מאמרים
מאמר
צילום אילוסטרציה: Bill Strain, מתוך פליקר
29.03.2021

"גנבי הזיכרון": מי הבעלים של הנרטיב הפלסטיני?

נרמול היחסים בין כמה ממדינות ערב לישראל מבטא זניחה של המאבק הפלסטיני מצד העולם הערבי, והוא תובע מהפלסטינים להגדיר מחדש חלק חשוב בזהותם. נושא זה עומד במרכז רומאן חדש שכבר הוגדר כמהפכני באופן שבו הוא מטפל בזיכרון ובנרטיב הפלסטיני, בין היתר בהקשר זכות השיבה
נדמה כי "הסוגיה הפלסטינית", צמד מילים שהעסיק במשך שנים ארוכות את העולם הערבי ולא פחות מכך את הפוליטיקה הישראלית, הוא מושג שנמצא כיום תחת בחינה מחודשת. נרמול היחסים בין חלק ממדינות ערב לישראל והחתימה על הסכמי שלום מבטאים זניחה של המאבק הפלסטיני מצד העולם הערבי, ותובעים מהפלסטינים להגדיר מחדש חלק חשוב בזהותם. נושא זה עומד במרכז "תפסן החול" (قابض الرمل, The Sand Catcher), ספרו החדש על עומר ח'ליפה – כותב פלסטיני ופרופסור לשפה ולספרות ערבית באוניברסיטת ג'ורג'טאון. מבקרים שכתבו על הספר, שיצא לאור ב־2020 בהוצאת "דאר אל־אהליה", הגדירו אותו כחלק ממהפכה בספרות הפלסטינית החדשה בשל האופן שבו הוא מטפל בזיכרון ובנרטיב הפלסטיניים.
 
שני כותבים פרסמו סקירות על הספר – האחד הוא אחמד זכארנה, משורר ואיש תקשורת מרמאללה, שפרסם טור על הספר במדור הספרות של מגזין ערב 48, והשני הוא כמאל א־ריאחי, סופר תוניסאי, שפרסם באתר אל־ג'זירה. השניים מתעניינים במיוחד באופן שבו ח'ליפה מעצב את נושא הזיכרון כנדבך מרכזי בנרטיב הפלסטיני. בקצרה, מה שמייחד את הספר, טוען זכארנה, הוא העובדה שאינו מתחקה אחר ההשלכות של המאבק הישראלי-פלסטיני, אלא מתמקד במאבק של הפלסטיני עצמו עם הזיכרון שלו, ועם ההתבססות על הזיכרון של בני דור הנכבה באופן שכובל את הדורות הצעירים. גם א־ריאחי מסכים שהרומן הוא קריאה לחשוב על הסוגיה הפלסטינית ברמה האישית, במנותק מהפולקלור העממי.
 
עלילת הספר נסובה סביב ארבעה עיתונאים שמנסים לכתוב תחקיר על זיכרונותיו של זקן שניצל מהנכבה. אלא שבאופן מפתיע, הזקן מסרב לדבר על זיכרונותיו, לא עם העיתונאים ואף לא עם ילדיו ועם נכדיו. הוא אומר: "אז העולם ידע מה קרה, ואז מה?" (עמ' 42). סירובו מעורר אצל העיתונאים כעס וסקרנות גם יחד. אין להם ברירה אלא לנסות לדובב אותו בכל זאת, או להודות בכישלונם בפני העורך שלהם, ולכן הם מחליטים לנסות. בכל פעם שהם מנסים לשאול את הזקן שאלות על עברו, הוא מגיב בקללות ומסלק מעליו את השואלים באופן בוטה. כישלונם של העיתונאים לדובב את הזקן מעיד, על פי זכארנה, על הצורך לחשוב מחדש על מערך הזיכרון הקולקטיבי על חוסריו השונים ועל הקישור בין התפיסה האישית לזיכרון הקולקטיבי.
 
