מאמרים

אודות הכותב

תגיות
ניתוח ופרשנות
רה"מ רבין בביקורו אצל שליט עומאן, 1994 (איתן הבר, לע"מ)
13.12.2018

מי בעד ישראל: שליט עומאן או נתיניו?

לאחר ביקור מפתיע של נתניהו אצל הסולטאן קאבוס, השליט האוטוריטרי של עומאן, כדאי שנשאל את עצמנו: מי באמת מעוניין ביחסים עם ישראל, העם או השלטון?

כפי שהוצג בתקשורת הישראלית והערבית אחרי ביקורו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בנסיכות, ולאחר ביקורו של שר התחבורה ישראל כץ בכנס תחבורה בעומאן, שבו הוצגה התוכנית ״מסילות לשלום״, נראה כי ישראל ועומאן מתקרבות. אחת ההתפתחויות החשובות הייתה נאומו של שר החוץ העומאני, יוסף בן עלוי בן עבדאללה, שטען שישראל היא חלק מהאזור וכך יש להתייחס אליה. אולם, האם הוא מייצג את רגשותיה של האומה העומאנית?

לעומאן היסטוריה של קשרים עם מנהיגי ישראל. היסטוריה זו החלה בביקורו של יצחק רבין בעומאן בשנת 1994, והמשיכה בהסכם על פתיחת נציגויות מסחר בשנת 1996, בפגישה בין בן עלוי לשרת החוץ ציפי לבני בקטר ב־2008, ובאירועי החודשים האחרונים. כמו כן, עומאן הייתה אחת משלוש המדינות הערביות היחידות שלא ניתקו את קשריהן עם מצרים אחרי הסכם השלום עם ישראל ב־1979 (השתיים האחרות היו מרוקו וסודאן).

מנקודת המבט של העם, היחסים בין השלטון העומאני למדינה היהודית יכולים להיחשב בעייתיים. עם עלייתו לשלטון בשנות ה־70 דיכא הסולטאן את "מרד דופאר", מרד עממי שזכה לתמיכתם של גורמים מרקסיסטיים וקומוניסטיים, וגם של קבוצות לאומיות פלסטיניות. ניצחונו על התנועה העממית הושג בזכות תמיכתם של הבריטים והאמריקאים, שסייעו בתקופה ההיא לדכא תנועות שנאבקו למען הגדרה עצמית לאומית ברחבי העולם השלישי.

מאז ניהל הסולטאן יחסים הן עם מדינות המקבלות תמיכה מהמערב (כמו ישראל), הן עם מדינות המתנגדות לנוכחות מערבית במזרח התיכון (כמו איראן). אם כך, באוכלוסיית עומאן יש גם מי שתומכים בשיטתו הדיפלומטית של השליט, וגם מי שמשמיעים עמדות קשות מאוד כלפי ישראל ומתנגדים לנוכחות מערבית באזור.

מומחים ואנשי תקשורת תוהים בדבר הסיבות שמאחורי ההתקרבות המפתיעה: יש הטוענים שממשלת עומאן מתכוונת לתווך בין ישראל לאיראן, יש המשערים שאולי מדובר במהלך שידחוף את ערב הסעודית להסכם עם ישראל, ויש הרואים בתהליך הזה ניסיון של הסולטאן להיות מעורב יותר בחידוש המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים. ומה אומרים העומאנים?

עומאנים רבים רואים במהלך המדיני הזה ניסיון אמיתי לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, וחלק מהניטרליות המוצהרת של עומאן ומתפקידה כמגשרת באזור. מיד לאחר המפגש בין הסולטאן לנתניהו באוקטובר שוחחתי עם כמה צעירים עומאנים שהכרתי בביקוריי באזור. צעיר בן 28 שלמד בארצות הברית והשתתף בכמה תוכניות מפגש בין יהודים למוסלמים, אמר לי: ״לא מפתיע שהסולטאן מעוניין להיות חלק מהתהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים. השליט מעוניין לקדם שלום בכל הזדמנות אפשרית, ואני מאמין שהשתתפותה של הנסיכות יכולה לתרום מאוד למשא ומתן. אני מאמין שאנחנו יכולים להיות חלק מהפתרון״. כמוהו הסבירה סטודנטית לתואר ראשון באוניברסיטת סולטאן קאבוס: ״אנחנו סומכים עליו שהוא מבין מה נכון לנו ומה נכון לאזור. עד עכשיו הוא שיחק את המשחק הדיפלומטי בחוכמה, ואני מאמינה שימשיך בדרך הזאת״.

