מאמרים
מאמר
אל-מסתירי, בימים היפים (תמונה מתוך ויקיפדיה)
03.08.2021

על חלוץ הדמוקרטיה התוניסאית שהלך לעולמו

אחמד אל־מסתירי, מסמלי מדינת הלאום התוניסאית המודרנית, שכיהן שנים ארוכות בממשלתו של חביב בורגיבה ושקידם כשר משפטים את חוק המעמד האישי המהפכני, הלך בחודש האחרון לעולמו. מותו של האדם שהפך לדמוקרט תחת ברוגיבה העריץ מעורר מחשבות על תהליכי הדמוקרטיזציה שעברה תוניסיה מאז האביב הערבי, ושבימים אלה נשחקים
נכון להיום, עשור לאחר שמוחמד בועזיזי התוניסאי הצית את עצמו במחאה על מצב כלכלי קשה ועל התעמרות מצד השלטון, ובכך התחיל את מחאות "האביב הערבי" – תוניסיה היא המדינה היחידה שניתן לומר שעברה תהליך דמוקרטיזציה משמעותי. בהרצאה שנשא ד"ר עזמי בשארה בנושא "דמוקרטיזציה ושברה – היבטים תיאורטיים מתוך הניסיון הערבי", הוא עומד על הסיבות להצלחת תהליך הדמוקרטיזציה בתוניסיה, כאשר אולי החשובה שבהן היא האופי הדמוקרטי של האליטות השלטוניות, שחלחל למטה אל העם: לטענתו, תרבות דמוקרטית בשלטון יוצרת את התרבות הדמוקרטית בקרב העם. 
 
 
אחת מדמויות המפתח המגלמות אידיאל זה הוא אחמד אל־מסתירי (أحمد المستيري), סמל מסמלי מדינת הלאום התוניסאית המודרנית, שכיהן שנים ארוכות בממשלתו של חביב בורגיבה, הממשלה הראשונה לאחר הכרזת העצמאות של תוניסיה בשנת 1956. אל־מסתירי הלך לעולמו בחודש מאי האחרון, והספדים רבים פורסמו לזכרו בתקשורת הערבית. מאמר זה מבוסס על שלושה מהם – מאת ד"ר אמאל מוסא, משוררת וסוציולוגית; אל־מהדי מברוכ, לשעבר שר התרבות התוניסאי; ומאמר מערכת של עיתון אל־אסתיקלאל.
 
 
מיהו אחמד אל־מסתירי, המכונה "חלוץ הדמוקרטיה" התוניסאי? הוא נולד ב־1925 בצפון תוניסיה למשפחה עשירה, ולמד משפטים באלג'יריה ולאחר מכן בפריז. הוא נישא לסעאד שניק, ולזוג חמישה ילדים. בשנת 1950, לאחר תקופה שבה עבד כעורך דין בבירה תוניס, הצטרף לתנועה הפוליטית המכונה Neo Destour (الحزب الحر الدستوري الجديد‎), שהייתה בעלת שאיפות לסיום הקולוניאליזם הצרפתי ולהקמת מדינת לאום תוניסאית. הוא גם הגן כעורך דין על פעילים לאומיים מול השלטונות הצרפתיים הקולוניאליסטיים. לאחר שתוניסיה זכתה בעצמאות, כיהן אל־מסתירי כשר המשפטים בממשלת חביב בורגיבה הראשונה, ובהמשך כיהן בכמעט כל תפקיד אפשרי בשירות המדינה: שר האוצר, שגריר באו"ם, שגריר בברית המועצות, במצרים ובאלג'יריה, שר ההגנה ושר הפנים, תפקיד שממנו התפטר ב־1971 בעקבות סירובו של בורגיבה לעמוד בהתחייבותו לאפשר לעוד מפלגות, מלבד מפלגתו שלו, להשתתף בבחירות.
 
