מאמרים

ניתוח ופרשנות
מתפללים במסגד בקלן, גרמניה. צילום: רויטרס
28.08.2019

לא לדחוק את אירופה לפינה

בניה בלתי מרוסנת של מסגדים באירופה משחקת לידי קיצונים, גזענים ולאומנים שרואים כיצד הנצרות שנטשו מוחלפת בדת אחרת. מוסלמים אדוקים יהיו הראשונים לשלם את המחיר, ולכן עליהם להפגין אחריות עצמית גבוהה
החל במאה ה־8, בתקופה הממלוכית באנדלוסיה, נבנו מסגדים רבים בספרד. לאחר שהנוצרים כבשו מחדש את חצי האי האיברי בסוף המאה ה־15, מסגדים רבים חזרו להיות כנסיות. מנגד, כאשר קונסטנטינופול נכבשה בשנת 1453, הכנסיות הטורקיות נהפכו למסגדים. הכנסייה הראשונה והגדולה ביותר שהפכה למסגד היא כנסיית איה סופיה המפורסמת (שכיום מתפקדת כמוזיאון).
 
בשני המקרים הללו ובמקרים אחרים, עצם הפלישה וחיזוק מעמדה של השושלת שבשלטון היו חשובים יותר מהדת ומעיקרי האמונה. אך באותה תקופה, כולם הבינו את עצמם ואת זולתם על בסיס דתי. לכן, ניצחון והתרחבות של קבוצה בעלת דת מסוימת על חשבונה של קבוצה בעלת דת אחרת, התבטאו באופן אוטומטי בשינוי אופיים של מקומות הפולחן של הקבוצה הנכבשת. ישנם כאלה שרוצים להחזיר אותנו לימים אלה, וכאלה שממהרים לספק הצדקות לשיטת פעולה זו.
 
דברים אלה נכתבים לאחר התחקיר של העיתונאי העיראקי מוחמד ח'לף (שפורסם באתר דרג') על קהילות של גולים מוסלמים שקונים כנסיות ומרכזים דתיים נוצריים באירופה, במיוחד בגרמניה, והופכים אותם למסגדים. הסערה הראשונה בעקבות פעולות אלה פרצה בשנת 2015, לאחר שהתפרסם שמרכז מוסלמי בגרמניה קנה את כנסיית קפרנאום בהמבורג והפך אותה למסגד.
 
ישנם היבטים רבים, מגוונים ומתנגשים, בסוגיה זו. מצד אחד, מובן מאליו שיש למוסלמים באירופה, כמו לכל דת בכל מדינה, זכות להקים מסגדים. צריך להדגיש זאת לאור אירועי הטרור והגזענות נגד מוסלמים ונגד מקומות הפולחן שלהם שהגיעו לשיא האכזריות בניו זילנד. אירועים כאלה התרחשו באופן מצומצם גם בברמינגהם באנגליה, בקליפורניה ובנורבגיה. למותר לציין את המידע הוודאי כמעט לחלוטין על הרס מסגדים בסין. אין ספק בכך שהמוסלמים הפכו למטרה לארגונים קיצוניים ולטרור מדינתי.
 
מצד שני, ייתכן שהחילוני האירופאי המתון רואה בנייה בלתי מרוסנת של מסגדים כהתפתחות לא רצויה; לא בשל עוינות לאסלאם או לבניית מסגד, אלא משום שאירופה שהייתה נוצרית אינה כזו עוד. מספר האירופאים שחדלו להאמין בתיאולוגיה, בפרקטיקה ובתפיסת העולם הכנסייתית הולך וגדל מאוד. זו הסיבה המרכזית לכך שבשני העשורים האחרונים, ובמיוחד בגרמניה, כנסיות נסגרות, נמכרות או מוצעות להשכרה. מבני הדת הנוצרית מתרוקנים או מוחלפים במבני דת האסלאם, מה שמעורר מורת רוח בקרב האירופאים: הם לא רוצים לשוב לתודעה ולעידן שביקשו לעזוב.
 
זוהי בדיוק הסביבה הביקורתית שממנה צומחים רוב האירופאים המפגינים אמפתיה לפליטים ולמהגרים. הם אלה שמעוניינים יותר מכולם בהיפתחות לאחר, לתרבותו ולהיסטוריה שלו, וכן לאנשי רוח כמו אבן ח'לדון, אבן רושד, אל־ע'זאלי ואחרים, שיכולים לחבר אותם למהגרים מוסלמים.
 
אבל מצד שלישי, מדובר על סוגיה אקוטית לאור התחזקות הימין הלאומי-פופוליסטי באירופה שתוקף יהודים ומוסלמים. זה נכון שגזענות לא מחפשת הצדקה לקיומה, אך היא לא תפספס את ההזדמנות להצדיק את עצמה כאשר יש לה הזדמנות. הגזענים היום משתמשים בבנייה המתעצמת של מסגדים ובסמליות המתבטאת בהחלפתם את הכנסיות כתירוץ להפיץ את תעמולת ״התאסלמות אירופה״ ולהשגת פופולאריות פוליטית. ההסתה הרוסית המגוונת ונסיגת שיעורי הילודה של נוצרים בהשוואה למוסלמים משחקות תפקיד דומה. כך גם זיכרונות העבר הרחוק של כיבושים ושל הפיכת מבני דת הנכבש למבני דת הכובש, המשרתים אסלאמיסטים ופאשיסטים מערביים כאחד. מובן שתמיד יהיה מי שינצל רגעי משבר ונתק כמו הפתווה של חמינאי משנת 1989 לחיסול סלמאן רושדי. ישנם הסבורים כי הפתווה הזאת פתחה את תיבת הפנדורה של משבר הזהות הגלובלי, בייחוד בהתחשב בכך שמוסלמים שעוד חיים עימנו היו חלק מנשאי הפתווה הזו וממשרתיה.
 
כך יוצא שבניית מסגד חדש באירופה גוררת הפצת עלונים וסטיקרים מסיתים באזור המסגד שלעיתים נושאים צלב קרס וביטויים בגנות הפלישה המוסלמית והאסלאמיזציה.
 
המוסלמים שדבקים במנהגי העבר הרחוק יהיו הראשונים שייפגעו בהווה. ראשית, הבעיות המרכזיות הנוגעות להם, שהן החוק וסוגיות כלכליות-חברתיות, נסוגות מפני השיח המזויף של מאבק התרבויות והזהויות. פליטים ומהגרים מוסלמים אינם יכולים לנצח בקרב כזה במדינות שאליהן היגרו. שנית, מכיוון שאנו חיים בעידן התחזקותם של הפופוליזם ושל הלאומנות ושל שיבה לעבר שיחד עימה מגיעה עוינות לפליטים ולמהגרים לסוגיהם, עלינו להפגין אחריות עצמית קודם שנדרוש אותה מהאחר.
 
חוקה או חוק הם כוסות רוח למת במצב הנוכחי. הגזענות אורבת, וחיי אדם מונחים על כף המאזניים.
 

 
חאזם סאריה הוא אינטלקטואל ופובליציסט לבנוני ותיק. המאמר המלא התפרסם ב-28 באוגוסט 2019 ביומון א־שרק אל־אווסט היוצא לאור בלונדון. מערבית: איה חלאילה
מאמרים נוספים