מאמרים
מאמר
חיסון קורונה (צילום אילוסטרציה: צבא ארה"ב, מתוך פליקר)
28.02.2021

על השורשים העות'מאניים של החיסון הרפואי

לאחרונה נפוצו בישראל טענות נגד רבנים שביקשו לשכנע את הציבור שלא להתחסן. חלק ניכר מהביקורת הופנה כלפי הרקע הדתי שלהם ולסתירה לכאורה בינו לבין המדע. אבל האם אלו באמת שתי תפיסות סותרות? ההיסטוריה האסלאמית מלמדת שבהחלט לא. למעשה, האסלאם נטל תפקיד חלוצי בהיסטוריה של הרפואה המודרנית ובהמצאת החיסון בפרט
בשבועות האחרונים עסקו ערוצי התקשורת הישראליים באי אלו רבנים ואנשי דת שביקשו לשכנע את הציבור שלא להתחסן נגד נגיף הקורונה. הטענות שהשמיעו אותם דוברים זכו לקיתונות של ביקורת, אולם לא כולה כוונה לגופו של עניין. במקום זאת, חלק ניכר מן הביקורת סבב סביב העובדה שמדובר באנשי דת שמתיימרים לשפוט בענייני מדע. ביקורת זו איננה מפתיעה, שכן המערב המודרני האמון על מורשת תנועת הנאורות, רואה בדת ובמדע לא רק תחומי ידע שהולכים ומתרחקים זה מזה, אלא גם תפיסות אידיאולוגיות סותרות. 
 
אלא שההיסטוריה האסלאמית מלמדת שאין זו גזירת גורל. כך טוען ד"ר בָּרָאאְ' נִיזָאר רָיָאן, היסטוריון וחוקר תרבות מוסלמית ממוצא פלסטיני, במאמר שפורסם לאחרונה באתר רשת אל־ג'זירה הקטרית. אדרבה, הוא טוען, עולם האסלאם נטל תפקיד חלוצי בהיסטוריה של הרפואה המדעית המודרנית ובפרט בהמצאת החיסון. דווקא נושא החיסונים שנתפס בעיני רבים כזירת מחלוקת עיקרית בין דת לבין מדע מוכיח את הטענה: החיסון נגד האבעבועות השחורות שהומצא בידי הרופא הבריטי אדוארד ג'נר בשלהי המאה ה־18 לא יכול היה להיות מומצא אילולי תרומתו של עולם האסלאם והאימפריה העות'מאנית בפרט. להלן סקירה ביקורתית של המאמר. 
 
משחר ימיה של התרבות הערבית והאסלאמית, לדעת ריאן, מהדהד בה הרעיון המהפכני שניתן להשיג חסינות למחלות מסוימות באמצעות אותן מחלות עצמן. בניגוד למצופה אולי מדתות מונותיאיסטיות דטרמיניסטיות, האסלאם מעולם לא התנגד לרפואה מונעת או טען כי מדובר בהתנגדות לגזירת האל. הנביא מוחמד עצמו אף המליץ, לפי מסורות מסוימות, לאכול מדי בוקר שבעה תמרים מסוג עָגְּ'וָּה כתרופת מנע לכל המחלות והרעלים. מהרפואה היוונית העתיקה למדו מלומדים מוסלמים כיצד לרפא הכשות נחש באמצעות ארס של אותו נחש, ולטענת חוקרים אחדים שיטות חיסון מונע שפותחו ברפואה ההודית הקדומה חדרו אל הרפואה האסלאמית המוקדמת. הדי רעיון החיסון ממחלה באמצעות רכיבי המחלה המשיכו להשתמר במחשבה האסלאמית לאורך ימי הביניים, טוען ריאן, והופיעו בה שוב ושוב באופנים מרומזים יותר או פחות. בתי שיר כמו זה מפרי עטו של אַלְ־מֻותָנַבִּי: "בחיי פגעו בי חיצים כה רבים / אם יפגעו נוספים, ישברו אותם הקודמים", מעידים שהחיסון הותיר עקבות אפילו בדמיונם של משוררים. 
 