נקודת מבט זו מצביעה על האמון שיש לעומאנים במנהיגם, ואולי אף יותר, על חוסר היכולת שלהם לבקר את מדיניות הסולטאן. היעדר חופש הביטוי נצפה בכל רחבי המדינה, מחוסר ביקורת בשיח הציבורי ועד כליאתם של אינטלקטואלים ופעילים. לעיתים קרובות הסתמכו הרשויות על הוראות חוק התקשורת משנת 2002 ועל "חוק פשע סייבר" מ־2011 כדי להצדיק את המעשים האלה.

נקודת מבט אחרת שבה נתקלתי לאחר ביקורו של נתניהו הייתה פקפוק בהושטת ידו של הסולטאן למדינת ישראל, וחוסר אמונה שהמפגש מיועד להוביל תהליך שלום עם הרשות הפלסטינית. יש הרואים בפגישה דה־לגיטימציה של המאבק הפלסטיני, ומביעים עוינות כלפי ממשלות המפרץ היכולות להרוויח מקשרים דיפלומטיים וכלכליים עם ישראל ומתעלמות מהכיבוש.

פעילה מבוגרת בעולם הספרות העומאנית סירבה להביע את דעותיה האמיתיות: ״מובן שאנחנו בעד כל תהליך שיוביל לפתרון מהיר לאסון הפלסטיני. קשה לי להאמין שזה הסיפור האמיתי כאן, במיוחד בהתחשב בנוכחותו של ראש המוסד הישראלי במפגש״.

אינטלקטואל עומאני ציין שהמהלך מסמל את הנצחתן של הקבוצות המדוכאות באזור: ״המפגש הזה מנפץ את כל העקרונות שאנחנו לומדים כאן בבית הספר על אסלאם, על חשיבות העזרה למוסלמים אחרים, ועל הצורך להילחם בדיכוי בהקשר הזה, כמו במקרה של הפלסטינים״. הוא הסביר שהעומאנים חלוקים ביניהם בנושא הזה, בעיקר ברשתות החברתיות, ושאנשי הרוח מפקפקים מאוד בסברה שיש למפגש הזה קשר כלשהו לשלום, והוסיף ששני הצדדים, גם מי שתומכים בעמדתו של השליט וגם מי שמתנגדים ליוזמה המדינית מחשש לפגיעה בזכויותיהם של הפלסטינים, מרבים בהפצת סיסמאות.

היחס למגעים עם ישראל אמביוולנטי גם בגלל היסטוריית התמיכה של עומאן במאבק הפלסטיני במסגרת המרד העממי בשנות ה־70, וגם בגלל ההגבלות על ביקורת הממשלה. ההזדהות עם המאבק הפלסטיני נמשכת גם במעשים, כפי שאמר לי סגן מנהל בחברה לבניית תשתיות: ״אנחנו עושים כל מאמץ לתמוך בכלכלה הפלסטינית, גם אם זה לא המהלך הכלכלי הכי נבון״. לדוגמה, הוא הסביר, עומאנים קונים חומרי גלם מהרשות הפלסטינית, גם אם יש להם אפשרות לקנות את אותם החומרים ממקור קרוב יותר. 

כעת, כשהיחסים הדיפלומטיים בין ישראל לבין מדינות המפרץ ממשיכים להיחשף, עלינו להישאר ספקנים ולזכור כי במדינות רבות פעולותיה של הממשלה אינן מייצגות תמיד את עמדת העם.

מאמרים נוספים