מה מסביר את שתיקתו של הזקן? מדוע אינו רוצה לדבר על אף שכולם מעוניינים לשמוע? לדידו של א־ריאחי, הספר בעצם מדבר על קדושתה של השתיקה אל מול האכזבה לנוכח הניסיונות "לגנוב" מדור הנכבה את זיכרונותיו ולנצל אותם להשגת מטרות שונות בהמשך המאבק. הזקן מגיב בקללות ובכעס בכל פעם ששואלים אותו על עברו, כאילו זיכרונותיו הם אוצר שצריך להגן עליו. הנכד בסיפור מתאר זאת כך: "אבי ודודי נולדו כמה שנים אחרי הנכבה, ולכן הם התייחסו לאביהם כמו אל מסמך היסטורי, אלא שהוא סירב להיכתב. אבי רצה להפוך את סבא לספר, למסמך שהוא יוכל להתגאות בו". הדבר היחיד שהזקן מסכים להגיד הוא ש"פלסטין אבדה", ולכן אין טעם לדבר עליה, כמשהו שכבר אבד לנצח. בכך, תוקף כותב הספר את התפיסה שצריך להתבסס על הזיכרונות כדי "להגדיר את הבעיה הפלסטינית" – כאילו שעדיין צריך להגדיר בעיה שכל העולם כבר שמע עליה, וכן תוקף את הצביעות הלאומית והבין־לאומית כלפיה – כאשר זה נוח, מתייחסים ל"סוגיה הפלסטינית", אבל כאשר זה לא – היא נשכחת מכל לב.
 
הזקן, על פי ניתוחו של א־ריאחי, מסרב לספר את זיכרונותיו לדור הצעיר משום שהוא רואה בצעירים "גנבים" שייקחו בעלות על הזיכרונות שלו לטובת עיצוב הנרטיב שלהם. הזקן מזהיר את נכדו, שגם בפניו הוא שותק, מפני הידיעה – ידע של מה שקרה הוא דבר מסוכן שכן הוא הופך את היודע למטרה, ולכן צריך להישאר בבורות. כלומר, ח'ליפה יוצר כאן היפוך – דווקא הידע נתפס כמסוכן, ולא הבורות. הזקן בסיפור אינו סמל רק לפלסטין, אלא לכל הזיכרונות של קבוצות נרדפות ומדוכאות, שמלאות בזיכרונות כואבים שאנשים נצלנים מעוניינים לנצל כדי לספר באמצעותם סיפור לעולם.
 
בדומה אליו, גם זכארנה מפרש את שתיקתו של הזקן כקריאה לשינוי בתפיסת הזיכרון של הפלסטינים. כישלונם של העיתונאים לדובב את הזקן מעיד על הצורך לחשוב מחדש על מערכת הזיכרון הקולקטיבי. הרומן אינו מעלה את השאלות החשובות על הנכבה כדי לשמוע תשובות מוכנות וידועות מראש, אלא כדי לשנות את התפיסה של הדורות הבאים. הנכד בסיפור הוא דמות שמחפשת כל הזמן אחר השלמה באמצעות סיפורי העבר: "היחס של הנכד לפלסטין נעשה כמעט מיתי, נוכח-נעדר בו־זמנית, משהו שהוא רואה יום־יום אבל לא מבין עד הסוף. טקסט מורכב שאינו יכול לקרוא אף על פי שהוא משתוקק לכך" (עמוד 31). עומר ח'ליפה מעז לבחון את הדברים מחדש  ויוצא כנגד "גניבת הסיפורים" של הדור הצעיר כדי להשלים זיכרונות חסרים ולעצב את הנרטיב שלהם. 
 
