מאמרים

מאמר
ילד הודי מוסלמי מפגין נגד ישראל בבומביי, 2004 (צילום: רויטרס)
23.08.2020

בין הזדהות לזרות: השפעת הנורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות על מוסלמֵי הודו

ההודעה על נורמליזציה בין ישראל לאמירויות התקבלה בתגובה סוערת ועוינת של המיעוט המוסלמי בהודו. מאחוריה מסתתרות שתי מגמות מנוגדות. האחת, הזדהותם עם רעיון האומה המוסלמית ולתחושת שותפות הגורל עם חלקים בה – במקרה הזה, הפלסטינים. השנייה, תחושת הזרות ההולכת ומעמיקה שלהם כלפי העולם הערבי
ממשלת הודו, שמאז 2014 שולט בה רוב מוחץ של מפלגת הימין (BJP Bharatya Janta Party,), קידמה בברכה קורקטית את הנורמליזציה שבין ישראל לאיחוד האמירויות, אולם התגובה מצד המיעוט המוסלמי העצום בהודו (למעלה מ־14 אחוזים מאוכלוסייתה של מדינת הענק, ו־180 מיליון נפש על פי מפקד האוכלוסין האחרון שנערך ב־2011) – הייתה סוערת ועוינת למדי. את התגובה במישור הדיפלומטי הפורמלי אפשר להסביר בעיקר באינטרסים ההודיים לחזק את שיתופי הפעולה בתחומי הכלכלה והאנרגיה עם מדינות המפרץ, שבהן מתגוררים לא מעט אנשי עסקים ומהגרי עבודה הודים, ולהשיג עמדה נוחה יותר מול ישראל, אחת מספקיות הנשק הגדולות להודו, במרוץ החימוש מול אויביה המיידיים, ובראשם סין ופקיסטן.
 
אולם, כאמור, התגובות שנצפו בעיתונות וברשתות החברתיות המוסלמיות בהודו היו שונות בתכלית: במקום תצלומים מחויכים של מוחמד בן זאיד, נסיך הכתר של אבו דאבי, בנימין נתניהו ודונלד טראמפ, בלטו דימויים כמו הצתת דיוקנו של בן זאיד ברחבת אל־אקצא, ותמונה ויראלית שבה נראה בורג' ח'ליפה בדובאי מואר באורות בתבנית דגל ישראל. הגם שעיתונות ה"מיינסטרים" הכול-הודית, ובראשה השבועון India Today, מיהרה להבהיר כי מדובר ב"מם" (meme) מפוברק, געשו קבוצות הווטסאפ בשפת האורדו, שפתם של מוסלמי הודו: "אותו בורג' ח'ליפה שלפני כמה ימים הואר בצבעי דגל לבנון [לאחר האסון בביירות ב־4 באוגוסט] – מואר היום בצבעי דגל הרוצחים של המוסלמים"; "אללה, שמור את האומה המוסלמית מן הציונים המתחזים למוסלמים!"; "עכשיו יותר מתמיד דרושה מהפכה בתוך העולם הערבי", וגולת הכותרת, הקריאה: "סָעוּדי־יָהוּדי בְּהָאי־בְּהָאי" (סעודי־יהודי אח־אח).
 
מאחורי הדימויים והאמירות האלה מסתתרות שתי מגמות מנוגדות: מגמה אחת קשורה להזדהותם של המוסלמים בהודו עם רעיון האומה המוסלמית ולתחושת שותפות הגורל שלהם עם חלקים בה – במקרה הזה, עם המיעוט הפלסטיני שתחת שלטון ישראל. מגמה שנייה קשורה לתחושת הזרות ההולכת ומעמיקה שלהם כלפי העולם הערבי.
 
המגמה הראשונה, היינו הזדהות המיעוט המוסלמי בהודו עם הפלסטינים ועם מאבקם, והעמדה הנובעת ממנה, שהנורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות היא הפקרה של הפלסטינים בידי חלק מהאומה המוסלמית, נעשות כאובות במיוחד לנוכח קווי הדמיון בין הודו לישראל – בשתיהן שולט שיח האזרחות הדתית, שלפיו האזרח האידיאלי הוא בן דת מסוימת אחת (הינדו בהודו, יהודי בישראל). הדומיננטיות של שיח האזרחות הזה מציבה את המיעוט המוסלמי בשתי המדינות בעמדת נחיתות מבנית, מקשה על השתתפותם הפוליטית והסמלית באומה, ונוטה לראות בהם איום ביטחוני מבית.
 
