מאמרים

ניתוח ופרשנות
סרסור וסנדרס מתחבקים במהלך קמפיין ב-2016. (צילום: רויטרס)
29.12.2019

הפלסטינית הפמיניסטית והמועמד היהודי

לינדה סרסור, אקטיביסטית פלסטינית־אמריקאית, זכתה לביקורת על תמיכתה בברני סנדרס. מה לאשה לא לבנה שנלחמת למען נשים ולא־לבנים ולגבר יהודי בן 78? התשובה מתחילה בסולידרית שבבסיס השמאל הפרוגרסיבי

בעת האחרונה פרסמה האקטיביסטית הפלסטינית־אמריקאית לינדה סרסור מאמר תמיכה בברני סנדרס, המועמד לנשיאות ארצות הברית. סרסור מזכירה במאמר את הביקורת שספגה עקב תמיכתה בסנדרס – ביקורת שהצביעה על הפרדוקס, לכאורה, שאישה אקטיביסטית לא לבנה הנאבקת למען ייצוג נשים ולא־לבנים תומכת בגבר לבן בן 78. היא מזכירה את תמיכתן בסנדרס של מי שנהפכו אייקוניות פרוגרסיביות כמוה בשמאל האמריקאי – אלכסנדריה אוקסיו־קורטז, אילהן עומר ורשידה טלאיב – ועומדת על הסיבה הפשוטה לתמיכה הזאת: סנדרס מציע את המדיניות שקהילות מהסוג שהיא מייצגת זקוקות לה כל כך: ביטול חלק מחובות הסטודנטים, ביטוח בריאות לכול, הוזלת מחירי הדיור, קידום שוויון בחברה האמריקאית, העלאת שכר המינימום וחיזוק איגודי העובדים. על ידי תמיכה בסנדרס, מסכמת סרסור, נשים כמוה ״ממשיכות את המאבק לצדק שהובלנו במשך דורות״.

סרסור אינה מזכירה את יהדותו של סנדרס, אבל זו, כמובן, מעצימה את הפרדוקס לכאורה. כמו עומר וטלאיב, סרסור מואשמת לעיתים קרובות באנטישמיות. היא גם נחשבת דוברת מובילה של פוליטיקת הזהויות, הנחשבת לעיתים קרובות מי שאחראית לפירוקו של השמאל האמריקאי (והשמאל בכלל) לקבוצות קטנות הנלחמות זו בזו בשם ייצוג הזהות הפרטיקולרית שלהן. למי שמאמין בטענות האלה התמיכה של סרסור ושל אחרות מהשמאל הפרוגרסיבי האמריקאי בסנדרס חייבת להיראות הפרדוקס בהתגלמותו. אלא שכמובן, הפרדוקס האמיתי הוא דלות השיח בישראל על אודות עלייתו של אותו שמאל פרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית, שיח הנע בין ביטולו של הזרם הזה בשל היותו "שוליים קיצוניים" של המפלגה הדמוקרטית, לבין ראייתו כאיום מרחיק לכת על ישראל – במיוחד משום שהנושא הפלסטיני הוא מרכיב חשוב בזהותו.

 על צמיחתה של התנועה הגלובלית שהיא הבסיס לשמאל הפרוגרסיבי בארצות הברית בשלושת העשורים האחרונים נכתב כאן בעבר, אך ראוי להרחיק ולבחון את שורשיה המוקדמים יותר. בניגוד לאמונה המקובלת, התנועות החברתיות של שנות השישים במערב לא התפרקו בלא זכר לאחר תקופת המחאות הנמרצות של סוף שנות השישים, אלא נעשו בסיס לאקטיביזם חברתי מבוזר שפעל במעגלים קטנים יותר בשנות השבעים והשמונים. עלייתן של כמה מהתנועות החברתיות הבולטות יותר בשנות התשעים, מהתנועה הפמיניסטית דרך התנועה הלהט״בית ועד התנועה האנטי־מלחמתית, מקורה במידה רבה באותן התארגנויות. סיום המלחמה הקרה ועליית מה שמכונה ״משטר זכויות האדם״ אפשרו לתנועות אלו תהודה רבה יותר וכר פעילות נרחב יותר.