זרמי העומק הללו המשיכו לפעפע בעולם האסלאם לכל הפחות עד המאה ה־19. באותה עת, באזור נַגְּ'ד שבמדבריות חצי האי ערב רווח בקרב שכבות עממיות מעין חיסון שהתפתח באופן עצמאי ללא השפעת ההישגים המדעיים מחלקים אחרים של העולם. במסגרת אותו הליך שכונה "תָּווּתִין", נהוג היה לפצוע ילדים ופעוטות בכף ידם ואל הפצע להחדיר מוגלה מגופו של חולה אבעבועות שחורות. בעיני ריאן, העובדה שמנהג זה הצליח להשתמר משך מאות בשנים – על מוצאו הקדום עשוי להעיד שמו שקשה להתחקות אחר מקורו – מעידה כי הידע הקדום על חיסון לאבעבועות שחורות השתמר בתרבות העממית האסלאמית. יתר על כן, חיסון זה עלה בקנה אחד עם עקרונות האסלאם, ושיח' א־נג'די, פוסק בן הזמן, התיר לבצעו. אומנם, באותה נשימה המליץ א־נג'די להימנע מביצוע החיסון, אלא שלטענת ריאן לא היה זה מטעמים תיאולוגיים ואידיאולוגיים אלא בשל שיעורי ההצלחה הנמוכים יחסית של ההליך. לו היו הללו מובהקים, הוא טוען, א־נג'די היה ממליץ לבצע את ה"תוותין" או אפילו מחייב זאת. 
 
הכל בזכות אשת השגריר?
מכל מקום, כיום טיבו ומקורותיו של אותו חיסון ערבי עממי הם בגדר השערות מחקריות בלבד. לעומת זאת, כאשר מצפינים ממדבריות נג'ד אל אזורי שליטת האימפריה העות'מאנית במאות ה-17-18, קיומו של חיסון לאבעבועות שחורות הוא עובדה מוגמרת. מקורות רבים מעידים כי באזורי טורקיה, איראן ועיראק של היום נהוג היה לחסן בני אדם בריאים, בעיקר ילדים, מפני אבעבועות שחורות. החשיפה לנגיפים מוחלשים התבצעה באמצעות החדרת מוגלה מגופם של חולים באבעבועות אל חתכים ייעודיים בחלקים שונים בגוף המתחסנים. מקורותיו של חיסון זה גם הם אינם ידועים. היו מי שטענו שנשים מרפאות עממיות ממוצא צ'רקסי העבירו את הידע עליו לאזור מן הרפואה הסינית. עוד נטען שמקור החיסון דווקא במנהג ארמני להאכיל פעוטות וילדים בצימוקים שהושרו במוגלת אבעבועות שחורות כדי לחסנם. אולם יהא המקור אשר יהא, הוא נקלט היטב באזורי שליטת האימפריה העות'מאנית. תיירים וסוחרים אירופים שביקרו בה במאה ה־18 דיווחו שוב ושוב באירופה כי בבירת האימפריה באיסטנבול מצויים הידע והניסיון שמאפשרים להתגונן מפני המחלה המסוכנת. 
 
אותו חיסון עות'מאני נגד אבעבועות שחורות לא רק קדם לחיסון שפיתח אדוארד ג'נר הבריטי בשנת 1796, טוען ריאן, אלא אף היווה לו השראה. החולייה המקשרת ביצוא הידע היא ליידי מרי מונטגיו, אשת השגריר הבריטי שכיהן באיסטנבול בעשורים הראשונים של המאה ה־18. נחושה למנוע מילדיה את הצלקות שהותירה בה, תרתי משמע, המחלה שממנה החלימה בקושי בגיל צעיר, מונטגיו החליטה לחסן את ילדיה בשיטה העות'מאנית. וראה זה פלא, הילדים שרדו את החיסון ופיתחו עמידות למחלה. לאחר שמונטגיו דיווחה לקרוביה בבריטניה על ההצלחה, השמועה התפשטה כאש בשדה קוצים בקרב המעמדות הגבוהים בבריטניה, ועד מהרה חוסנו בשיטה החדשה פעוטות רבים אפילו בבית המלוכה. אלא שהבהלה לחיסון נעצרה בבריטניה בשלב מוקדם יחסית, לאחר ששני מתחסנים מתו כתוצאה מההליך.
 