מכיוון אחר, האמירות שהציפו את קבוצות הווטסאפ, ובמיוחד "סָעוּדי־יָהוּדי בְּהָאי־בְּהָאי", מסגירות דינמיקה של זרות ועוינות שחווים חלקים לא מבוטלים ממוסלמֵי הודו כלפי העולם הערבי וכלפי מי שנחשבים מגלמיו הארכיטיפיים: סעודיה (סמל לעולם הערבי בכלל) והווהאביזם (סמל לתנועות אסלאמיסטיות). אקדים ואומר כי במארג זה כוחם של הדימויים והאידיאולוגיות עולה בהרבה על כוחו של הדיוק ההיסטורי, הגאוגרפי והדוקטרינרי. על כן, העובדות ההיסטוריות והמרחבים הערביים לגווניהם אינם העניין שאבקש להדגיש כאן, אלא מקומם בדמיון התרבותי של חלק ניכר ממוסלמי הודו.
 
כמו במקומות אחרים, גם האסלאם ההודי אינו מקשה אחת, והוא מתאפיין בריבוי גישות וזרמים. ההבחנות בין הזרמים בהודו אינן זהות בהכרח לחתכים המפלגים את העולם הערבי במקומות אחרים, דוגמת החיץ בין הסונה לשיעה. הסוגיה המרכזית שסביבה נחלקים מרבית הזרמים באסלאם ההודי היא הסוגיה הקשורה לפולחן הקדושים הפופולרי – לפי ההערכה כ־80% מקבלים אותו, והשאר רואים בו כפירה. עניין זה אינו קשור לתאולוגיה ולפרקטיקה בלבד, והוא מתרחב עד לשאלת סמכותו ומעמדו של המרחב האינדו־אסלאמי.
 
מאות ואלפי מתחמי קברים של קדושים סופים, הנחשבים אהובי האל, פזורים ברחבי תת־היבשת ההודית, ומשמשים מוקד לפולחן המוני. הבסיס לפולחן זה הוא האמונה שהקדושים אינם מתים, כי אם חיים ונוכחים בכוח האור האלוהי המאציל עליהם יכולת שתדלנות, ריפוי ועשיית ניסים. פולחן קדושים זה עשוי להקביל למופעים נרחבים של דת פופולרית בכלל, אבל בהקשר ההודי יש מאחוריו גם היסטוריה נרחבת של סינקרטיזם דתי ותרבותי שהתפתח בהודו הימי־ביניימית ויצר אסלאם מקומי, הניצב בעמדת יריבות מסוימת מול המרחב הערבי.
 
אל מול הפלגים המוסלמים הרואים בהודו טריטוריה אסלאמית בעלת מעמד בכיר וסמכותי, מעמד הנבנה ומועצם דרך נוכחותם הפיזית של הקדושים הסופיים הקבורים באדמתה, ניצבים מתנגדיהם: פלגים אסלמיסטיים הודיים, כמו אהל אל־חדית' והטבליע'־י־ג'מעאת, האוסרים על פולחן הקדושים ורואים בו ובתפיסות שמאחוריו כפירה. בין הפלגים שוררת עוינות תהומית, המומשגת כמאבק בין "סופים" ל"והאבים", ברוח ההולמת את השימוש הגורף בתואר "והאבי" לתיאור שלילי של עמדות סלפיות או אסלמיסטיות.
 
אף שהווהאבייה מזוהה היסטורית עם סעודיה, הדמיון הפופולרי ההודי כולל בקטגוריה הזאת גם את שכנותיה, ובהן איחוד האמירויות. "כולן מפליגות באותה הסירה", אמר לי בשיחת טלפון אחד השיח'ים הסופים שאיתם אני בקשר קבוע. אם כן, בדמיון הפופולרי סעודיה והווהאבייה מסמנות את ה"אחר" הארכיטיפי, מי שבא מבחוץ להחריב את הבית, מי שכופר בסמכות המקומית, במעמדה ובבכירותה של הטריטוריה ההודית באסלאם, וגם מערער את תקפותן של האמונות ואת כשרותן של הפרקטיקות של רבים ממוסלמיה.
 
האמרה "סָעוּדי־יָהוּדי בְּהָאי־בְּהָאי", שנאמרה בתגובה לנרמול היחסים בין ישראל לאמירויות, מבטאת אפוא את העמקת הניכור שחש חלק ניכר ממוסלמי הודו כלפי העולם הערבי. זרות שמרכיביה הם קונפליקט תאולוגי וזרות אתנית, תרבותית ולשונית, שאליה חוברת גם תחושת ההפקרה של מיעוטים מוסלמיים במדינות לאום רובניות.
 
 
ד"ר רוני פרצ'ק היא מרצה בכירה בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב, ומתמחה בתאולוגיה פוליטית בהודו המודרנית. ספרה האחרון, "דלהי של מטה", קובץ מסות על בירת הודו, יצא בעת האחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
מאמרים נוספים