מאמרים

מאמר
תדרוך חיילי צה"ל המתגברים צוותי עזרה ראשונה (צילום: דו"צ, רישיון CC BY-NC 2.0)
03.05.2020

בין קרל שמיט לאגמבן: כיצד אפשרה הקורונה לישראל להתרחק עוד יותר מתפיסה ליברלית של שלטון החוק

זליגה של פרקטיקות חודרניות לתוך הקו הירוק, שימוש סיטוני בחוקי חירום. התפרצות נגיף הקורונה אפשרה לנו לבחון את היחסים בין הביטחון, החוק וזכויות האדם בישראל. התוצאות מבהילות
האם מדינה דמוקרטית יכולה לאזן לאורך זמן בין שיקולי ביטחון לשמירת חירות הפרט? במצב חירום, כמו בעת מגפת הקורונה, מדינות מפעילות אמצעים קיצוניים, ובהם, בין השאר, מעצרים, סגר ועוצר. גם בריטניה, צרפת, ספרד ואיטליה פועלות כך. ההבדל המהותי בינן לבין ישראל הוא שבישראל נוהג מצב חירום מתמשך מאז היווסדה. התקנות לשעת חירום (תקש"ח), אמצעי חקיקה עוקף כנסת המשמש להגבלה של זכויות, נחקקו במקורן בשנות המנדט הבריטי. לאחר קום המדינה הן הופנו נגד פלסטינים בתוך ישראל, ומאז 1967 – נגד פלסטינים בשטחים הכבושים. אולם בחסות מגפת הקורונה זולג מצב החירום עוד אל תוך ישראל ומופעל באופן חסר תקדים גם נגד יהודים.
 
על פי הפילוסוף האיטלקי ג'ורג'ו אגמבן, "מצב חירום" הוא אמצעי שהמדינה משתמשת בו כאשר היא מזהה משבר המאיים על קיומה, ולכן יש הצדקה שתפעל מחוץ לסמכויות החוק. המדינה עושה זאת באמצעים קיצוניים, לרבות הפעלת אלימות נגד אזרחיה מחוץ לגבולות הליברליים של "שלטון החוק". כך המדינה יכולה לפעול בניגוד לחוק בעודה טוענת שהיא שומרת על החוק. בכך מתכתב אגמבן עם המשפטן הנאצי קרל שמיט, שטען כי מהות הריבונות אינה שלטון החוק אלא היכולת להכריז על "מצב חירום". לדוגמה, לאחר שרפת הרייכסטאג ב־1933 הוציא היטלר צו "להגנה על העם והמדינה", ובכך השעה את החוקה הווימארית לזמן בלתי מוגבל ומימש את ריבונותו בעודו נמצא בתוך שלטון החוק ומחוצה לו בעת ובעונה אחת.
 
מדינת ישראל סוגדת לדת הביטחון. למעשה, בישראל אי אפשר להפריד בין לאומיות יהודית, ביטחון ומצב חירום. לכן לא מפתיע שהמאבק במגפת הקורונה התעצב כמלחמה בטרור: הפחדת אזרחים, הדגשת האיום החיצוני המאיים על קיום העם והצבת ראש הממשלה בנימין נתניהו כמושיע הלאומי. נתניהו כינה את הנגיף "אויב", השווה את חומרתו למחבלים מתאבדים ולאיום האיראני ופיאר את עצמו שהוא המנהיג היחיד שיוכל להכניעו.
 
נתניהו גם ניצל את המשבר כדי לפגוע בשלטון החוק. שר המשפטים אמיר אוחנה השתמש בסמכותו כדי למנוע דיונים בבתי המשפט, וכך לדחות את משפטו של נתניהו הנאשם בפלילים. ניר קוסטי ויואב מחוזאי מצאו כי מאז החל משבר הקורונה פורסמו 70 תקנות חירום, המספר הגבוה בתולדות המדינה, יותר מאשר במלחמת יום הכיפורים ובכל משבר כלכלי בעבר.
 
אמצעי מעקב ופיקוח שהופנו עד כה בעיקר כלפי פלסטינים מופנים כיום גם כלפי יהודים אזרחי המדינה: סגר, מעקב ואלימות כלפי אזרחים שאינם מצייתים לחוקים הנוקשים. במסגרת התקנות לשעת חירום הסמיכה המדינה את שב"כ ואת המשטרה לעקוב אחר אזרחים, וחוסר הבהירות והסתירות בהוראות הממשלה עוזרים לעצב אזרחים צייתנים, מבולבלים וחסרי ביטחון החוששים מסנקציות פיזיות וכלכליות.
 