האם הכיר ג'נר, ממציא החיסון הבריטי, את התקדים העות'מאני? ריאן מדגיש כי סביר שאכן כך, וידיעות בדבר חיסון עות'מאני למחלת האבעבועות השחורות עמדו לנגד עיניו של הרופא הכפרי ולו באופן לא־מודע. למען הדיוק ההיסטורי ראוי לציין שהחיסון שפיתח ג'נר אינו דומה לחיסון שהגיע מאיסטנבול כמה עשרות שנים לפני כן. בניגוד לחיסון העות'מאני, שהתבסס על מוגלת אבעבועות שחורות, ג'נר חיסן באמצעות נגיפים מוחלשים של מחלה אחרת - אבעבועות הבקר, ועובדה זו היא היא שמבטיחה את יעילותו ואת בטיחותו של החיסון. הרעיון הכללי של חיסון באמצעות נגיפים מוחלשים הוא אומנם יצירתי, אולם ישנן עדויות כי באותה תקופה התפתחו במקביל ובאופן בלתי־תלוי רעיונות דומים גם במערב אפריקה. אלא שלא פחות חשוב מזכות הבכורה על המצאת החיסון, לדעת ריאן, הוא אופן הטמעתו בחברה המקומית. גם בתחום זה, הוא סבור, הפערים בין עולם האסלאם לבין אירופה הנוצרית מלמדים לקח חשוב. 
 
ואומנם, אירופה הנוצרית והעולם המוסלמי הגיבו לרעיון החיסון באופנים שונים מאוד. דווקא באירופה – היבשת שנחשבת למרכז המדע המודרני המערבי ולקטר שמושך אחריו את רכבת הקדמה והנאורות העולמית –הייתה ההתנגדות לחיסון עזה יותר. בצרפת, סירובן התמוה של האקדמיה ושל מערכת המשפט לאמץ את החיסון זיכה אותן בחיצי לעגו של וולטיר, מהחשובים שבהוגי הנאורות. אשר לאנגליה, "שאנשיה מתנגדים לכל דבר חדש", לדעת ריאן, שם הוביל את ההתנגדות לחיסון דווקא הממסד הדתי. כמרים בריטים מסוימים טענו שמחלות הן עונש אלוהי ושהתחסנות מהווה לפיכך מרד בגזירה האלוהית, והיו שהכריזו כי נוצרי שיתחסן ינודה מחיק הדת. גם כמאה שנים לאחר פיתוח החיסון הבטוח של ג'נר, התקיימו ברחבי בריטניה הפגנות נגדו, ואנשי דת כפריים טענו שמוצאו של החיסון מגופן של פרות הופך אותו ל"בלתי־נוצרי". ממילא ניתן למצוא בתולדות החיסון בבריטניה פרקים שאין בינם לבין נאורות ולא כלום, כמו העובדה שבימיו הראשונים של החיסון העות'מאני בבריטניה הוא נוסה על יתומים עניים בכפייה ועל נידונים למוות בתמורה לחנינה.
 
הפער בין עמדת הנצרות והאסלאם
באימפריה העות'מאנית, לעומת זאת, היה המצב הפוך. הגם שבקרב אוכלוסיית האימפריה התקיימה במשך שנים ארוכות שיטת חיסון מקומית, שום תפיסה שמרנית או גאווה עיוורת לא מנעו מן הממסד הרפואי העות'מאני לאמץ את החיסון הבריטי היעיל והבטוח יותר כשהגיע לאימפריה. בעידוד הסולטאן עבד אל־מג'יד הראשון ובתמיכתו, נשלחו רופאים מקומיים למבצעי חיסון באזורים שונים באימפריה במחצית המאה ה־19 ונתינים רבים מכל שכבות החברה חוסנו, חלקם בחינם. בשעה שהממסד הנוצרי הבריטי הוביל את ההתנגדות לחיסון, העמדה המוסלמית מעולם לא דחתה אותו. 
 