מלבד תוכן העלילה, שני הכותבים עוסקים גם בפן הספרותי-לשוני של הטקסט, במבנה שלו ובזיקה בין הצורה לתוכן בעיצוב הרומן. על פי זכארנה, ספרו של ח'ליפה מתבסס על שתי תבניות – האחת תיאורטית, שבה הוא מציג את תפיסתו לגבי התמודדות הפלסטיני עם שאלת הזיכרון, שאותה הוא מתאר כחרב פיפיות; והשנייה ספרותית-אומנותית, שבה הוא משתמש במבנים לשוניים שיוצרים אינטראקציות והתנגשויות בין צורה למשמעות. כך למשל, לגיבורי הספר אין שמות אלא רק כינויים: "הנכד", "הבן הגדול", "המתרגמת", "המנהיג", "הבוגד והבוגדת" וכך הלאה. זכארנה אף רואה בכינויים אלה סמלים לגורמים פוליטיים פלסטיניים וערביים – "המנהיג" הוא זרמים שקוראים להתנגדות על רקע לאומי; "הבוגדים" הם אלה שרוצים להיכנע בטיעונים ריאליסטיים; "הבן הגדול" הוא רמז לתנועת פתח, ו"הנכד" הוא פרוטוטיפ של דמות הפלסטיני הגולה, הפליט ש"ירש" נכבה. כמו כן, השימוש בשפה בוטה ברומן, ובעיקר החזרה על הקללה "בני זונות" מפי הזקן למראייניו, מצביעה לדעת הכותב על הצורך לעצב מחדש את השיח על הנרטיב הפלסטיני באופן שמתמרד נגד עודף הפירוט והפרשנות ותחת זאת מציע לעבור להפשטה ולחשיפה. השימוש במונח "זונות" מרמז לדעתו גם על ניסיון להציג את המשטרים הערביים שלא חדלים לנצל את הסוגיה הפלסטינית כ"קלף מנצח" להשגת לגיטימיות בכל נושא שמקדם את האינטרסים שלהם.
 
גם א־ריאחי מצידו עוסק בשימוש בשפה בוטה, בעיקר מצד הזקן, ומפרש זאת בשתי רמות – ברמת העלילה, זהו ניסיון של הזקן להרחיק ממנו את העיתונאים הבוגדים והצעירים שרק רוצים לגנוב את הזיכרונות שלו. במישור הסמלי, הוא טוען – בדומה לזכארנה – שבחירתו של המחבר בשפה "עירומה" וחשופה מסמלת את העובדה שכבר אי־אפשר לדבר על הסוגיה הפלסטינית באופן מסורבל עם הרבה מטאפורות, אלא חייבים לדון בה בישירות ולהגיד את האמת באופן חשוף. בנוסף, הוא מתאר את מה שכתוב ביומן הזיכרונות של הזקן, שאותו העיתונאים מצליחים להשיג במרמה לאחר ניסיונות רבים – ביומן לא כתוב דבר חוץ מ"פלסטין אבדה", ביטוי שחוזר על עצמו שוב ושוב. החזרה שוב ושוב על אותו ביטוי, והעובדה שאין שום דבר מלבדו, יוצרת פירוק אבסורדי של השפה – המילים אינן יכולות עוד לייצג את התוכן, ולהעביר את המשמעות שאמורה להיות להן, ולכן העיתונאים נשארים בלי שום מסר. 
 
בהקשר זה של "אובדן פלסטין", א־ריאחי מוסיף וטוען כי התפיסה המחודשת שמציג הרומן מערערת גם על הסוגיה הנפוצה של זכות השיבה – האם הפלסטיני הפליט שחי כיום בירדן או במקום אחר באמת רוצה לחזור לאותה פלסטין, ש"אבדה"? א־ריאחי מזכיר נקודה זו כמעט באגביות, אך דומה שיהיה בלתי־אפשרי לנתק את האמירה של הסופר בנוגע לתפיסת הזיכרון מההיבט הפוליטי של ספרו. בנקודה זו יש לחזור להתחלה – למצב הפוליטי הגרוע של הסוגיה הפלסטינית כיום. הביקורת של ח'ליפה על "גניבת" הנרטיבים שנובעת מהצגת הוויכוח הבין־דורי בשאלה למי הזיכרון שייך, נראית כניסיון לכתוב אלגוריה פוליטית ולהציע דרך להחיות את הסוגיה הפלסטינית, שלאור האירועים האחרונים נמצאת כרגע במצב של כמעט התעלמות.

בשיתוף עם מאמרים נוספים