יתרה מזו, אף שמדובר במשבר רפואי־אזרחי, הטיפול במגפה לא נמסר למומחים מתחום הבריאות והחינוך, אלא לקצינים מהמועצה לביטחון לאומי, המל"ל, ובהם קצינים מיחידה מסווגת של אמ"ן, שתפקידה בשגרה לאסוף מידע מודיעיני על האויב באמצעים טכנולוגיים מתקדמים, והם אכן סייעו לאסוף מידע עבור צוות שדן במניעת מרי אזרחי. צוות של המל"ל העוסק בהתמודדות עם מגפת הקורונה דן לפני כשבועיים באפשרויות למנוע התקוממות של אזרחים נגד הרשויות ובשאלה כיצד יש "לבלום מבעוד מועד סיכונים העלולים להביא לתסיסה חברתית רחבה שעשויה להביא למחאות נגד הממשלה ומוסדות השלטון באופן שיסכן את הדמוקרטיה והחברה הישראלית" לטווח הארוך. וכך, כמו בדיקטטורות, מיצבו הצבא ושירותי הביטחון את עצמם כמגני המדינה והדמוקרטיה ואת אזרחי המדינה – כאיום.
 
נוסף על כך, האחראים ל"מלחמה בקורונה" הם כמעט כולם גברים, והאישה היחידה שמונתה לצוות המייעץ למל"ל שירתה בעבר בשירותי המודיעין של ישראל. כך, אין בצוות רופאות ואחיות, מי שניצבות בחזית הטיפול במגפה, לא אנשי חינוך ורווחה, וגם לא פלסטינים אזרחי ישראל, שרבים מהם מגויסים ל"מלחמה", ולא מאחורי מסכי מחשב אלא בטיפול יום־יומי בחולים. גם בדיון שערך נתניהו עם "בכירים" בנוגע לפתיחת בתי ספר לא היו נשים כלל – לא מורות, לא מנהלות בתי ספר ולא פסיכולוגיות ועובדות סוציאליות.
 
זליגת הביטחון לטיפול במגפה לא פסחה על היישובים החרדיים. ראשי הערים של אלעד, ביתר עלית וירושלים החליטו למנות לניהול המשבר קצינים בכירים לשעבר. תת־אלוף במילואים גל הירש, שמונה לטפל בהתפרצות המגפה באלעד, הסביר: "זה מאוד דומה למצב מלחמה. אני רגיל לראות לאויב את הלבן של העיניים". ומעניין שלא ארגוני חברה אזרחית ביקרו את מינוי הגנרלים לתפקידים האלה, אלא גורמים בצבא שחששו מכרסום בסמכויותיהם.
 
כמו כן, בחסות מגפת הקורונה מדינת ישראל מהדקת את אחיזתה בפלסטינים, מעצימה פיקוח ומעקב, ממשיכה בהריסת בתים ומתכוננת לסיפוח שטחים. גם אלימות המתנחלים כלפי פלסטינים התגברה.
 
לסיכום, התפרצות נגיף הקורונה מאפשר לנו לבחון את היחסים בין הביטחון, החוק וזכויות האדם בישראל. זליגתו של הביטחון אל כל תחומי החיים והפעלת חוקי חירום מעידות שהמקרה של ישראל מתרחק מהניתוח הפסימי של אגמבן את מדינות המערב ומתקרב לתפיסה הדיקטטורית של קרל שמיט. שמיט טען שבמקום לציית לשלטון החוק כדי לשמור על מוסדות המדינה, החוק פוגע ביכולתו של הריבון להגן על עצמו בעת משבר, ולכן אין להגביל את ראש הממשלה בחוקים. למעשה, על פי תפיסה זו הריבון נמדד ביכולתו להשעות את שלטון החוק. במקרה כזה נשאלת השאלה – מה יעלה בגורל המדינה?


המאמר מבוסס על דברים שנישאו בכנס: Social Movements and Political Mobilisation in Times of Global Pandemic, Copenhagen Centre on Political Mobilisation and Social Movement Studies (CoMMonS), University of Copenhagen. Symposium on ZOOM, 27-29 April 2020 
מאמרים נוספים