בעיני ריאן, האנקדוטה הבאה מוכיחה את הפער בין עמדות הנצרות והאסלאם לגבי חיסונים טוב יותר מכל השוואה סטטיסטית. בשנת 1809 יצא מאיסטנבול הרופא העות'מאני-ארמני אואניס מוראדיאן, וחמוש בידע הרפואי החדש שהגיע מבריטניה, ביקש לחסן את אוכלוסיית בגדאד. אלא שהקהילה המוסלמית המקומית סירבה להתחסן בתואנה המסורתית שמדובר במרד נגד הגזרה האלוהית, ולא עזרו כל טיעוניו המלומדים של מוראדיאן המומחה. והינה, את דעת הקהל הצליח לשנות לא אחר מן המופתי הראשי של העיר בגדאד דאז: הוא התיר לחסן בפומבי את ששת ילדיו, ובעקבותיו הלכו לא רק הקהילה המוסלמית של בגדאד אלא כל העדות הדתיות בעיר. במילים אחרות, החיסון לדעת ריאן הוא בן בית טבעי באסלאם ותולדותיו שזורים בתולדות האסלאם והאימפריה העות'מאנית. אין כל פלא, לדעתו, ש"שניים מצאצאי העות'מאנים – בני־הזוג אוגור שאהין ואוזלם טורצ'י – פיתחו את החיסון החשוב ביותר לקורונה שישנו כיום בעולם".  
 
אם כן, לחיסון הקורונה של חברת פייזר-ביונטק ישנם לדעת ריאן שורשים במדבריות חצי האי ערב ובארמון טופקאפי. ישנן שתי הערות שחשובות להבנת ההקשר לטיעון זה. ראשית, ריאן מפרש את מאורעות ההיסטוריה ואת הקאנון האסלאמי לפי עקרונותיהם של הוגי האסלאם הרפורמיסטי. זרם זה, שבמאתיים השנים האחרונות השפיע רבות, נולד והתפתח בד בבד עם תהליך המודרניזציה של העולם המוסלמי וקיים דיאלוג מתמיד עם עקרונות הנאורות המערבית. אחד הרעיונות היציבים והמרכזיים ביותר בתוכו היה קבלת המדע המערבי אל דת האסלאם באמצעות פרשנות מחודשת ומהפכנית של כתבי הקודש ברוח זו. במילים אחרות, הוגי תנועת הרפורמה ביקשו לחדש את האסלאם ולשנותו כדי להבטיח שהפער הגדל בין הדת לאורח החיים החילוני-מדעי לא יוליך לקרע בלתי־הפיך ולזניחת הדת, כפי שקרה באירופה. שקיעים אלה של מחשבת הנאורות האירופית עשויים להסביר אולי מדוע בעיני ריאן החיסון יכול להיות אסלאמי, אולם בשום פנים לא נוצרי. 
 
בהמשך לכך, ניתן לתהות אם מבצע החיסון העות'מאני במאה ה־19 היה אומנם אסלאמי כפי שמציג אותו ריאן, ואם הוא ראוי לאידיאליזם שבו מציג אותו מאמרו של הלה. מחקרים עדכניים בהיסטוריה של האימפריה העות'מאנית מראים שמבצע חיסון זה היה חלק מתהליך ארוך של הידוק הקשר בין כוח הכפייה המדינתי של האימפריה לבין הממסד הרפואי. ספק אם ישנו הקשר כלשהו שבו ניתן לראות באימפריה העות'מאנית ובמדיניותה הרפואית את פניה של דת האסלאם בכללותה, בפרט שבאותה עת במאה ה־19 עברו על האימפריה תהליכי מודרניזציה מואצים ברוח המערב ובלחצו. אדרבה: כפי שהראה ההיסטוריון מישל פוקו, כפייה רפואית וריכוז הרפואה בידי ממסד מדינתי הן תופעות שכרוכות בטבורן עם רעיונות תנועת הנאורות האירופית. על כן, אם הקשר בין אסלאם לחיסון הוא עמוק כפי שסבור ריאן, הריהו סבוך יותר ממה שעולה ממאמרו. כך או אחרת, אפשר לסיים באיחול שחיסון הקורונה יתרום לבריאות הציבור בישראל ובעולם – יהיו מוצאו, תולדותיו ויחסיו עם הדת אשר יהיו. 

בשיתוף עם מאמרים נוספים