 
ההישג הבולט ביותר שנקשר בשמו הוא חוק המעמד האישי המהפכני שקידם כשר המשפטים בממשלה הראשונה של בורגיבה. מדובר על חוק מתקדם שלראשונה בעולם הערבי אסר ריבוי נשים, והעביר את דיני המשפחה לאחריות הדין האזרחי מידי הדין הדתי. לחוק זה ישנה חשיבות אדירה בתהליכי המודרניזציה של תוניסיה, מתארת מוסא, במיוחד לאור העובדה שהוצע בשנות החמישים לחברה שמרנית במיוחד. כיום, רוב התוניסאים תומכים בחוק זה וגאים בו, אך בזמן חקיקתו הוא עורר מחלוקות עזות, כפי שתיאר אל־מסתירי עצמו בריאיון עימו: "התקשינו לשכנע אנשים בחוק הזה, גם אנשים שהיו בוגרי אוניברסיטאות ומשכילים, וגם את הקהל הרחב. ניסינו לשכנע אותם שלא מדובר בעניין רפורמיסטי רדיקלי, ושהדבר אינו סותר את האסלאם, אף שבאמת הלכנו בכיוון של מתן זכויות רבות וחופש לנשים". מי שמבין את הנסיבות הללו, וזוכר שעד היום חוקים כאלה מעוררים מחלוקות משמעותיות במדינות אחרות, אינו יכול אלא להגיע למסקנה שאל־מסתירי ומי שקידמו את החוק איתו היו אנשים אמיצים מאוד.
 
 
מעמדו של אל־מסתירי כדמות מכוננת לא נבנה רק בזכות חוק זה או בזכות חוקים אחרים שהעביר תחת ממשלת בורגיבה, אלא – ואולי בעיקר – מפני שבסופו של דבר היה הראשון למרוד בבורגיבה כאשר האחרון נעשה רודן והוציא מחוץ לחוק כל מפלגה פרט למפלגה שלו עצמו. כלומר, אל־מסתירי הצליח בה בעת גם לפעול מתוך הממשלה של בורגיבה בתפקידים משמעותיים, אך גם לבלוט כדמות כריזמטית שהעזה לעמוד מול בורגיבה הנרקיסיסט. בורגיבה אומנם קידם מאוד אלמנטים חברתיים של הדמוקרטיה – הוא דאג למשל לחינוך חינם, למערכת בריאות ציבורית ולזכויות אדם, אך הזניח והתעלם מהתחום הפורמלי – בסופו של דבר הוא נעשה דיקטטור מבחינה פורמלית, לאחר שהחליט שהמפלגה החוקית היחידה היא המפלגה שלו. בשלב זה, התפטר אל־מסתירי ממפלגת השלטון והקים מפלגה סוציאל־דמוקרטית חדשה, שהיוותה לראשונה אופוזיציה לבורגיבה. מפלגתו התמודדה לראשונה בבחירות רב־מפלגתיות בשנת 1981, אך הפסידה למפלגתו של בורגיבה, ייתכן שעקב זיופים בבחירות.
 
 
בעוד שמחקרים במדעי החברה מספקים לנו כמה תשובות בנוגע לשאלה איך הופכים חברה לדמוקרטית, סיפורו של אל־מסתירי יכול לספק תשובה לשאלה איך הופכים אדם לדמוקרט. איך זה, תוהה מברוכ, ששר בממשלת בורגיבה העריץ הפך לאבי הדמוקרטיה התוניסאית? הרי אל־מסתירי הגיע מאותו רקע כמו רבים מחברי הממשלה האחרים, והיה מוקף בבוגרים משכילים של אוניברסיטאות צרפתיות. לכן, ברור שהוא לא נולד דמוקרט, לפחות לא יותר מפוליטיקאים אחרים שהיו סביבו, אלא הפך לכזה במסגרת חוויות אישיות מורכבות הנטועות בקונטקסט חברתי מסוים.
 
 
כל האליטה השלטונית בתקופת בורגיבה, גם אם הציבור ראה בה דמוקרטית, לא נולדה כזו – מדובר באנשים שנולדו תחת שלטון טוטליטרי שאינו מאמין בדמוקרטיה כלל, ובעולם שהכוחות שפעלו בו היו קומוניסטיים שראו בדמוקרטיה תרמית בורגנית, אסלאמיסטים שראו בה כפירה או ערבים שראו בה הסחת דעת מהמאבקים האמיתיים לאחדות ערבית ולחירות מהקולוניאליזם. החיים של אל־מסתירי הם דוגמה של אינדיבידואל שעבר את תהליך הדמוקרטיזציה, והשפיע בכך מאוד על כל החברה שלו.
 
