לפני מספר ימים הופיע שר הפנים הלבנוני מחמד פהמי באחד מערוצי הטלוויזיה המקומיים בלבנון. הוא קרא לאזרחים לשמור על "סגר מוחלט" במטרה להילחם במגפת הקורונה. עד כאן, אלו מילים שמצופה לשמוע משר פנים. אולם, הדברים שאמר לאחר מכן מובנים פחות. לטענתו, הכישלון של החברה לקיים את תנאי הסגר מפרק אותה מבפנים, ו"זוהי מטרה ברורה של האויב הציוני".
רבים ראו אירוניה בהתבטאות זו, במיוחד אלו שזוכרים את הסירוב של שלטונות לבנון לאפשר לקורבנות האמיתיים של "האויב הציוני" – הפלסטינים, להיכנס לשטח לבנון. אבל, דברי השר מבטאים הלך רוח שהוא הרבה יותר מאירוני. זוהי פגיעה בכאבם ובזכויותיהם של הפלסטינים ובסוגיה הפלסטינית כולה. זוהי קלות דעת שאין להבין אותה אלא כזלזול.
עם זאת, התייחסות כמו זו נפוצה מאוד בעולם הערבי. למרבה הצער, מילים כמו אלו נאמרות בקלות ומצביעות על הקלות שבה הסוגיה הפלסטינית נשכחת ומקבלת יחס מזלזל. מוחמד פהמי אולי התנהג בתמימות, ורק חיקה את הטרנדים העכשוויים בשיח, התניה פבלובית שהפכה אוטומטית. אולם, ישנם אחרים המדברים בשפה זו, אשר מבטאים שילוב של חיים בכוכב אחר עם רמאות בכוכב הזה.
עם זאת, התייחסות כמו זו נפוצה מאוד בעולם הערבי. למרבה הצער, מילים כמו אלו נאמרות בקלות ומצביעות על הקלות שבה הסוגיה הפלסטינית נשכחת ומקבלת יחס מזלזל. מוחמד פהמי אולי התנהג בתמימות, ורק חיקה את הטרנדים העכשוויים בשיח, התניה פבלובית שהפכה אוטומטית. אולם, ישנם אחרים המדברים בשפה זו, אשר מבטאים שילוב של חיים בכוכב אחר עם רמאות בכוכב הזה.
מזכ"ל חזבאללה חסן נסראללה אמר במהלך נאום לרגל יום ירושלים הבין־לאומי: "היום אנו קרובים מאי פעם לירושלים ולשחרורה, למרות כל השינויים הבין־לאומיים והאזוריים וכל הסכסוכים הפנימיים". העיתון הלבנוני אל־אח'באר, המזוהה עם תנועת ההתנגדות, הקדים את נסראללה בכמה ימים, והכריז, לרגל יום השנה ה־72 לנכבה של 1948, כי פלסטין "קשה לעקירה". אחד מכותבי העיתון, אדם מלא באופטימיות, טען כי מה שקורה עכשיו קורה "במאזן כוחות המנוגד לאינטרס של הישות הציונית, בשונה ממה שקרה בתקופת הנכבה או בשלבים שבאו אחריה". מרחוק, כהרגלו, תרם המנהיג העליון של איראן עלי חאמינאי את חלקו לנושא. "הטיפול" בישראל, כפי שהציע חאמינאי, הוא "הפתרון הסופי" (לפחות הוא לא אמר "חיסול העם היהודי"). "הפתרון הסופי" כידוע הוא הביטוי אשר תיאר את הפרויקט הנאצי להשמדת היהודים באירופה.