בה בעת, ניצחונו של המערב במלחמה הקרה הפך את המשטר הניאו־ליברלי למשטר גלובלי, שהעמיק את אי השוויון כמעט בכל מקום והביא להרס הסביבה, לפגיעה באוכלוסיות מוחלשות, כגון נשים ושחורים, לחיזוק כוחם של תאגידים ואליטות מצומצמות, ולמדיניות מיליטריסטית חסרת מעצורים של ארצות הברית. בעלייתן מחדש של התנועות החברתיות מראשית שנות התשעים שנזכרו לעיל אפשר לראות במידה רבה תגובת נגד למשטר הניאו־ליברלי – תגובה הנשענת על הבסיסים הארגוניים והתודעתיים שהניחו שנות השבעים והשמונים. זיהוי המכנים המשותפים לדיכויין של הקבוצות השונות – עניים, שחורים, עמים ילידיים, נשים ומיעוטים אתניים – הוליד גם את ההכרה שרק סולידריות בין־קבוצתית ומאבק משותף יקדמו את תיקון העוולות שנעשו כלפי כל אחת מהן.

דוגמא בולטת לדינמיקה זו אפשר למצוא בערוץ התקשורת הבולט ביותר בקרב המעגלים האקטיביסטיים של השמאל הפרוגרסיבי בארצות הברית – Democracy Now. הערוץ נוסד ב־1996 ועוסק בכל הנושאים שעל סדר יומו של השמאל הגלובלי, מתוך דגש מיוחד על מאבקיהן של תנועות וארגונים חברתיים – מקומיים וגלובליים, מצד אחד, ועל בחינת אחריותה של ממשלת ארצות הברית למדיניות צבאית, כלכלית וחברתית והזורעת הרס ברחבי העולם, מצד שני. ההיגיון שמאחורי דגש כפול זה הוא, ראשית, שבהיותו ערוץ שמפעילים אזרחים אמריקאים ופונה בראש ובראשונה לאמריקאים, עליו לבקר קודם כל את מדיניות ממשלת ארצות הברית, שעליה יש לאזרחים אמריקאים אחריות ויכולת השפעה. שנית, שהמפתח לשינוי טמון בתנועות חברתיות וב״אנשים רגילים״, שערוצי התקשורת המרכזיים נכשלים לרוב להביא את קולם. במידה רבה אפשר לזקוף את העקרונות המנחים את הערוץ הזה מאז הייווסדו להשפעתו של הבלשן והאינטלקטואל הידוע נועם חומסקי, שלו יחסים קרובים עם המייסדת והמנחה המרכזית של הערוץ – איימי גודמן. למשל, שיתוף הפעולה בין חומסקי לגודמן היה מרכיב חשוב בתנועה החברתית מהמצליחות ביותר והידועות פחות של שנות התשעים, שהתארגנה סביב המאבק לסיום הכיבוש האינדונזי במזרח טימור, שנתמך בידי ארצות הברית. מרגע היווסדו היה גם הנושא הפלסטיני אחד הנושאים המרכזיים בדיווחים של Democracy Now – היה זה טבעי ש־Democracy Now יתמקד בנושא המשלב בתוכו אי־צדק ברור נגד מיעוט ילידי הנמצא תחת כיבוש קולוניאלי שארצות הברית היא אחת האחראיות לו.

חיפוש באתר Democracy Now מעלה כמעט שבעים ראיונות שנערכו עם לינדה סרסור מ־2012. הראיונות נוגעים לשלל הפעילויות שבהן היא השתתפה: ״מצעד הנשים על וושינגטון״, הפגנות Black Lives Matter, פעילותה למען מוסלמים ומהגרים בארצות הברית, וכמובן – הנושא הפלסטיני. בחיבור שלה בין זכויות נשים, שחורים, מוסלמים, פלסטינים והמעמדות הנמוכים בארצות הברית, סרסור מבטאת את הסולידריות שנעשתה טבעית במעגלים האקטיביסטים של השמאל הפרוגרסיבי בארצות הברית.

אם כן, המפתח להבנת הבולטות שלה ושל פעילות אחרות בשמאל הפרוגרסיבי, וגם להבנת תמיכתן בסנדרס, אינו פרדוקסים של פוליטיקת הזהויות או אנטישמיות שחלחלה, לכאורה, למעגלים ״הקיצוניים״ של המפלגה הדמוקרטית, אלא צמיחתה של תודעה פרוגרסיבית גלובלית חדשה החל משנות התשעים של המאה הקודמת, תודעה שאת שורשיה אפשר לאתר בתנועות המחאה של שנות השישים.

מאמרים נוספים