 
לטענת מברוכ, בתוך הקונטקסט החברתי והפוליטי, תהליך הדמוקרטיזציה הוא בסופו של דבר תהליך אישי פנימי – הדמוקרטיה מחלחלת למצפון ולתודעה של האינדיבידואלים, ושם מתרחש מאבק פנימי בינה לבין הכוחות ה"ישנים" הטוטליטריים. לכן, לטענתו, לא ניתן להבין את תהליך הפיכתו של אל־מסתירי לדמוקרט במובן המהותי מבלי להביא בחשבון ארבעה מעגלים שהשפיעו על חייו ברמה האישית. ראשית, הדור שאליו הוא השתייך היה דור שהיה לו תפקיד היסטורי ביצירת מדינות הלאום המודרניות, שתפקידן היה להבטיח זכויות, חופש ושגשוג עבור האזרחים - אותו דור שגם חווה את האכזבה מהחלום הלאומי. נוסף על כך, חשובות גם החוויות האישיות שחווה, לימודיו, תחומי האחריות הרבים שנשא ומה שלמד כאשר כיהן כשגריר במדינות עם משטרים שונים. שלישית, הייתה לו מודעות לאווירה הציבורית, לדרישות השעה ולמה שאפשר ומתאים לבצע בכל שלב. כך לדוגמה, כאשר מרד בבורגיבה והתפטר ממשלתו לאחר שנים רבות של פעילות בה, הדבר התרחש לא רק כתוצאה מאומץ אישי שלו, אלא גם על רקע ירידה כללית במעמדו של בורגיבה, משבר כלכלי שבורגיבה הואשם בו ועלייה של כוחות אסלאמיים יותר – כל אלה הכשירו את הקרקע להתנגדות לבורגיבה. הנושא הרביעי הוא חוש ביקורת מפותח, ובעיקר ביקורת עצמית – שחיוניים להפיכה לדמוקרט. אל־מסתירי הודה באופן גלוי בטעויות שעשה, בנושאים שלא נאבק עליהם מספיק ובחרטות, לדוגמה בעובדה שתמך ב"שינוי" שהביא זין אלעבדין, אף שהיה דיקטטור לא פחות מבורגיבה, אם לא יותר.
 
 
את הפופולאריות של אל־מסתירי עד היום בקרב התוניסאים ניתן לראות בין היתר בעובדה שבשנת 2011, לאחר המהפכה, היו שקראו לו לחזור לחיים הפוליטיים. כמו כן, גורמים משלל הקשת הפוליטית התוניסאית ספדו לו והביעו את הערכתם - החל בתנועה האסלאמית "א־נהדה" ("אל־מסתירי הוא אחת הדמויות החשובות בביסוס ובעיצוב הפעילות הפוליטי הרב־מפלגתית והדמוקרטית, ומאבות מדינת הלאום לאחר קבלת העצמאות"), וכלה במפלגה החילונית החדשה "לב תוניסיה" ("תוניסיה איבדה את אחד הלוחמים הגדולים בזמן הקולוניאליזם הצרפתי ואחד מהבולטים שבין בני המדינה המודרנית, לוחם למען פלורליזם וזכויות אדם"). 
 
 
דמותו המרתקת של אל־מסתירי והאומץ הפוליטי שהפגין הם בהחלט נושא שכדאי להכירו בזמנים שבהם נדמה שהתרבות הדמוקרטית באזורנו נמצאת בהידרדרות מתמדת. ההסברים המוצעים לשאלה איך הופכים אדם וחברה לדמוקרטים מעניינים, אך דומה כי עדיין נותר מרכיב חסר כלשהו. בסופו של דבר, יש סתירה פנימית שאינה ניתנת ליישוב ברצון "להפוך אדם לדמוקרט", שכן היעדר הכפייה ומתן החירות לבחור הם עצמם החוזקה המרכזית של הדמוקרטיה, ובה בעת החולשה הגדולה שלה.

בשיתוף עם מאמרים נוספים