מובן ששפה זו אינה חדשה. ביטויים כאלה ודומים להם חוזרים על עצמם מפיהם של פוליטיקאים ושל אנשי רוח ערבים מאז 1936 לפחות, אם כי בשכיחות עולה ויורדת. כיום, קצב השימוש בה הולך וגובר, והיא מופיעה יותר ויותר בקרבנו. זוהי עובדה שיש קשר בין עלייה בשכיחות סגנון דיבור זה לעלייה בחוסר האונים הכללי ובצורך בפורקן מילולי. לדוגמה: בכל פעם שמטוסים ישראליים טסים – עם או בלי טייס – בשמי דמשק, ומספר האתרים שנפגעים עולה, מילות האיום וההבטחות מתגברות. כשהמדינה העברית מקימה ממשלת קואליציה שלא מסתירה את התוכנית האגרסיבית שלה (סיפוח ההתנחלויות בגדה המערבית), כפי שקורה כיום, האמירות שלפיהן אנחנו קרובים יותר לירושלים וליום בו נתפלל בה, הולכות ומתחזקות.
קצב העלייה במספר הפנטזיות המילוליות קשור לסיבה נוספת: לאחר יציאת מצרים מזירת הסכסוך הערבי-ישראלי כתוצאה מהסכמי קמפ דייוויד בספטמבר 1978, הרטוריקה הלוחמנית התגברה, ואיתה ההבטחות האפיות לשחרור ירושלים ולתפילה בה. אותו שיח עלה גם זמן קצר לאחר התבוסה של 67', ואז נסוג לזמן מה. הוא קם לתחייה בסוף שנות השבעים כביטוי לפחד משינוי מאזן הכוחות מול ישראל עקב הסכסוך המצרי-ישראלי. כעת, אנו עדים במו עינינו לגל נוסף של אותו השיח, הנובע מהיציאה של סוריה ושל עיראק ממעגל הסכסוך: הראשונה משום שהיא הרוסה, מקוטעת ומרובת כובשים; והשנייה משום שהיא מקוטעת, ענייה ומחולקת בין גורמים חוץ־מדינתיים. נסיבות אלו נוספות לתלות של מדינות אלו בשחרור שאמור לבוא מאיראן. חוסר הרציונאליות הקיצוני של תפיסת המציאות, מחייב צורת שיח אי־רציונאלית אף יותר.
מצד שני, הסופר הפלסטיני מוחמד שחאדה, אדם שיודע על מה הוא מדבר, כותב בעיתון הארץ הישראלי כי "אסור להתעלם מהסכנות החמורות של סיפוח ישראלי. יישום הסיפוח באופן רשמי, יגרום לכך שיהיה כמעט בלתי אפשרי לחזור אחורה ולבטל את הפגיעה הנובעת מהסיפוח, עבור כל ממשלה ישראלית שתרצה לעשות זאת". הוא גם מציין כי למנהיגים הפלסטינים, ממחמוד עבאס לחמאס, אין שום אסטרטגיה אל מול הסיפוח, וכי כל תגובה פלסטינית מקרטעת, מפולגת או בלתי עקבית, תעזור להגשים את חלומם של הישראלים להתפשט לתוך הגדה.
הסופר הפלסטיני מג'ד כיאלי, שפרסם לאחרונה את ספרו "הדיון בנשק", מסיים את הספר במסקנה: "גם אם מצבם של הפלסטינים היה היום טוב יותר מבחינות שונות, הרי האפשרות למנף את מאבקם ואת קורבנותיהם דורשת מציאות של תמיכה ערבית ומצב בין־לאומי מתאים. לכן, בינתיים, דרוש איזון בין הקורבנות וההישגים, בין עלות ותועלת, במאבק קשה, מורכב, ארוך ומר. כאן טמון האתגר של הניסיון הלאומי הפלסטיני המודרני". אלו הן מילים של שמישהו שחי בכוכב הלכת הזה, של מישהו שאינו רוצה לשקר לעצמו או לפלסטינים או להפוך את השקר לאסטרטגיה יחידה לעתיד.
חאזם סאריה (حازم صاغية) הוא עיתונאי, סופר, מבקר ופרשן לבנוני, הנחשב לאחד הכותבים המפורסמים ומעוררי המחלוקת בעולם הערבי. המאמר התפרסם באתר א־שרק אל־אווסט (המזרח התיכון) ב־24 במאי 2020. גרסה זו מתפרסמת בחסות מיזם "אופק לתקשורת הערבית" המשותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. מערבית: קסם אדיב.
