים בצילה האידיאולוגי והמשפטי של הציונות, וכי יש להכיר במורכבות ובקושי של מצב זה. הם אף הוכיחו שהם מסוגלים לאתגר את הציונות באופן ברור, ולראיה אירועי יום האדמה בשנת 1976. בעיני אנדוני, אירועים אלה אינם אפיזודה חולפת ומנותקת מהקשר, אלא מהווים ביטוי לאמונתם העמוקה והיציבה של ערביי 1948 שפלסטין היא ארץ אחת שלא ניתנת לחלוקה.
 
אנדוני אף מכירה בטענה שהמנהיגים של ערביי 1948 יודעים להתמודד עם הממסד ועם הפוליטיקה הציוניים באופן נכון יותר ממבקריהם הערבים, זאת לאור היכרותם רבת־השנים עם הציונות והאינטימית עימה. למרות זאת, אנדוני מזכירה שאין הם חסינים מביקורת, וכי שמורה לה הזכות לגנות את הצעד המסוכן שבהמלצה על גנץ. גם למול הטענה שהצעד של הרשימה המשותפת נועד לתת מענה למצוקות שהן ייחודית לפלסטינים בשטחי 1948, מזכירה אנדוני שלא היה בהמלצה על גנץ כדי להביא לפתרון של אותן מצוקות: גנץ סירב להתחייב למלא את רשימת הדרישות שהוגשה לו ולבטל את חוק הלאום. בכלל, אנדוני שבה וטוענת כי הפלסטינים – בין אם בעזה, בנצרת, בירושלים או במחנות הפליטים – כולם בעיני גנץ הם כקליפת השום.
 
אנדוני מזהה מקור נוסף לבעייתיות בהמלצת הרשימה המשותפת בהקשר האזורי הרחב: בעת הנוכחית, משטרים ערביים מחממים את היחסים עם מדינת ישראל, ורעיון הנורמליזציה מוצג בעולם כולו ובעולם הערבי בפרט באור חיובי. לעומת זאת, הפלסטינים והתנגדותם לציונות עוברים דמוניזציה, ומאמרים שונים מטילים ספק בנריב הפלסטיני. על רקע זה, תמיכתה הפוליטית של הרשימה המשותפת בציונות – תהא הצדקתה אשר תהא – חמורה בעיני אנדוני הרבה יותר.
 
אנדוני מסיימת את המאמר בנימה של דחיפות: כפי שמנהיגי הרשימה המשותפת יודעים, השלמת הפרויקט הקולוניאליסטי הציוני היא עניין של זמן. כל צעד שתומך, ולו בעקיפין, בנרמול היחסים עם ישראל מקצר זמן זה. הסכנה שבציונות ידועה לראשי הרשימה המשותפת, ועל כן, לדעת אנדוני, אסור להצדיק את ההימור המסוכן והמזיק שהם ביצעו, ועליהם לתת את הדין על כך. למרות הנסיבות האלקטוראליות הספציפיות של הבחירות האחרונות, המלצה על ראש ממשלה ציוני אינה מעניינם של מנהיגי העם הפלסטיני שכן היא פועלת רק לטובת הפוליטיקה הציונית, החותרת לכלות את זכויותיו של העם הפלסטיני.
 
אדוני חותמת את מאמרה במשפט שמתמצת את כולו: "הרבה השתנה מאז הנכבה בשנת 1948 בפלסטין. מה שלא השתנה ונותר עיקרון מפתח הוא אידיאולוגיית השחרור וההתנגדות. זהו מצפן העשייה הפוליטית, ובלעדיו המנהיגות איננה אלא תבוסתנות".

בשיתוף עם מאמרים נוספים